חבל יוסף (חוקי העזרה) כז

מן האירוסין. והכי נמי דייק הש"ס ביבמות ד"כ וכ"ד. ולמ"ד זמן משום פירא תיקשי למה צריך זמן בארוסה וצ"ל משום גיטה קודם לבנה כדהכא. וא"כ גם זה הוא בכללא דמתני' וא"כ לדינא צריך קושי' זה ישוב נכון. והנה בחידושי הר"ן ראיתי דס"ל דבגט זה מפסיד הבעל את הפירות אף כשנשאה ודעתו דבנשואין אלו אינו זוכה כלל בפירות כיון שגיטה בידו. ולפ"ז אין כאן קושי' כלל. אבל דברי התו' והפו' אינו נראה כן דאדרבה נשואין מבטלין את הגט והוא זוכה בפירות. וא"כ כשהוא מפסיד אח"כ בשעת גירושין אין לה זמן לגיטה ולא עדיף מגט שאב"ז וצ"ע:

ס"ב צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמה לכשיכניסנה עט"ז מש"כ בישוב דברי הטור ומש"כ בההיא דלאחר שתתגיירי מיבמות צ"ב דבריו תמוהין מאוד ועיקר הדין הוא מחלוקת מפורשת בחו"מ סר"ט והסכימו הכל דל"מ וע' מש"כ ישוב נכון לדברי הטור לעל סקכ"א:

ס"ד אבל ט"ע של האיבד ל"מ אלא א"כ מצאו בעצמו. פי' דאז מהני משום מגו דלא אבדתי ולכאו' קשה כיון שכ' התו' דמהני בשאמרו עדים לא חתמנו אלא על גט א' אף שא"י שהוא שלו משום דלא חשדינן לי' דמשקר לגרש בגט של אחר אלא דאמר בדדמי ע"ש וא"כ היכי שייך מגו כיון שאינו רוצה לשקר וכ"כ התו' בכ"ד. ונראה עפ"י דברי הב"ש סקי"ב דמשו"ה אי"נ לומר סימן אחר שראה את הגט אע"ג דלא חשדינן לי' למשקר לגרש בגט שאיני שלו. ה"ט דכייון שהוא סבור שהוא שלו י"ל שהוא משקר על הסימן ע"ש וה"נ ודאי מה שאומר ברי שהוא שלו ודאי דכיין דדמי' לי' וסבור שהוא שלו הוא משקר שהוא ברי לו וכל שיש לו מגו לא חשדינן לי' כלל למשקר ובודאי דהוא אמת שהוא שלו וכה"ג כ' התו' בשבועות מ"ה גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל. דאע"ג דאמרינן דבעה"ב טרוד בפועליו. מ"מ מהני היכי דיש מגו דלא שכרתיך. דאע"ג דהוא אומר בדדמי מ"מ מה שאומר שברי לו זה ודאי משקר והיכי דיש לו מגו לא חשדינן לי' כלל. וה"נ דכווותה דאע"ג דלא חשדינן אלא בדדמי מה שאומר ברי ע"כ הוא משקר ומשו"ה מהני מגו:

שם או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט. זה כגי' דמצאו בחפיסה אם מכירו. ופי' דבעי תרתי וכבר תמהו עליו דלמה בעי תרתי. אבל לענ"ד הרי הוסיף הרמב"ם בארכו ורחבו של גט ואין דרכו להוסיף על לשון הש"ס. אבל נראה דבאמת ג"כ כיון לזה דלמה בעי תרתי הרי ט"ע של הגט מהני לחודיה. ע"כ פירש בארכו ורחבו. ובאמת ארוך וגוץ קיי"ל דל"מ. אלא דבצירוף הסימן שהוא בכלי שהניחו מצטרפין שניהם להיות סימן מובהק. ועל דרך דברי הב"ח בב"ש סק"ז ע"ש:

שם בהגה י"א שאם הוזכר שם העיר בהגט אין לחוש לש"מ. כבר תמה בזה הב"ש סק"ד דהא ר"ה חייש בהדיא לשני שוירי. ואף דרבה פליג שם הא קיי"ל כר"ז דבחדא לריעותא חיישינן אפי' לא הוחזקו. וה"נ ודאי דלפי"ז איכא למיחוש גם לשני שוירי. דלא עדיף מלא הוחזקו. ובאמת משמע בהדיא כדבריו ביבמות גבי יצחק ר"ג דמפרש שם הרא"ש והפו' דפלוגתי' דאו"ר בלא הוחזקו וש"מ. וא"ר שם א"כ דחיישינן גם בלא הוחזקו ל"מ מה דתבדק כל נהרדעא דתבדק כל העולם כולו פי' כיון דחיישינן בלא הוחזקו. לא מהני אפי' ליכא השתא בנהרדעא. דשמא יש נהרדעא אחרת ע"ש ברש"י. ומש"כ הב"מ דעיר אחרת הוה שמא כשמא ועדים כעדים ע"ש. אינו נכון כלל דכל מה שנסתפקו אי חוששין. אינו אלא בשני יב"ש בעיר אחת. אבל בעלמא ודאי דשכיחי יב"ש טובא. וכ"כ הח"מ בסי"ז סקל"ח ע"ש. וא"כ פשוט כיון דיש לחוש בעיר אחרת בשם זו. א"כ ממילא ודאי דיש לחוש ליב"ש שם. אבל לעיר אחת שני יב"ש ושני זוגות עדים שוים זה ודאי ליכא למיחוש:

ב"ש סק"ד בשם הנ"י דאע"ג דהכא חיישינן בחדא לריעותא שיירות מצויות אפי' לא הוחזקו. ל"ח לתרי יצחק דהתם כאן נמצא וכאן הי' ע"ש. ובזה מיושב קושי' התו' שם דהקשו למה לא אייתי רבא מרבה דהכא. די"ל דבאמת לא ס"ל הא דרבה דהכא וחייש גבי גט. אלא התם מיקל משום כאן נמצא כו'. וע' תו' ב"מ י"ח ד"ה נפק כו' כ' להיפוך דהתם לא הי' ידוע כלל דיצא יצחק. אבל הכא אפי' שיירות מצויות מ"מ ידוע דזה אבד גט ואינו נודע מאחר ע"ש. וא"כ בזה מיושב קושי' בפשיטות דאין ראי' מרבה כלל:

שם סק"ב אם שליח מוביא הגט חיישינן דמשקר כו' כדי שלא יהי' להבעל תרעומות עליו הנה התו' בב"ב מ"ג ד"ה מפני שמעמידה בפני בע"ח כ' דבשביל תרעומות איני נפסל לעדות וכן מסיק הש"ך בחו"מ סל"ז סקי"ט ע"ש. וצ"ל דשאני הכא דהא לא חשדינן לי' כאן במשקר גמור כנ"ל אלא בדדמי ומשו"ה שפיר חיישינן אפי' בשביל תרעומות כיון דאינו משקר במזיד. אבל לשקר במזיד בודאי ל"ח בשבי תרעומות:

שם סקי"ג ואם אדם אחר אמר שיש לו ט"ע מהני בלא מגו. כל האחרונים השיגו עליו דאחר ודאי לא מהימן ע"א בדבר שבערוה ולכ' יש להוכיח כן מגירסא דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני. וכ' התו' דהיינו דעדים נאמנים אפי' כבר ראו הסימן. ומשמע דווקא שני עדים הא ע"א ל"מ וכן מהא דאמרו עדים לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש. ומשמע נמי דווקא ב"ע. ולא ע"א. ומיהו לפ"ד הרא"ש בריש ב"מ גבי ע"א פוטר מן השבועה יש לדחות. וי"ל דדעת הב"ש דבכה"ג שאינו אלא מברר של מי הוא הגט הוה שפיר נאמן אף ע"א גם באיסור ערוה וראי' מסי' ד' סל"ה דנאמנת חי' איזה כשר ואיזה ממזר ואף דזה הוה ג"כ כדבר שבערוה. כדמוכח בקידושין ס"ו דמייתי ראי' מהא דאמו נשבית לדבר שבערוה ע"ש. וע"כ דלברר נאמן גם ע"א. וה"נ אינו אלא מברר. ואע"ג די"ל שם דחי' הוה ג"כ כבעלים. מ"מ משמע שם דעד כשר כ"ש דנאמן וכן מוכח מכ"ד וצ"ע:

שם סקי"ד ונראה לפסוק כפוסקים אלו דהא לה"ג ור"ח דווקא בתרתי לריעותא חיישינן וא"כ הוי מכריעין לענ"ד פשוט דכוונתו לענין הא דמקילין בחדא לריעותא עד שיעור כדי ששהה אדם שם. אבל לענין הא דדעת הרמב"ם להקל יותר בשאין שיירות מצויות אפי' הוחזקו אפי' לזמן מרובה כיון דגם שי' הרמב"ם לפסוק כר"ז בשיירות אפי' מצויות לא הוחזקו. א"כ הרי כ' הרא"ש דלפי"ז ודאי דכ"ש דחיישינן בהוחזקו ואין ש"מ. אלא שהרמב"ם חולק בזה עם הרא"ש בסברא זו. לא שייך כלל להכרעה. ומש"כ הגר"א דלשי' הרמב"ם מיושב קושי' הראב"ד הא דלא אר"ז גם כאן בהוחזקו כו'. פשוט דגם לפי שי' הרא"ש א"ש דר"ז קמ"ל רבותא טפי דאפי' לא הוחזקו כיון דש"מ. וכ"ש בהוחזקו:

סימן קל"ג ס"א. בהגה שימסור לה הגט בפני שניהם ביחד עב"ש מה שהאריך מדברי הב"י בחו"מ ס"ל והנה לענין שצריך שני עדים שיראו ביחד הסכימו כל האחרונים דזה ודאי דגט דמי לקידושין אמנם לעיקר הדין כגון שראו שנים משני מקומות חלוקין שנמסר גט לפני שני עדים. אי מהני בעדות אשות עדות מיוחדת. משמע שכולן מסכימים לדברי הב"י דהירו' מסתפק בזה ומשמעות הש"ס דילן בסוגי' דעדי כתובה בגט מהני לריב"ק. והכי פסקינן לעיל סי"א בפשי' לאסור בזה בעדי כיעור. ולולי שאינו כדאי אדרבה גם ש"ס דילן מסתפק לי' בדירושלמי הנ"ל. ובזה א"ש מה שהוביא הב"י דהקשה הסמ"ג אר"א שם דאמר ה"נ מסתברא ואי בעדי כתיבה הא דקיי"ל דאין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. והקשה דהא פסקינן בסנהדרין כריב"ק. וכן הקשה הרשב"א בחידושיו ע"ש. ולפי"ז א"ש דאדרבה ר"א ס"ל כהירו' דעדי אשות כד"נ דמי ואפי' ריב"ק מודה דאפי' עדות