חבל יוסף (חוקי העזרה) לא

בעלמא אבל לדינא "ל דל"ד נייר אלא הוה"ד כל דבר ומ"מ לפ"מ שהסכים הב"ש דקיי"ל כהרמ"ה דלא חיישינן אלא כ"ז שהוא לפנינו ואפשר לבדוק. חבל באבד לא חיישינן. וא"כ שוב לא נ"מ גם לדידן דכיון דאין אנו יודעין א"כ הוה כאבד ול"ח. וכעין זה קיי"ל ביו"ד סק"צ לענין כתמים ע"ש:

ס"ה אם קראוהו שהי' גט וחזר הבעל ולקחו בידו וזרקו לבין החביות אפי' נמצא מזוזה אחת ה"ז ספק מגורשת. ודעת הב"ח דאם נמצא שתים ה"ז ודאי מגורשת כמו בזרקתו לאור. והב"ש כ' דמלשון המחבר לא משמע כן וכוונתו מדלא נקט המחבר הך רבותא דבשתים הוה ודאי מגורשת. והטעם נראה לכאו' דכיון דאין דרך עכברים לגרור כ"כ. הוה ריעותא ול"ד לזרקתו לאור דליכא ריעותא כלל. ובריש פסחים נמי משמע בהדיא לל"ק דלא הוה אלא ספק ואינו מוציא ודאי. וה"נ יש לחוש לחומרא. ומ"מ נראה דאין כאן הכרח בדברי המחבר דהרי ודאי נראה בזה דאם נשאת תחילה קודם שנבדק בין החביות. דודאי דזה לא גרע מנמצא גט ביד האיש ושובר ביד אשה, דלאחר שנשאת קיי"ל דלא תצא (ואע"ג דהתם הוא משום קנוניא מ"מ ודאי לא עדיף זה מסברא דגררהו עכברים. דהרי עכ"פ גם שם יש לפנינו גט ביד אחר ואפ"ה כשנשאת לא תצא). וא"כ עכ"פ הו"ל להמחבר לאשמועינן עכ"פ האי דינא דבזה אם נשאת ל"ת. דבספק מגורשת ה"ז ודאי תצא. וע"כ דקיצר בזה. וא"כ אפשר ג"כ כדברי הב"ח דה"ה מגורשת אפי' לכתחי'. ועכ"פ בדיעבד ודאי נראה דל"ת. ועוד דהא לאיבע"א בפסחים שם הוה גררוהו ודאי והוה כזרקתו לאור. ואפשר דכאן יש ריעותא דהרי השתים נמצא ולא נגרר וצ"ע:

סימן קל"ו ס"א. ואם נתן לה ולא אמר כלום ה"ז גט פסול. הטור כ' דהוא בטל אלא דהב"י כ' דבהרמב"ם גבי כינסי ש"ח כ' אינו גט. ובלא אמר כ' פסול. משמע דס"ל דבהא אינו בטל. והנה בסקל"ח כבר הוביא הב"י בעצמו דהרשב"א והר"ן כ' דהוא בטל. דהיינו שהקשו במתני' דכינסי ש"ח דלמ"ל כינסי אפי' לא פירש אינו גט ע"ש. ומה שדקדק הב"י מדברי הרמב"ם. הנה הרשב"א הוביא שם דברי הרמב"ם שכ' ונתן ספר כריתות בידה שצריך ליתן לשם כריתות א"ל כינסי ש"ח כו' וכ' דגם בסיפרי אמרו ושלחה מביתו עד שיאמר הי גיטך א"ל כינסי ש"ח כו' והקשה דלמ"ל קרא דת"ל דבטולי' בטלי' ותי' דלא אמרינן בטלי' דתלינן דמחמת כסופא א"ל. וכוונתו דבאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר וא"ל כינסי ש"ח דאיכא הוכחה דודאי משום כסופא דאי איתא דבטלי' לעדים הוה אמר. ה"ז גט כשר. אבל כאן הוא ספק דאיכא למימר משום כסופא. ואיכא למימר דבטלי' וילפינן מקרא דכיון דהוא ספק ל"מ דבעינן שיהי' מבורר לגירושין. כ"נ בכוונת הרשב"א. לפי"ז נראה כיון דילפינן מקרא דבעי בירור דווקא א"כ הוה"ד גם סתמא שלא אמר כלום ג"כ פסול כמו בכתיבה דקיי"ל דסתמא דגיטין פסול מן התורה ואף שיש לומר דדווקא בכתיבה דאינה עומדת להתגרש סתמא לאו לשם גירושין. אבל בהנתינה כיון שכבר נכתב ונותן לה תו הוה סתמא ג"כ לשם גירושין וכמו בקדשים. ודווקא בא"ל כינסי ש"ח זה מוליד לנו ספקי והא דקיי"ל דצריך לפרש באמת אינו אלא מדרבנן. אבל לא משמע כן דברי הרשב"א שהרי הוביא דברי הרמב"ם אלו ולא כ' דהוא חולק בזה. וגם לשון הסיפרי עד שיאמר הי גיטך דוחק לומר דהוא אסמכתא דרבנן ועוד נ"ל ברור דעכ"פ לדינא לדידן כיון דרבנן הצריכו לומר. ולא אמר. א"כ ודאי זה ג"כ מלמד לנו ספק והוא פסול מדאו' דחשיב אין נתינה מבוררת. כמו כינסי ש"ח. והא דנקט הרמב"ם פסול נראה ראינו אלא דבזה פוסל מן הכהונה כמו דקיי"ל בכתיבת ספק בסקל"א ע"ש:

שם בהגה ולכתחי' יאמר כו' לשין המחבר בס"ג מדויק יותר. הרי את מגורשת ממני בגט זה. שמפורש שהגט הוא המגרש וכ"כ התו' שם ע"ח ד"ה אינו כו' כדמוכח בפר המגרש שהי' רגילין לומר ג"כ ודין ע"ש שדבריהם צריך קצת תיקון וביאור. מ"מ בודאי דכך יפה יותר וכ"ה בסדר הגט ספ"ד:

ס"ג איני אישך כו' וימש"א דאם מדבר עמה על עסקי גטה הוה ספק נראה בטעמו דאע"ג דהש"ס שם גבי בעיא דלישנא דקידושין מסיק דאפי' מדבר עמה ל"מ היינו דווקא התם דאנו מסתפקין שמשנה דעתו לענין אחר. אבל בהא דאיני אישך כו' דזה ודאי דגם עכשיו מכוין לגירושין אלא שהלשון אינו כפי הדין. אם הי' מדבר תחילה ובלשון טיב. לא איכפת לן אם נתקלקל עכשיו בלשונו. ולא גרע משתיקה דמהני והנה לפ"מ שפירש הרשב"א מתני' דכונסו ש"ח דאיירי בהי' מדבר עמה תחילה על עסקי גיטה. ואפ"ה כיון שאמר אח"כ כינסי ש"ח אינו גט. לענ"ד הוא סעד לשי' זו. דמשמע דווקא כינסי ש"ח שהוא מבטל הגט (או ספק מבטל ספק מחמת כיסופא כמש"כ בסמוך) אבל קילקול בלשנא בעלמא אינו מבטל צ"ע:

ס"ד הרי את ב"ח לא אמר כנוס בב"ש סק"ב משמע דלשי' הב' בס"ג ה"נ הוה ספק במדבר עמה על עסקי גיטה. והנה רש"י פירש הסוגי' בכותב כך בגט. ועב"י שכ' דודאי מודה ג"כ דבאומר נמי ל"מ ונדחק מה שפירש בכותב. ומדברי הגר"א בסק"ג נראה דמשו"ה פירש בכותב משום דס"ל דאי"צ אלא לומר הא גיטך כלשון הרמב"ם בס"א. ולשון הש"ס אמר לאשתו הרי את ב"ח ולשפחתו הרי את מותרת לכל אדם. ואי הוה מפרשינן באומר הוה משמע דצריך לומר לאשתו האמלכ"א ומשו"ה פירש בכותב:

ב"ש סק"ג ואם אמר לו באותו מעמד שהוא גיטה מהני האחרונים כ' דלא משמע הכי בש"ס דבעי באותו מעמד ואפשר דכוונתו אינו אלא שלא יהא נקרע הגט או אבד מרשותה דזה ודאי מעכב:

ס"ו י"א דאם שמות המגרשין שוה אפי' אין שמות הנשים שוה. בב"מ נתחבט בזה הרבה דלמה לנו לחוש שקידוש אשה במקום אחר בשם כזה ואפי' בגט הנמצא כ' דהוה כלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא דל"ח ע"ש. ולכאו' דבריו נכונים. אבל באמת לענ"ד דין זה הוא ברור ומוכרח בסוגי' דב"ב קס"ג אמתני' דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו דפריך שם דלכתחי' לא הו"ל למיכתוב משום חששא דקנוניא ע"ש בכמה פרכא. ובמסקנא פריך ודילמא אזיל בדוכתא אחרינא ומחזיק לשמי' יב"ש. ומשני כל שהוחזקו שמו בעיר ל"י אין חוששין דכו"ה לא משקר. ולכאו' עדיין קשה טובא לפ"מ שכ' הפו' דצריך לכתוב שם העיר בגט דאי ל"ה אינו מוציא עדיין מספק של איש אחר. דבעלמא שכיחי שמות שוין. ואם נאמר דכשאין שמות הנשים שוין אי"צ לגרש זה בפ"ז. ודאי דהו"ל לחוש לכתחי' שמא א' משני יב"ש שמוחזקין בעיר לפנינו כשירצה לעשות קנוניא על אשתו השני. יחזור ויחפש בעולם של שם אשה ששמה כשם אשת השני דודאי דבעלמא שכיחי שמות שוין כנ"ל ויקדשנה ויכתוב לה גט בשמה ע"פ עדים וכיון שלא הוחזק עדיין יעשה קנוניא על אשת השני ומדלא הקשה זה בש"ס ש"מ דבאמת דאפי' בכה"ג דאין שמות הנשים שוה אין מגרשין אלא זה בפני זה וכן משמעות הש"ס בסתם דשני יוסף ב"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין כו' ולא הזכיר כלל שמות הנשים. ואף שעכשיו כשבא הגט לפנינו אין לנו לחוש מן הדין ע"ז וכמו שהקשה. מ"מ ע"כ אנו אוסרין אותה וכמו שכ' הר"ן בפגה"נ גבי לקח בשר מן העו"ג במקום שאין מכריזין דמן הדין לא הו"ל למיחוש לנו"ט דהו"ל למיזיל בתר רובא דכשירות אלא דא"כ הי' אסור למכור לעו"ג נו"ט שמא ימכרנה לישראל ומשו"ה אסרו לקח ממנו כדי שיהא מותר למכור לו ע"ש וא"כ ה"נ הא כ"כ התו' בר"פ כל הגט דהא דלא הצריכו שיכירו בשני יב"ש שזו האשה היא אשתו משום דבטורח יוכלו למצוא עידי מסירה בכה"ג ע"ש. ומבואר בדבריהם דזה הוא תיקון העולם לכתוב גט לאיש ואע"פ שאין