חבל יוסף (חוקי העזרה) כו

ס"ד כתוב לאיזה שארצה ה"ז ספק. ועב"ש בשם רשב"א דאע"ג דלפי"ז ס"ל להרמב"ם דברירה הוא ספק מ"מ פסק דמחזירים זה לזה ביובל. ול"א דבספק המוציא מחבירו עליו הראי' כיון דהוה מצוה דאו' אזלינן לחומרא. וכ' הב"ש הוכחה לזה דהא ר"א ס"ל שם ג"כ דלאיזה שארצה פוסל לכהונה משום דהוה ספיקא. ואמר משמי' דר"י דמחזירין ול"ז ביובל. והנה התו' בגיטין מ"ז הקשו דר"א בבכורות מספקא לי' באחין שחלקו אי יורשים הוי אי לקוחות ואמר משמי' דר"י דמחזירין זל"ז ביובל וכ' דהא דידי' הא דרבי' ולר"א דידי' גופי' אין מחזירין מספיקא ע"ש. הרי דחולקין בהדיא על סברת הרשב"א וס"ל בהדיא דמספיקא אין מחזירין, וגם לר"א גופי' לי"ל מחזירין. ובאמת הרשב"א לשי' דס"ל דספק ממון עניים כיון דהוא מצוה לא אמרינן הממע"ה, כמש"כ בשמו הר"ן בריש נדרים ד"ז ומשוה"נ ס"ל גם גבי יובל דמספק מחזירין. אבל כבר האריך הר"ן שם לסתור זה מסוגי' דחולין קל"ד גבי ספק קמה ומריש יומא גבי ספק דמאי דקיי"ל הממע"ה ע"ש. וה"נ גבי יובל. ע"כ נראה כמש"כ השעה"מ בפ"ג מה"ג דלא שייך הממע"ה גבי אחין שחלקו דמסתמא חלקו תחילה בשוה וליכא הפסד ממון כלל. ובזה הוא דפסקינן דמחזירין. אבל היכי דאיכא פסידא באמת אין מחזירין ע"ש, וצ"ל לפי' שי' הא דאמרינן ר"פ כל הגט שם דר"י דס"ל דלאיזה שארצה אגרש ג"כ אינו פוסל והיינו דודאי אין ברירה אזיל לשי' דמחזירין זל"ז ביובל. היינו משום דקים להו להש"ס דר"י ס"ל אפי' במקום פסידא מחזירין. דאין כאן ספיקא ובודאי מחזירין. ומשו"ה הוה לשי'. אבל אנן דקיי"ל דאחרון פוסל דהוה ספיקא. לדידן אין מחזירין אלא היכי דלי"ל פסידא. ולא שייך אפוקי ממונא. אבל היכי דאיכא פסידא די"ל הממע"ה אין מחזירין. ובזה יתיישב היטב מה שנתקשו התו' מ"ז הנ"ל דהיאך מצאנו יו"ר דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג וקיי"ל דמחזירין ולא משכחת דמייתי בכירים ע"ש, דלפי"ז פשיט דלא מקשה רב יוסף אלא לר"י דס"ל דמחזירין אפי' במקום פסידא, וא"כ לא הוה כקה"ג. אבל לדידן דבמקום פסידא אין מחזירין לק"מ דודאי חשיב שפיר קה"ג כיון דלא מצי אתי לידי פסידא ודו"ק:

ס"ו לא חתמו העדים לשמו אם לא יתנו לה בע"מ אינו גט הגר"א בסק"ח נתקשה בזה דלדידן דעמ"כ א"כ גם חתימת הגט אינו אלא מדין שאר שטרות ואי"צ כלל לשמה ע"ש. ולכאו' נראה פשוט דלק"מ דהרי נראה ודאי דהיכי דידעו העדים על מה הן חתומין. ודאי זה חשיב כבר לשמה ובודאי דמן הדין אי"צ העדים להוציא לשמה מפיהן דווקא כמו שצריך הסופר כמש"כ הב"ש בסוהס"י בשם מהרי"ו ואע"ג שכ' דמדברי הרמ"א לא משמע כן. פשוט לענ"ד דאינו אלא לחומרא בעלמא והוא מוכרח מסברא ברורה דהרי התו' בריש זבחים כ' אהא דבגט סתמא פסול היינו משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת. וכ' שם דאפי' זינתה שע"כ צריך לגרשה מ"מ לאו לגירושין בגט זה קיימא ע"ש. וא"כ לדידן לדינא דקיי"ל דמן הדין אי"צ התימה כלל א"כ בודאי הרי תיכף כשנכתב הגט הרי הוכשר להתגרש בו ובודאי דתו חשיב עומדת להתגרש בגט זה וכמו בקדשים דכיון שהוקדשה הבהמה הוה שחיטה סתמא לשם קדשים. וה"נ החתימה בהגט סתמא נמי לשמה קאי (ומיהו בסקל"ו משמע דאפי' הנתינה פסול סתמא ע"ש במש"כ בס"ד. ויש לחלק וצ"ע). וע"כ איירי הכא בגוונא דלא ידעי כלל על מה הם חותמין. וא"כ ה"ז אינו עדות כלל וכמש"כ התו' בדף ד' ד"ה ומודה ע"ש, וא"כ הוה כגט בלא ע"ח ובלא ע"מ כלל. דכבר מבואר בסק"ל ס"כ דלכו"ע לא הוה גט כלל:

ס"ז ויכתבנו בקביעות ולא בסרוגין. לכאו' פשוט הטעם משום דשמא ישכח בפעם השני להוצא מפיו שכותב לשמו דבודאי צריך להוציא בכל פעם דל"ג מס"ת דבכל פעם שמתחיל לכתוב צריך להוציא מפיו וכ"ש גט דסתמא פסול. ובדיעבד צ"ע בזה. וע"פ המבואר בסקכ"ב אפ"ל עוד דגם הבעל צריך לצוות אותו שנית ובלא זה לא חשיב לשמה. אבל לענ"ד יש כאן עוד טעם מדינא דגמרא דהרי מבואר בסוגי' דזמן גבי כתב שבת חודש שנה כשר דפריך ביומא גופא מי ידעינן בצפרא או בפניא ע"ש. וא"כ לכאו' הי' צריך לכתחילה להקדים כל גט מתחילת הבוקר משום זנות דיומא דהגט יחפה עלי' מבוקרו של יום אלא משום דזימנין דלא אפשר להקדים אבל כל שהתחיל לכותבו בודאי צריך לגומרו תיכף משום האי חששא:

ס"ט בהגה אם התחיל לחתום מקצת שמו ולא אמר לשם גירושין יש מכשירין. ובב"ש דהרד"ך חולק. ומסיים מיהו לענין חק תוכות מכשיר הרב כשלא גמר האות. לענ"ד הוא תמוה דמאי ענין גמר האות דבזה י"ל כ"ז שלא נגמר אינו אות כלל והגמר הוא שעשאוהו אות והרי גמרו בהכשר. אבל מקצת השם ודאי דהאותיות הנכתבין כבר בפסול. הם בפסולם והרי בודאי כ' מקצת אותיות בגט שלא לשמה ודאי הוא גט בטל. ועיינתי בד"מ דמסיים שם אחרי שהובא המכשירים דלעיל כ' והרד"ך פסול בכתב מקצת אות שלא לשמה. ואין בידי ספר הרד"ך. ואפשר דאין זה כלל למחלוקת על מה שקודם ואפשר שלא קאי כלל לענין חתימה אלא קאי בכתיבת הגט. ואולי קאי גם בחתימה וחולק אפי' במקצת אות. ועכ"פ אף דלא קיי"ל כוותי' במקצת אות אין זה ראי' למקצת השם ודברי הב"ש צ"ע. וגם לפ"מ שכ' הב"ש בעצמו בסי' קכ"ה סק"ה דהתחיל הפסול מקצת אות אפשר דגרע ופסול ע"ש. אין ראי' גם שלא כהרד"ך גם במקצת אות די"ל דכ' שלא לשמה הוה כמו כ' פסול מקצת וצ"ע:

סימן קל"ב ס"א. כתוב גט לארוסתו לכשאניסנה כו' אם כתב זמן הכתיבה פסול עב"ש דמפרש. בש"ס משום גזירה דגיטה קודם לבנה. וקשה ת"ל משום שהוא גט מוקדם. ובאמת ע"ז יפה כ' הט"ז דכיון שנשאה אח"ז הגט. א"כ אין מן הדין בגט זה שיפסיד הבעל את הפירות מזמן הכתוב בו. ואין כאן הקדמה. אבל התוס' לא כ"כ אלא שהוא גט שאין בו זמן. וזה ודאי נכון. וערא"ש פ"ב ס"ה במש"כ בשי' הראב"ד לענין גט מאוחר לדבריו שם הי' מקום להכשיר גם כאן ואינו דומה לגט שאב"ז. דהתם אם לא פסלוהו הי' האשה מפסדת מדינה שהוא מפסיד משעת כתיבה. כמש"כ התו' ד"ג ד"ה כתב. אבל הכא במאוחר. וכן בגט זה אינו מן הדין שיפסיד משעת כתיבה. אבל לשי' ר"י שם משמע דס"ל דאם הגירושין הוא חל תיכף הוא פסול דשי' דאע"ג דלר"י דיש לו פירות עד שעת נתינה אמרינן דל"ש לתקן זמן משום פירא מ"מ כשכבר תקנו גם לר"י שייך זמן כיון שהיא סומכת על זמן הגט לא אסקה אדעתה להעמיד עדים על הנתינה וע' תו' בסוגי'. והב"ח תי' דמשום גט קודם לבנה תצא. ובט"ז דחה זה דמ"מ קשה בס"ד שם בהא דפריך אמתני' דבארוסה למה צריך להניח מקום הזמן ולכתחי' ליסגי לי' משום שיהי' אח"כ בלא זמן. אבל לענ"ד ז"א דנראה ברור דהמקשה לא אסיק אדעתי' כלל שיש לחוש שישאנה קודם גירושין. ובמסקנא שפיר י"ל דנקט טעם זה דעדיפא דתצא. והב"ש כ' דלא נראה זה. והב"מ הוביא דהרשב"א כ"כ בהדיא דתצא. וכתב דבאמת נראה שכתב כן כדי ליישב קושי' זו שהיא קושית התו' ע"ש. ולענ"ד בר"ן במתני' דג' גיטין פסולין כללא כייל בשם הראשונים והרי"ף והרמב"ם. דכל פסולי דרבנן לא תצא ע"ש באריכות, ומש"כ הרשב"א הכא דתצא. נראה דאינו חולק לדינא אלא דהכי דייק לי' לישנא דעולא דאמר אינו גט. אבל נראה פשוט דעולא ס"ל בההיא דג"ג ג"כ אם אין לו בנים תצא כדס"ל לרב התם ומשו"ה אמר אינו גט, אבל לדידן דקיי"ל כר"י דלעולם ל"ת. הכי נמי ודאי ל"ת. ואין להקשות דא"כ לעולא ליחשבה להא נמי בהני ג"ג פסולין ע"ש בש"ס. דלק"מ דהא חשיב שם חדא מינייהו אין בו זמן ובודאי דיש לדייק שם כדדייק, הכא. גבי הכותב תופסי גיטין קאפסיק ופני ל"ש מן הנשואין ול"ש