חבל יוסף (חוקי העזרה) ל

מדרבנן לפי שהוא שלא כדין. ומיהו זה שייך בשלא כדין דישראל אבל שלא כדין דעו"ג זה ודאי הוה כמתנה בעלמא ולא מהני כלל ואתי הכל שפיר ולק"מ. אבל סוגי' דגיטין אזיל שם לר"נ דאמרינן בהדיא בב"ב שם דר"ב דמסיים בה משמי' דר"נ א"ש קרקע אין לו מעות יש לו פליגי אר"ה וס"ל דלא הוה זבינא וההיא דגט המעושה כדין ע"כ כדמסיק שם בב"ב דהוה דווקא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וא"כ הא דישראל שלא כדין למה פוסל כלל כאן דלא הוה גט כלל מדינא. וצ"ל דהוא משום דמיחלף דכדין ומשו"ה קשה לי' שפיר לשי' גבי ע"ג אי בני עישוי נינהו גם שלא כדין להוי כשלא כדין בישראל דע"כ התם הטעם לשי' משום דמחליף בכדין. ומשו"ה אסיק לשי' שפיר דהא דר"מ בדותא היא אבל לדידן דקיי"ל כר"ה שפיר נקטינן כר"מ לדינא משום דכדין דע"ג ושלא כדין דישראל הוה כתלוה וזבין והוה גט מדאו' ואינו פסול אלא מדרבנן:

ס"ח בהגה ואפי' קבל מעות על נתינת הגט ל"א בשביל זה נתרצה. ע' תו"ג שכ' דבר נחמד דהרשב"א בב"י שכ' גבי נתחייב אלף דינר אם לא יגרש דלא הוה כזבין משום דאינו אלא נפטר מן החוב. דמשמע מזה לכאו' דהא קיבל מעות מהני. אינו חולק ע"ז דודאי ל"מ מעות לגבי שיוי האשה אלא דהתם בדהרשב"א הרי לא הי' אונסין אותו כלל. אלא שתובעין ממנו את המעות שנתחייב והוא מעצמו ורצונו גירש בשביל זה. א"כ אם הי' מקבל מעות כזה ברצונו ודאי הוה גט מעליא. וראיתי מי שחידש עפי"ז דאם אנסו לאחד וגזלו ממנו סך ממון שיגרש את אשתו ומתוך אונסו נתרצה לגרש בתנאי שיכפלו לו סך כזה וגרש דהוה גט כשר ממ"נ דאם נחשב לו סך זה לאונס שיגרש בשביל זה וחשוב לו הממון מהאשה א"כ הרי חשוב גם בשביל הממון זה שנתנו לו לתלוה וזבין. ופשוט דאין זה כלום לדינא חדא דבגט ל"מ כלל תלוה וזבין דלא עדיף מכדין דעו"ג שפסלוהו משום דאין רשאין לכוף. וכ"ש לכופו לכתחי' שלא כדין. ועוד דאין לדמותם כלל די"ל דממון שלו שגזלו ממנו הי' חייו תלוין באותו הממון והוה אונס גדול אבל הממון האחר שנתנו לו י"ל דלא הי' צריך לו כלל ואינו נחשב לו לגבי האשה. וא"כ הוה כאנסהו בלא מעות דהוה כמתנה באונס. אבל בדהרשב"א כיון דלא הי' אלא אונס על המעות שהוא חייב מן הדין והוא מחליף זה על אשתו מרצונו ודאי הוה חשיב גט ברצון:

ע' מל"מ פ"ב שכ' דהב"י בחו"מ סר"ה בתו' הא' גבי סיקרוקין דמשו"ה בהרוגי מלחמה הי' קונה מן הדין. לפי דלא הי' האונס על השדה. חולק על הרשב"ץ דכ' בפירוש דאם אנסו על דבר א' שלא כדין ומתוך זה גירש הוה גט מעושה וע"כ דס"ל כתי' הב' דדוקא אונס של סיקרוקין משום שהפקירם המלכות ע"ש וכ"כ הרשב"א בחידושיו בגיטין שם כתי' הב' וכותי' נקטינן. ולי"ל חילוק בין פירש האנס או לא שסוף סוף הרי חזינן דאונסי. וכן כ' הש"ך בחו"מ סר"ה. ומשכ"ש דמסר מודעא נראה דהיינו ג"ד שדבר זה אונסו. (ובחי' שם נתקשיתי בזה ונראה דכן כוונתו). ובדרך כלל כל כונס בעינן הכרנו אונסו דהיינו דנודע שזה אונסו וכן יש להכריע גבי המחלוקת באב שאנוסו על גט בנו דצריך שנדע ענין האיש אם הוא אונס לגבי'. ובתו"ג כ' דקיי"ל כתי' הא' והוביא ראי' מהא דחו"מ סרל"ו בעו"ג שאנס לישראל על שדהו כשמסור בידו להורגו. שישראל הקונה ממנו ה"ה שלו. אלא שנותן לבעלים רביע ע"ש. והוא תמוה מאוד דהא זה דין תקנה דב"ד של אחריהן ומתניא בהנזקין בהדי דתקנות העולם וכמבואר בתו' כדי שלא תהי' הארץ נחלטת ביד הסיקרוקין. ומשו"ה צריך לתן רביע וכשיש בידם ליקח הם קודמים. אבל מדינא ודאי דווקא בהרוגי מלחמה אבל בל"ה תלוה ויהיב לא הוה מתנה. שוב ראיתי שכ"כ בעצמו בנתי' סרל"ו שם דאינו מן הדין ע"ש וסותר ד"ע. סימן קל"ה ס"א. ואם קראוהו לאחר נתינה מגורשת בב"י הוביא דהמרדכי בשם מהר"מ חולק ע"ז דבעינן דווקא שיהי' העדים יודעין בשעת נתינה. וה"ר מהא דבפני נכתב כו' דבעינן בשעת נתינה או לאח"כ בתוכ"ד ע"ש ולכאו' נראה דזה נסתר בהדיא מהא דשני גיטין שנתערבו שנותן לה שניהם ומסיק בהדיא בש"ס שם דנתינה לשמה לא בעינן ומפורש שם דאי הוה בענין לא הוה מהני אפי' נותן לה שניהם כיון דלא ידע בהי מגרשה ע"ש. וכ"ש דלא הוה מהני אפי' תוכ"ד כלל דלא עדיף מהא שיודע שם דבאחד מהם ודאי מיגרשה שפיר. אלא דס"ל דלא בעינן כלל שידעו העדים בשעת מעשה שזה גיטה והא דבפני נכתב כבר כ' התו' בדפ"ד ד"ה אמר דהתם דמדינא אין נאמנות להשליח אלא דרבנן אקילה בה משום עגונא ולא נתנו לו נאמנות אלא בשעת מעשה גופה ע"ש וכעין זה בסוף חגיגה גבי נאמנות ע"ה על טהרות כ"ח. דלא האמינוהו אלא הוא הקדר והן הקדירות ע"ש אבל משום ידיעת הכשר הגט ל"ח כלל:

ס"ב נתנו לתוך ידו צריך לקרותו שנית עב"י בשם תשו' הר"י בן הרא"ש דסגי בזה לכתחילה גם בקריאת העד"א והטעם כיון דבדיעבד כשר אפי' בלא קריאה כלל נאמן אפי' ע"א גם לכתחי'. ובב"י תמה ע"ז בחנם:

ס"ג לא קראו הגט כלל כו' אפי' נשאת תצא והטור פוסק דלא תצא והתו"ג הקשה ע"ז דא"כ ליחשבה גבי שלשה גיטין פסולים ואם נשאת ל"ת. ולכאו' הי' נראה בפשי' דלא חשיב התם אלא אותן שהפסול בגוף כתיבת הגט אבל הכא אין הספק אלא אם נתן לה גט וכשנשאת אנו תולין דהי' גט כשר ככל הגיטין ולא שייך למיחשבי'. אבל התו' בריש מכילתין גבי בפני נכתב דף ד' ד"ה בשניסת דחו זה וכ' דמדאיצטריך מנינא למעוטי הא דלא אמר בפני נכתב ש"מ דהא ל"ה הו"ל למחשבי', וש"מ דחשבינן אפי' בכה"ג. ומ"מ אני אומר דדווקא הא הוה צריך למיחשבי' דהתם נמי הוה פסול בגט דכל שלא אמר אנו תולין שלא הי' בשעת כתיבת הגט וחכמים הצריכו שהי' שם השליח בשעת כתיבה והוה פסול בגט אבל הכא דאנו תולין דהי' גט כשר לא שייך למחשבי'. וראי' דהא הוה מצי למיחשב שנים אומרים נתגרשה ושנים לא נתגרשה וניסת לאחד מעדי' דלכתחי' לא תנשא ואם נשאת לא תצא דבסקנ"ב. וכן ע"מ שתנשא לפלוני דלא תנשא לו ואם נשאת לא תצא. בסקמ"ג. וע"כ דלא איירי בהני גוונא אלא בפסול בגוף הגט:

שם בהגה וי"ח עי' ביאורי הגר"א דפי' דהכוונה דחולקין דאפי' יש בידה גט כשר כל שלא קראוהו בשעת נתינה תיכף באופן שאין לחוש לאיחלופי אם נשאת תצא. והיינו כדעת הב"י דלא כהד"מ וכן משמע בדברי הרשב"א וכ"נ לענ"ד מלשון התו' שם דכ' דאם קראוהו לאחר נתינה פשי' דכשר ע"ש ופשוט דכוונתם שקראו באופן שאין לחוש לאחלופי דאי ל"ה הרי אינו פשי' כלל דודאי י"ל דהוא אחר אלא דכוונתם בכה"ג. ובל"ה גם לדידהו פסול וכ"ה בהדיא בב"ש סק"א דלשי' התו' בעי' דווקא שיקראוהו והיינו תומ"י דאם לאח"כ הרי זה צריך ע"כ גם להרי"ף דבל"ה במאי תינסבא אלא שצ"ע דלשי' הב"ש עצמו בפי' הי"ח הרי לא הוזכר דיעה זו כלל בשו"ע ואפשר דמ"מ כ' כן בפי' דברי המחבר שם כיון שס"ל כן בב"י:

ס"ד נתן לה נייר חלק וא"ל ה"ז גיטך כ' רש"י דווקא נייר אבל קלף מעופץ ל"ח לפי שאין מי מילין ע"ג מ"מ. ולכאו' משמע הכי בהדיא בסוגי' דשקל ס"ת ויהיב לדיביתהו דמסיק דל"ח דאין מ"מ כו' אבל צ"ע דא"כ מאי מקשה מבריי' דנטלתו וזרקתו לאור כו' טעמא דאיכא כתב כו' לשני דהתם בעפיץ דה"נ משני התם דרבי אבהו דאמר שעדים שאין יודעים לחתום רושמין לפניהם במ"מ דהיינו בעפיץ. וכ"ש ברייתא דאי"צ כ"כ לפרש דבריו. ע"כ הי' נראה לומר דדווקא לענין מ"מ ל"ח בעפיץ והיינו שפרש"י דנקט נייר לפי דמסיק במ"מ משו"ה נקט נייר דחששא דמ"מ ליכא אלא בנייר. אבל כמו דחיישינן למ"מ. ה"נ חיישינן למידי אחרינא כיו"ב דמהני גם בקלף ויש לנו לחוש בכה"ג. לדבר הנבלע. וסוגי' דס"ת התם הי' ידוע להם דלא הי' שם שום דבר ונקט מי מילין לדוגמא