חבל יוסף (חוקי העזרה) כח

מיוחדת פסול ודחי דילמא כריב"ק והיינו כדהירו' שאמר או יבא כהדא דריב"ק פירש דדילמא לריב"ק כשר ודילמא בעלמא אמר וספיקא הוא. וע' נוב"י סע"ב שהאריך להכריע דמהני בעדות אשה עדות מיוחדת. דהא כ' התו' במכות דמשו"ה לא מדמינן ד"מ לד"נ בע"מ משום דע"א מהני בממון לשבועה. וא"כ הא ה"נ מהני בעדות אשה בסוטה לאחר קינוי וסתירה. ואין זה מוכרח כלל לענ"ד. דרגלים לדבר שאני ואפשר דגם לד"נ מהני בכה"ג. גם מש"כ מהא דמקשה הירו' לב"ש דלא יגרש את אשתו אלא א"כ מצא ערות דבר דלמ"ל לאו במחזיר גרושתו ת"ל דהיא סוטה והרי בדב"ש לענין לגרש את אשתו דטעמיי' דיליף דבר דבר מממון הרי מהני ודאי עדות מיוחדת כמו בממון. ואי לסוטה לאסור על בעלה ל"מ ע"מ לק"מ ע"ש. ואני מתפלא מאוד על דבריו דאם כסברתו דכיון דיליף מממון ודאי מהני ע"מ. פשוט דמהני בעדות אשה עדות מיוחדת דכל איסורי ערוה דבעי שני עדים מבואר בהדיא בריש סוטה (ד"ג) ובקידושין ס"ה דמהאי קרא הוא דילפינן ואינו צריך לפלפולו מהירו'. אבל באמת אף דבלא קרא לא הוה עדיפא משאר איסורין דמהני ע"א. אבל כיון דילפינן דצריך עדות תו ס"ל להירושלמי דודאי לד"נ דמי, דהא ד"נ הוא. ופשוט דאין להתיר בגט אשה ע"פ ע"מ וכ"נ לדינא:

סימן קל"ד ס"א שאם מסר מודעא בפני ב' כו' עב"י בשם רשב"ץ דאפי' שמעו עדים ביטול על הגט כל שלא מסר להם לשם עדות ל"מ וכ"ד בריב"ש והב"מ פקפק ע"ז הרבה. אמנם נראה במעשה שלהם שהי' שאחר שצוה לעדים לכתוב גט שמעו שאמר לדודו שאי"צ לבכות שהוא נותנו בכח ע"ש. בזה נראה שדבריהם צודקים. שזה יש לדמות להא דגיטין נ"ה אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ואמר כינסי ש"ח זה כו' אם איתא דבטלי' לעדים הוה אמר ע"ש ומשמע בהדיא אפי' שמעו זה העדים כיון שלא מסר זה לפניהם בתורת עדות (ופשוט דה"ה מסר לעדים אחרים לשם עדות ודאי מהני) אינו ביטל על מה שאמר תחי'. וה"נ דכוותה ממש. אבל מקודם שפיר י"ל דמהני אפי' בסתם וצ"ע:

ס"ב וכן אני מבטל כל הדברים שיגרום ביטול לגט עב"ש סק"ד שכ' בשם הט"ז דזה הוה עקירה יותר לכל הדברים הקודמים. ולא זכיתי להבין דאם מבטל מודעי ומודעי עד סוף כל מודעות למה לא הוה זה עקירה על כל דבריו הראשונים ג"כ כמו כל הדברים. דהא ה"נ אמר עד סוף כו'. ובעיקר הדבר הנה בפ"י ממכירה כ' הרמב"ם דבמכירה ל"מ אפי' בכה"ג דלא כהרא"ש וע' בחו"מ סר"ה וע"כ צריך לחלק גט ממכירה ובאמת ודאי משמעות המשנה וסוגי' דערכין סיפ"ה דבגט ל"ב אלא ביטל מודעא וכשמבטל ודאי מהני אפי' מכל מקום בתחילה על כל מה שיבטל. דהא ודאי כמו שיש לחוש למודעא, הכי נמי יש לחוש שמסר על הכול. וע"כ דאפי' בכהאי גווני מהני וכדברי הרמב"ם. ונראה בחילוק הדבר דאע"ג דלדידן קיי"ל דגה במכירה תלוה וזבין מהני דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה מ"מ אינו דומה לגט דבגט המעושה התם חזקה דהוא מתרצה ברצונו לשמוע דברי חכמים שמחייבין אותו לגרש אבל גבי מכירה לא אמרינן אלא דאע"ג דהי' אונס בתחילה מ"מ אגב זוזי שנותן כל שויו שפיר אפשר שמתרצה וכשאמר רוצה אני אמרינן דהוא אמת ואפי' חושב בלבו שאינה רוצה הוה דברים שבלב ולא אמרו בזה אלא דהזוזי מסלק את האונס וסמכינן אדבורא דידי' דאמר רוצה אני וא"כ כשאמר תחילה בשעת מסירת מודעא דכל מה שיאמר ויבטל אח"כ הכול מחמת האונס אע"פ שאח"כ ג"כ אמר שמבטל הכול כיון דאין אנו יכולין לידע על מה לסמוך נשאר לנו אונסו דאמירתו רוצה אני ל"מ. כאן דג"ד דמחמת אונס הוא. אבל בגט גם בלא אמירתו של עכשיו ג"כ הוה חזקה דמצוה לשמוע ד"ח ומגרש ברצון. אלא דאפ"ה כשמסר תחילה מודעא לא סמכינן ע"ז. אבל כשמבטל אח"כ הכול אע"פ שבתחילה מסר מודעא על הכול. ואין אנו יכולין לסמוך על דבריו. הגט כשר בנתינה גופה וקרוב בעיני לומר דאפי' בלא ביטול מודעא כלל. הגט כשר מדאו', דלא איכפת לן במודעתו הקודמת דחזקה דעושה ברצון כמו שהסביר הרמב"ם. וע' בפירוש ר"ג שם בערכין בד"ח. וכן מצאתי בב"מ שהשיג על דברי הב"ש סק"ט שכ' שהגט בטל דאפשר דאינו אלא פסול ע"ש. ושפיר אפשר דאינו אלא תיקון חכמים לכופו גם ע"ז שיבטל כדי לברר יותר הרצון. אבל מדאו' אי"צ לזה. ואין להקשות דא"כ היכי מייתי בב"ב מ"ז הוכחה לדר"ה דתלוה וזבין זביני' זבינא מהא דוכן אתה מוצא בג"נ. הא הומ"ל ולטעמיך דהא כשמ"מ על הכול. במכירה ל"מ. ובגט מהני. וע"כ דגט שאני. דלא מייתי אלא דכשיש טעם לסלק האונס חשבינן לי' לרצון וס"ל דה"נ במכירה כיון דסברא דהאונס מסתלק. אזלינן בתר דיבורי' דאמר רוצה אני'. והתרצן דחי' דאפשר דדווקא התם דמצוה כו' אמרינן הכי:

שם והרני פוסל כל עד שיאמר שמסרתי זהו מדברי הרשב"א בחידושיו פרק השולח וכ' ע"ז וקשה מאי מהני לענין איסורא אם יעידו. פי' דודאי לא שייך שיפסול עד כשר ותי' דכמו דאמרינן בסו"פ מש"א נאמנת עלי' שלא באתי ונאמנת עלי' שלא פייסתי. והיינו כדאמרינן בירו'. ריש מכילתא מתוך שאינו יכול לקלקלה בבי"ד אינו עשוי לקלקלה בידי שמים וה"נ כיון שא"י לקלקלה בבי"ד אף הוא גומר ומבטל המ"מ. ונראה דכוונתו אף דה"ה ודאי מקולקלת גם בבי"ד. שאינה רשאה להנשא כיון דהעדים מעידים שמסר מודעא. אלא כוונתו שאינו יכול לקלקלה לחייבה חיובי האשה לבעלה. דלגבי זכותו של עצמו כממון דמי. דהודאת בע"ד יותר ממאה עדים. ולא טרח בשביל קלקולה שלא תנשא. אבל אין לזה ראי' מהירו' דהתם אינו כלל בשביל הנאמנות שלו דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן ע' רא"ש ריש מכילתא שהוביא הירו' הזה. ומההיא דנאמנת שלא באתי כבר כ' הר"ן הוביאו בב"י דאין ראי' כלל דהתם נותן לכתחילה על תנאי אמירתה ואפי' גם יעידו עדים להיפוך. אלא אההיא דנאמנת שלא פייס דהתם אינו בתנאי אלא כ"ז שאעבור מכנגד פניך ויכול לחזור בו אבל כבר הקשו זה בתו' די"ח ד"ה שמא פייס ותי' ר"י דהתם אינו חששא מן הדין אלא לעז בעלמא ובכה"ג ל"ח לי' דכסיפא לי' מילתא. ואולי ס"ל להרשב"א כמש"כ בסמוך דה"נ אין חשש מן הדין דמדאו' לא איכפת לן כלל במה שמסר מודעא תחילה דחזקה שמתרצה לשמוע ד"ח וצ"ע. ומשמעות הש"ס דאי"ל אלא ביטול המודעא ודברי הרשב"א אינו אלא לחומרא בעלמא:

ב"ש סק"ה שא"י לבטל שלא בפני הסופר והעדים שצוה להם לכתוב הגט, והנה לכאו' קיי"ל כרבי דבטלו שלא בפני השליח מבוטל. וראיתי בספר תו"ג שכ' דהשליחות יכול לבטל אבל לא את הגט. והוא תימה מאוד דהשליחות דשייך לדידהו יכול לבטל שלא בפניהם והגט דלא שייכא תו כלל לדידהו א"י לבטל. וראיתי בב"י שכ' זה בשם התרומה וכ' כדמשמע בר"פ השולח אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי כו' ונראה כוונתו מפלוגתא דרבי ורשב"ג אם יכול לבטל זה שלא בפ"ז משמע הא שלא בפני כולם מודה רבי דא"י לבטל וע"כ לחלק בהכי. ולכאו' י"ל דפשי' דהתם הפלוגתא לכתחי' וכדמפרש בש"ס דטעמא דרבי דלא בטלה כולה ואי אזלי אינך וכתבו לי"ל בה פירוש דאין קפידא אפי' לכתחי' אבל בדיעבד י"ל אפי' שלא בפניהם יכול לבטל אבל כ"כ שם התו' דלשון יכול לא משמע לכתחי' והכיחו זה מב"מ ע"ש אבל מ"מ מוכח שם מדברי התו' דלא ס"ל כלל הך סברא של התרומה דהא נדחקו הרבה לישב מאי פריך במאי פליגי דילמא רבי לשי' דס"ל דבטלו מבוטל משמע בהדיא דסבר' לי' דיכול לבטל גם בכתיבת הגט וגם אין שום ביאור לסברא זו כמש"כ. שוב ראיתי במרדכי ר"פ השולח שם שהוביא דכרי התרומה באריכות גדול. אבל הלשון שם מוטעה מאוד והענין עמוק ונראה בביאור שי'