חבל יוסף (חוקי העזרה) כט

דהנה הוכיח מדר"ש ור"י דאשקלו אגיטא ובטלו הבעל והצריכו גיטא אחרינא. דע"כ דבזה ל"מ מה שיבטל הביטול הקודם דקיי"ל דמהני בביטול מודעא. וכ' דאפי' נימא דר"ש לשי' דאינו חוזר ומגרש בו. וכן נדחוק דר"י ג"כ כר"ש ס"ל. אבל יקשה על מה שאנו נוהגין לבטל קודם הנתינה דלגי' דגיטא מי מבטל. ומשמע דבטל את הגט הוא בטל. א"כ שצריך ע"כ גט אחר וכמו דר"ש ור"י. ע"כ חידש סברא אחת דעל הכתיבה גופא שתהי' פסולה לגמרי שלא יהי' יכול לגרש בו זה בעי דווקא בפניהם וכהוכחתי מהא דרבי הנ"ל. והסבר הדבר נראה דס"ל כשי' רוב הפו' דס"ל דאי"צ שליחות כלל לכתיבה אלא דלא הוה לשמה אלא כשמעו מפי הבעל. וא"כ כל שצוה להם פ"א. אף שבטל שלא בפניהם. מ"מ ודאי שפיר הוה לשמה כ"ז שלא שמעו מפיו שלא יכתובו. אבל כששמעו הם מפיו. ובודאי דשוב אינן יכולין לכתוב עוד משמע מדבריו דאם קודם שנגמר הגט בטלם בפניהם, בזה ודאי דנפסל גם מש"כ מקודם. ונראה שהוא בנוי ע"פ סברת הר"ע בתו' דפ"ו ד"ה ודילמא דלאחר שנגמר הגט אינו יכול לבטלו. אבל קודם שנגמר יכול לבטל גם את הגט עצמו. ומש"ה כל שבטל בפניהם באמצע הכתיבה קודם גמר כתיבתו וא"י לגומרו שוב בטל הכול ונפסל לגמרי :

וצריך גט אחר דווקא וכדר"ש ור"י. אבל מה שיבטל את השליחות שלא בפניהם בין קודם שיכתובו ובין אם כתבו כבר מקצתו או כולו. כל שהוא שלא בפניהם. דבכ"ז אינו נוגע לגט כנ"ל אלא לשליחות. ס"ל דלזה מהני מה שיבטל את הביטול וכמו ביטל מודעא. ויתיישב בזה סתירת הגירסות במסכת קידושין ובמסכת גיטין וכבר הרגישו בזה התו' דגירסא מי בטל. משמע דאינו יכול להתבטל כלל. וגירסא דמי מבטל משמע דיכול לבטל. דזה היינו קודם גמר כתיבתו ובפניהם דבזה הוא נתבטל לגמרי כההיא דר"י ור"ש ונכון. וכן נראה לי הוכחה לדבריו מדלא אייתי הש"ס הא דר"י דס"ל כרשב"ג דבטל שלא בפניהם ל"מ דאי ל"ה מאי בפני הא דאמר ר"י לסהדי אותבי' קרי באודנייכו. דדילמא יבטל שלא בפניהם וכדאיתי שם הש"ס הא דרבי יאשי', אלא צ"ל דר"י שפיר סבר כרבי אלא דלהא לא איכפת לי' דבשעת נתינה ה"ה יכול לכוף אותו לבטל את הביטול הזה. אבל אם יבטלו בפניהם הי' צריך לכתוב גט אחר דווקא:

ס"ד אם נשבע לגרש צריך שיתירו לו כ' התו"ג אע"ג דמחויב הוא לקיים שבועתו א"כ הוה גט המעושה כדין חיישינן שמא יאמר אלו הי' יודע שיכול אני להתיר שבועתי לא הי' מגרש וכמוציא אשתו משום נדר. ודבריו תמוהין דבהדיא כ' הרשב"א שם בחידושיו גבי יאסרו עלי פירות שבעולם אם אינו מגרשך דלא שייך כאן לומר אלו הי' יודע כו' דלא שייך אלא בנדרי אשתו שא"י היאך נדרה. אבל נדרי עצמו הי' לו לשאול ע"ז. אבל הוא מבואר בתשו' הריטב"א שהוביא הרב בהגה דבדיעבד כשגירש מפני השבועה כשר. ומבואר שם בהדיא בלשונו כשלא מסר מודעא. והוביאו הב"י בסוסיקנ"ד. ובחו"מ סוסר"ה הביא שם הבה"ב דברי הריטב"א בחידושי ב"מ דנשבע לתן מתנה ומ"מ דנותן מפני השבועה המתנה בטילה. והיינו דבמתנה וכן בגט אשה דדינה כמתנה. קיי"ל דגם אונסא דנפשי' הוה אונסא. ואף שהשבועה מחייבו לתן לא שייך שיחייבו להפך רצונו. כיון דבלא השבועה לא הי' רוצה. והוה ככל נותן באונס, וא"כ לא הוה השבועה אלא שיעשה מעשה הגירושין או הנתינה וכשעשה כבר נפטר והגט והמתנה בטל. ומיהו כשלא מ"מ מוקמינן לי' אחזקה ראשונה שנשבע מרצונו אבל כשמסר מודעא ודאי הוה אונס. ונראה פשוט דל"ד מ"מ אלא כל שגילה דעתו שמפני האונס הוא נותן או מגרש ה"ה בטל. כדין מתנה דידעינן אונסא. והיינו טעמא דצריך להתיר לו שלא יהא אונס. והא דהוביא הב"י ברסיקנ"ד בשם הר"י בן הרא"ש דנשבע לגרש כופין אותו להוציא והגט כשר. התם מפורש שנשבע ואסר עליו הנאת תשמישה. והוא מחויב לה לגרשה. והוא מהכופין אותו להוציא. ובודאי הוה גט מעושה כדין. אבל הכא שאינה אסורה עליו. אלא שמחיוב לקיים שבועתו זה הוה גט מעושה שלא כדין. כיון דאין לה עליו כלום אלא שהשבועה מחייבו לגרש שלא ברצונו הוה כשאר אונסא דנפשי' דבטל במתנה. ולענין קבל עליו קנסות שהוביא הרב בהגה מחלוקת בזה. הנה ר' מיימון כ' דכיון דחייב עליו הקנס מעצמו והוא חייב בו מן הדין והוא ביסר בעצמו לגרש אשתו כדי שלא יהי' צריך להוציא את דמי הקנס. זה הוה כמגרש ברצון וככל מוכר חפצו מפני שצריך לדמים. וראייתו נכונה מהא דיאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך ואינו דומה למגרש מפני השבועה דהתם השבועה אונסו לגרש דווקא אבל הכא ה"נ מחליף אשתו ברצונו על הדמים שהוא חייב או על הנאת הפירות שהוא צריך. ומשמע לשי' דאפי' מ"מ לא מהני ע"ז כמו במכירה דא"י למסור מודעא דהוא מוכר מפני אונסו לשלם מה שהוא חייב. (ואף דבתשו' כ' ובטל מודעא נראה דלדינא לא צריך לשי') וכן מבואר בתשו' הרשב"ץ דאנסוהו על ממון שהוא חייב וגירש אשתו בשביל זה לא חשיב אונס. וכ"כ כל הראשונים לענין מאיס עלי וכה"ג. דמחויב להחזיר לה שלה. ואם מתוך כפי' זו מגרשה הוה גט כשר והרשב"א בתשו' חולק בזה וס"ל שכל שגילה דעתו שמגרש בשביל כך הוה גט מעושה. ומה שנפטר מן החוב אינו מחשיב כמכירה מרצונו כמו דאינו חשוב מכירה בשביל שאיר כסות ועונה שהוא נפטר. וההיא דיאסרו פירות שבעולם נראה דס"ל דש"ה שמגיע לו דבר חדש שהותרו לו הפירות שנאסר עליו (ובל"ה ל"ק כמש"כ לעיל דאפי' נשבע ע"ז גופא. כל שלא גלה דעתו שהוא חוזר בו מוקמינן לי' אחזקה ראשונה) אמנם דדברי התו' ב"ב מ"ח סוד"ה קדש שכ' הטעם דבשביל פטור דשאיר כו"ע ל"ח מכר דברצונו הוא נותן זה ע"ש. פירוש כיון דכן רצון וחק כל אדם לתה לאשה שכו"ע וגם לאחרת יתן. לא שייך לחשב זה כמכר כמו אם הי' אונסין אותו לתן פרתו במתנה דלא שייך לומר שהוא כמכר מפני שנפטר ממזונותי'. וא"כ משמע דס"ל דהא ממון אחר הוה כמכר וכשי' הר"מ והרשב"ץ וש"פ ובודאי יש לפסוק כוותיי' וכמש"כ דאפי' ימסור תחילה מודעא ע"ז ל"מ. ולשון הרב שכ' אבל אם כבר גירש מפני זה ואפי' גירש מכח שבועה כשר אינו מדוקדק דבשבועה כבר בארנו מדברי הפו' דמסר מודעא וכ"ש אם כפו אותו ודאי פסול כנ"ל ובזה אפי' מ"מ כשר וצ"ע:

ס"ז אנסוהו ישראל לגרש שלא כדין פסול ובס"ח דכן באנסוהו ע"ג אפי' כדין והקשה בב"י דמשמעות הרמב"ם דמדאו כשר והא מסיק בש"ס דהא דר"מ בדותא ומדאו' הוא פסול ואף דבב"ב אייתי לדר"מ מ"מ הו"ל למסמיך אסתמא דדוכתא ובשו"ע הוביאו לא חש לקושי' זו ונראה ליישב בפשי' דאין כאן סתירה כלל דהנה כבר הקשו התו' בב"ב דפריך שם לר"כ דתלוה וזבין הוה זבינה מגט המעושה בעו"ג דפסול. ומשני כדר"מ והקשו התו' דהא בגיטין מסיק דפסיל משום דלאו בני עישוי נינהו. וכ' כיון דלאו בני עישוי הוה שלא כדין ובשלא כדין לא הוה כזבין. אלא כיהיב דמודה ר"ה. ובאמת הוה מצי לתרוצי הכי אלא דהמקשה ס"ד כדר"מ. ומשו"ה שני לי' הכי ע"ש. והיא דחוק. ע"כ נראה בשי' הרמב"ם דאפ' בעו"ג דלאו בני עישוי מ"מ הוה כמכירה כיון דהוא כדין. ובישראל אפי' שלא כדין הוה כמכירה כיון דהב"ד טוען וסוברין דהוא מן הדין. הוה כפשרה דכ' הרמב"ם בפ"י ממכירה דהוה כמכר דכיון דיש לו ספק אף דמן הדין אינו כן מ"מ הספק גופי' הוא כשיוי. ובאמת לא הראו המפרשים מקורו ונראה דהוא מן התוספתא פ"ק דמציעא מודה ר"י (אע"ג דבכל אסמכתא ס"ל דלא קניא) בשנים שעוררין על הבית ועל השדה ואמר אם לא באתי מכאן עד יום פלוני ה"ה שלך איבד זכותי. והיינו דבכה"ג דאין לו אלא ספק ולחבירו ספק. חשב מה שממתין לו חבירו ספק שלו עד יום פלוני כמכר ולא הוה אסמכתא. (ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בפ"ז מסנהדרין שנדחק בהן הב"י בסר"ז ואכמ"ל) וא"כ גם בזה דשלא כדין. מ"מ הוא כשר מדינא לר"ה כדין תלוה וזבין כנ"ל. והא דפסלוהו אינו אלא