חבל יוסף (חוקי העזרה) כה

הרשב"א גבי בלא דעת הג' דלא כהתו' והב"ש סמך עליו. וקושי' הראשונה נראה בפירוש דבריו שכ' ומיהו באומר לב' כו' לא כיון לחלק בין ב' לג'. אלא דבאמת הוא כמש"כ דא"כ אפי' בג' כך הוא אלא נקט ג' לפי שכן הדרך לדידן דבשנים א"א לומר לתן גט. דע"כ דצריך ג'. א' לכתיבה וב' לחתימה דלדידן חס"ו פסול. ואח"כ נקט לשון הש"ס שהוא באמר לב'. וחוזר גם על תחילת הדין שאמר לג' דבלא אתם חתמו ל"מ:

וע' סוסקל"א כ' בישוב דברי הטור דפסק דכתב סופר ועד הוה ספיקא. משום דנראה דכלהו אמרואי בסו"פ התקבל דסברי דאומר אמרו כשר וע"כ ס"ל בחס"ו פסול. וא"כ לא מוקי מתני' דכס"ו בחתם סופר כרב ורבי ירמי' כו' אלא כשמואל דכתב סופר ממש. והנה כבר כ' דשי' הרשב"א אינו כן דלשי' הרי רב ור"ח נמי דס"ל דאומר אמרו כשר ע"כ ס"ל חס"ו ועד פסול. ואפ"ה מוקמי מתני' בחס"ו. דמתני' ר"י ואינהו ס"ל כר"מ ובכתב סופר ועד פסול לכו"ע. ומיהו לשי' התו' דבריו נכונין. דרב ור"ח דס"ל כשר ול"ת שפיר י"ל דחס"ו ועד כשר. דכיון דלא תעשה ל"ש ול"ח. והא דמפיק מתני' מדר"מ הוא משום דלדידי' יש לחוש משום אומר תנו לג' כנ"ל. אבל אינהו לא ס"ל כר"מ אלא באומר אמרו. ובזה כיון דל"ת ול"ש ל"ח. וחס"ו שפיר כשר. ולא מוקמי כלל סתם מתני' דלא כוותיי'. וא"כ גם אינך אמרואי דסברי דבואתם חתמו דכשר ותעשה. דלדידהו ודאי פסול חס"ו כמפורש בהדי' שם בסוגי'. בודאי דלא מוקמי מתני' שחס"ו דלא כותיי' ובודאי ס"ל דמתני' כס"ו כשמואל. ואף שכתבנו לעיל בסמוך דהב"ש שם קאי בשי' הרשב"א. מ"מ י"ל שכ' כאן בדעת הטור די"ל דהוא אזיל בשי' התו'. ובאמת גם לשי' התו' הוא דחוק קצת דא"כ יהי' צריך לומר דלרב דמוקי בחס"ו ע"כ דסבר דגם בואתם חתמו ל"ת. דאי ל"ה אכתי מתני' דחס"ו דלא כוותי' כנ"ל והא דנקט לאחרים ויחתומו ע"כ לומר שהוא לרבותא דכשר. ולא משמע כן בסוגי' אלא דכל פלוגתא דאמוראי אליבא דרב הוא וצ"ע. ומ"מ לדינא ע"כ שני דיבורי הב"ש הנ"ל סתרי אהדדי וצ"ע:

סי"ט חתומים עליו עידי עו"ג אפי' שמות מובהקין פסול אבל גט שבא לפנינו ששמות העדים כשמות עו"ג אם הם שמות שאין דרך ישראל לקרות כו' היינו כמש"כ הרא"ש דמסתבר פירשב"ם ולא כרש"י דאין לפסוק כיחידאה. ובאמת לולי ד"ק הרי רש"י לשי' דפי' בסוגי' דשטרי מתנות דלפי המסקנא לא דחקינן לאוקי פלוגתא דמתני' בשמות מובהקין אלא דת"ק כר"מ. א"כ במתני' בדין שמות מובהקין ליכא פלוגתא כלל בהא דר"מ ודאי לא פסקינן כוותי' וליכא אלא פלוגתא דרשב"ג דס"ל דווקא במקום שאין ישראל חותמין ובודאי יש לנו לפסוק כסתמא דמתני' ועב"ש סק"ל דלשי' רש"י הסכימו הראב"ד ור"ח וי"ל דפליגי אדינא דהרשב"ם. ומש"כ הב"ש דאם בא גט כזה לפנינו. ועכשיו נמסור לאשתו בע"מ כשר לכו"ע ממ"נ. לענ"ד יש בזה מקום עיון די"ל דעכשיו גם להרשב"ם. פסול דכל עיקר ההכשר לפי דלא הוה טעי ומחתמי עדים הללו דשמותם כשמות עו"ג אי לאו דידעי דהם ישראל. ולדידן הא איכא למימר דטעו בע"מ וכשי' רש"י וסייעתו וצ"ע. וע' לקמן סקמ"ב ס"א דלבני מה"י אפי' שמות העדים כשמות עו"ג כשר ומשמע דהוה"ד לדידן והכא דווקא במובהקים ממש וצ"ע:

ס"כ אבל כתב יד הבעל ה"ז גט פסול עב"ש דנ"מ לדידן אם מוביאה לפנינו גט שאין עליו עדים והוא כת"י לא תצא. דאמרינן דמסתמא הי' עם ע"מ וכמו בגט שיש עליו ע"ח. דקיי"ל דאי"צ להביא ע"מ. ה"נ כת"י הוה כעדים וכמו שהוא כעדים אליבא דר"מ דאי"צ כלל לע"מ ולולי שאיני כדאי נראה דיש כאן קיצור. ופשוט דאיירי דעכ"פ ראו עדים הגט ביד האשה בזמן הכתוב בו. והרבותא שהוא כשר אף שלא ראו את המסירה גופא. אבל בל"ה ודאי הוא פסול אפי' לר"מ שהרי כ' התו' בריש גיטין דטעמא הוא לפי דכת"י אין לך חתימה גדולה מזו. והרי ודאי לא עדיף מהודאת פיו וקיי"ל דבעל שאמר גרשתי את אשתי דלמפרע אי"נ. והתו' לשי' דס"ל דלעולם צריך ע"מ ומפרשו ה"נ בע"מ. אלא דלר"מ ס"ל דגזיה"כ דבעי ע"ח. בזה גם חתימת כת"י מהני ויותר מפורש בהג"א פ"ב סי"ב דכ' שם דגם לר"מ אין הע"ח מן התורה משום עדות כלל ע"ש. ומשו"ה מהנה בזה גם חתימת יד הבעל. אבל לסמוך בזה גם במקום ע"מ. זה ודאי לא עדיף מפיו דל"מ למפרע וכן אפי' להרי"ף ודעימי' דאי"צ אפי' בתחי' ע"מ נראה פשוט דה"נ אינו אל דכת"י הוה כהודאה. אבל עכ"פ לא עדיף מהודאת פיו. ובעי שראו אותו עדים בידה בזמן הנכתב בגט. דבזה הי' נאמן אז בהודאת פיו מדין מגו שבידה לגרשה. והוה כת"י ג"כ כהודאת פיו. אבל ודאי דכ"ז דווקא כשראו עדים ביום זה בידה דהי' לו נאמנות אז כעדים. אבל לא למפרע דלא עדיף מפיו. וכ"ש לדידן דאין לסמוך למפרע דמסתמא מסר לה בעדים אלא כשראו בידה ביום הנכתב בגט. וצ"ע שקצר בזה. ודברי הב"ש לא משמע כן לכאו' אבל לכאו' הוא ברור ומוכרח:

סימן קל"א ב"ש סק"ג לר"מ דעח"כ צריך שיהי' מוכח מתוכו וא"כ ביש לו שתי נשים ששמותיהן שוות אסור לכתחילה לגרש אחת מהן אם לא ישלש והב"מ והתו"ג חלקו עליו דלדידן דקיי"ל דשני יב"ש הדרין בעיר אחת יכולין להוציא ש"ח על אחרים ואין חוששין לנפילה:

אלא דלמי שהוא בידו מחזיקין אנו שהוא שלו. ה"נ הוה בזה שפיר גם מוכח מתוכו ואין דבריהן מוכרח לענ"ד כלל דמאי שמוכח משום דהיא מחזקת אותו בידה. ודאי לא עדיף ממה שעדים מועידין בפירוש שראו המסירה לידה דמוכח בש"ס לשי' התו' דל"מ וכ"ש מה שאינו אלא מהוכחה בעלמא שהוא בידה. כיון דבגוף הגט עצמו אינו מברור שהיא המתגרשת ומש"כ התו"ג דהכי מוכח בהדיא בש"ס. הנה הולך לשי' בסק"כ סקי"ז דמפרש בש"ס דהא דפריך קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש אינו ע"כ מחשש נפילה דהא חשש נפילה אינו אלא דרבנן. כדמוכח מדכ' הרא"ש גבי שליח דנאמן גם השליחות דהמנוהו רבנן ובודאי דאינו שייך בחשש דאו' וכן מוכח בהדיא בריש גיטין בסוגי' דליבעי תרי) וא"כ מאי פריך דילמא גדולה מצי מגרש מדאו' הא קטנה מדאו' אינה מגורשת וע"כ דשקלא וטריא דשם הוא משום מוכח מתוכו דהוא מדאו' ע"ש. ולפי"ז מוכרח דכדמסיק ע"ז בש"ס ש"מ שני יב"ש הדרין בע"א מוציאין ש"ח על אחרים כו' ש"מ דלפ"מ דקיי"ל דמוציאין שפיר הוה זה מוכח מתוכו. אבל המעיין לנכון יראה שאדרבה שדבריו שם סותרין לדבריו כאן. דאי כמש"כ כאן דכל החשש שאינו מוכח מתוכו הוא רק משום חשש נפילה וכיון דכתב שם דחשש נפילה ודאי הוה דרבנן א"כ היכי מפרש שם דס"ד לפסלו מדאו' בשביל שאינו מוכח מתוכו כיון דמדאו' ל"ח לנפילה וממילא ליכא חשש מוכח מתוכו. ונראה דכוונתו דה"ק שם דלא שקיל וטרי כש"ס לחשש נפילה דרבנן בעלמא (כמו שהוא האמת) אלא הש"ס ס"ד שם דהוא חשש דאו' וזה הוא שרוצה להוכיח מהמשנה דל"ח מדאו'. ונדחוק שם דה"ק דא"כ בממון שני יב"ש ודאי מוציאין דבממון ודאי אין לחוש לנפילה מחשש דרבנן אבל לפי"ז הרי אין לו הוכחה כלום ששייכא לשם ממ"ת כיון דקאי הכול על חשש נפילה וי"ל דלא איירי כלל בהס"ד משום מוכח מתוכו וגם גוף הוכחתי שם מה שדקדק דקאי שם בחשש דאו' דאי ל"ה לא פריך מידי דדילמא גדולה מגרש מדאו' וקטנה אינה מגרש מדאו' פי' אבל מדרבנן גם הגדולה אינו מגרש לענ"ד ליתא כלל דודאי פשוט המתני' כ' לגרש את הגדולה לא יגרש הקטנה משמע בהדיא דכ' לגרש את הגדולה כדין קאמר. ומועיל הגט לגרשה כדינה. ואין שום ראי' דאיירי שם כלל לענין מוכח מתוכו וכ"נ מדברי כל הראשונים בפירוש הש"ס. ולענין מוכח מתוכו ודאי ל"מ אפי' לדידן דס"ל דמוצאין ואין חוששין לנפילה וכדברי הב"ש: