חבל יוסף (חוקי העזרה) כד

גבי בפני נכתב תניא בהדיא דשוו ש"ע לג"נ. וכ' שם התו' דאע"ג דמפורש בריש מכילתין דלא הקילו בזה בגיטין אלא:

משום עגונא. גבי ש"ע נמי איכא עגונא שהוא פטור מן, המצוות ע"ש. ובר"מ שם מבואר דגם יש שם טעם דחומר שבסופה דלא שייך זה בעבד. ואפ"ה הקילו גם בעבד משום עגונא. וא"כ למה לא הקילו גם כאן. וזה קשה גם בלא דברי הרמב"ם. ע"כ נראה דזה הוא הוכחת הרמב"ם להוספתו. דבאמת עגונא מהנה גם בעבד. והא דל"מ רושמין גם בש"ע. נראה בזה דאע"ג דבכל דבר שוה גט שחרור גט אשה לענין עמ"כ. נראה דלמאן דס"ל דדווקא בגיטין במ"כ ובשאר שטרות ע"ח כרתי. פשוט דבש"ע צריך דווקא שניהם. דהא בשטר שחרור הרי מלבד האיסור שיש בו שמתירו בב"ח. הרי יש בו ע"כ גם כח שטר מתנה שמקנהו לעצמו. ול"ג משאר שטר דס"ל עח"כ. וע' דל"ט גבי מה אשה אסורא ולא ממונא כו'. ולפי"ז הא דל"מ בש"ע אף דיש בו משום עגונא כנ"ל. היינו כמש"כ הר"מ דלא כקילו אלא בגט דעמ"כ. והא דהוצרך הש"ס להטעם שלא יהי' ב' עגונות נראה משום דבשטרות שאינן אלא לראי' ולא של קנין לא שייך בזה עח"כ. דהא ודאי ל"ג חתימה זו מערכאות של עו"ג דכשירים דאי לא דיהיב זוזי קיימהו לא הוה מרעא נפשיי' כ"ש הני ישראל דהא אי"צ אלא להוכחה דהמעשה אמת. ומשו"ה הוצרך לפרש משום עגונות. אבל בשטרי קנין ומתנה וכן ש"ע הטעם פשוט דעח"כ לרשב"ג. ולא היקל ע"י חתימה כזו. וזהו דברי הרמב"ם. ולפי"ז נראה דהא דל"מ בש"ע היינו לרשב"ג דס"ל בשאר שטרות דעח"כ. אבל לדידן דס"ל דבכל השטרות ע"מ כרתי. וא"כ גם בש"ע דיש בו גם משום עגונא כנ"ל. ג"כ שפיר מהנה רושמין. וכ"נ דהא מבואר בד"ט דאיצטריך הש"ס ליתני מניינא דבשלשה דברים שוין ג"נ לש"ע למעוטי דרשב"ג. והו"ל גם להרמב"ם להביא דין זה בפירוש דל"מ גם בש"ע ולא סגי במש"כ כאן ולא בשאר שטרות. ואף דבה"ע כ' גם הרמב"ם מניינא דששה דברים ע"ש. אבל אין דרך הרמב"ם לסמוך ע"ז. אלא דלדידן הוא באמת גם בש"ע וצ"ע:

ב"ש סקכ"ח הקשה דלהרמב"ם דרושם הוה כתב א"כ הוה כתב ע"ג כתב וכ' דצ"ל דרושמין רק מקצת האות. או שמרחיבין להם הכתב. משמע לכאו' דבכה"ג דמרחיבין ג"כ לא חשיב כעג"כ אבל בחידושי הרשב"א משמע דבתחילה הוה סברת דבכה"ג מהני אבל אח"כ כ' דהתו' פירושו הירו' לענין קיום. וכ' לתרץ אליבא דרש"י דס"ל דרושם לא הוה כתב. ומבואר דס"ל דאי הוה כתב לא הוה מהני מה שהוביא הירו' דמרחיבין. ולא הוה חשיב חתימה. ואע"ג דלענין שבת משמע ודאי דהוה חייב בהכי כיון שיש כתב ניכר. מ"מ לענין חתימה ל"מ וצ"ע. ע"כ נראה דט"ס הוא בב"ש. וצ"ל ומרחיבין. וכוונתו אינו אלא בשביל הקיום. ומילתא אחריתא היא. ולענין הא דכעג"כ ע"כ צ"ל כתירץ הראשון דלא הי' רושם אלא מקצת האות. וכ"נ ממה שסיים דמכאן יש הוכחה לענין מקצת האות בחק תוכות. ואי יש תירוץ אחר דמרחיבין ואין צריך לתי' דמקצת אות א"כ אין כאן ראי' ודו"ק. אבל צ"ע דלכאו' גם על הקיום מהני הא דאינו רושם כ"א מקצת האות ומה קשי' לי' להירו' משום הקיום ומשמע דע"כ לא ס"ל הא דרושם מקצת האות וצ"ע:

שם כ' דלשי' הרשב"א דהעביר עליו קולמוס לשמה הוה ספק גט. א"כ גם כאן בחתימה הוה ספק. וכן הבין מהרש"א בדי"ט ע"ש. אמנם לענ"ד משמעות דברי התו' שם בהדיא אינן כן דהרי כ' בתחילה דמשמעות הש"ס דכעג"כ בחתימה ל"מ לכו"ע. והקשו מהא דהעביר עליו קולמוס כו' ותי' דש"ה דמתקן כתב הראשון משמע שרצונם לומר דדווקא התם בכתב הגט שהי' בתחי' שלא לשמה ועכשיו כותב לשמה הוא דפליג ר"י. אבל הכא בחתימה כו"ע מודו דלא שייך בזה מתקן הכתב ואין כתב ע"ג כתב ע"ש היטב:

ב"ש סקכ"ט אומר אמרו וחתם סופר ועד. תרתי דסתרי אהדדי וחד מינייהו ודאי כשר וא"כ אם אמר לשלשה שיכתובו ויתנו גט לאשתי או שיאמרו לאחרים לכתוב ומת אחד מהן יש תקנה שיתנו ב' גיטין א' חס"ו. וא' שיאמרו לאחרים וכשר ממ"נ. ומיהו באומר לב' יש חשש אחר שמא תשכור עדים יי"ל שניהם פסולים אם לא בואתם חתמו. הוצעת דבריו דבג' איכא חשש זה דתשכור ויש ממ"נ. אבל באומר לב' דווקא בואתם חתמו. והנה בואתם חתמו אף דאיכא פלוגתא דאמוראי ולא איפסק הלכתא נראה כיון דאינו אלא לכתחילה סמך להקל בדבר. אבל מה דס"ל דבל"ג ליכא חשש זה נראה שיצא לי כן מדברי התו' שם שהקשו דאי אם לא תעשה לא גזרינן. א"כ למה לא אתי מתני' כר"מ ותי' דלר"מ יש לחוש שיאמר לג' תנו ומחתמו שנים לסופר בלא דעת השלישי ובג' דהם ב"ד לא חיישינן שמא תשכור וכשר ותעשה ויש לגזור. וס"ל דה"נ באומר לג' אמרו ל"ח. אבל לענ"ד מוכרח ע"כ דאינו כן. דא"כ לא אתי שפיר מתניתין גם לר"י דאכתי היכי מכשירינן חס"ו ניחוש שמא אמר לג' אמרו כו' ומחתמי שנים את הסופר בלא דעת הג'. וע"כ דווקא בתנו לג' אליבא דר"מ שייך שעשאן ב"ד. אבל אמר לג' שיאמרו לא שייך לחלק בין ב' לג'. וגם לג' חיישינן שמא תשכור. ויותר יש לתמוה מש"כ דמהני תקנה זו גם במת. הרי התו' כ' בפירוש דבלא דעת השלישי אינו גט. אמנם הרשב"א הוביא קושי' התו' הנ"ל בשם רבוותא. ותי' ע"ז דבאמת ר"ח דאמר מתני' ר"י ס"ל דאפי' לכתחי' ל"ת גזרינן. ומשו"ה לא אתי כר"מ. ואליבא דר"י ס"ל דפוסל אפי' באומר אמרו ומש"א ר"ח כשר הוא אליבא דר"מ. ואליבא דשמואל הוא שר"ל דס"ל דמודה ר"י באומר אמרו. ואפ"ה ל"ג משום דל"ת. ולהמסקנא הדר מזה אלא דאפי' ל"ת גזרינן והוביאו הרש"ל. והרש"א הקשה ע"ז דהא כבר תי' התו' דלר"מ יש לגזור משום תנו (ומה שהקשה עוד דתי' זה אינו מספיק דלמה הדר בי' הש"ס משום קושי' דבואתם חתמו איכא למ"ד תעשה לימא נמי דהתם אליבא דר"מ. ולר"י ודאי פסול. אינו רואה קושי' בזה דמה שייך חששא דתשכור עדים לפלוגתא דר"מ ור"י ולא שייך אלא לענין עיקר דין מילי ופשוט) ונראה דהרשב"א לא ס"ל חששא זו דתנו אליבא דר"מ. ולכאו' באמת קשה להבין סברת התו' בזה ולכאו' כמו באומר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי אם לא אמר כולכם כתבו קיי"ל דכ"א יכול לכתוב וכל שנים חותמין. ה"נ באמר לג' תנו דס"ל לר"מ דיכולין לומר לאחר. י"ל שפיר דגם שנים מהן יכולין לומר אפי' בלא דעת השלישי. ואולי ס"ל כיון דבאומר לב' תנו מודה ר"מ דאין רשאין לומר לאחר אלא דווקא בל"ג. א"כ צריכין שיאמרו כל השלשה דווקא. אבל נראה דהרשב"א לא ס"ל כן. אלא דבשנים לא עשאן ב"ד אלא שיכתובו בעצמן. אבל בג' שעשאן ב"ד ורשאין לומר לאחר. גם שנים מהן יכולין לומר ואין כאן שום חששא בזה. [ולכאו' י"ל עוד לפמש"כ התו' שם בסו"ד בשם ר"ת דלר"מ בשעת הדחק יכול לומר לכתחי' א"כ י"ל דמשו"ה יש לגזור לר"מ טפי. אמנם גם בזה כ' הרשב"א בחידושיו דלא מחוור ונדחוק שם ליישב המשנה באו"א ע"ש. אלא דלכאו' לשי' הרשב"א הוא מוכרח לומר כן בסוגי' (דע"א) שם גבי מיקרו דרדקא וברי' דבי תרי מנייכו כ' גט לדביתהו ר"נ אמר לא משוי אינש שליח ברא במקום אבא. ומוכח דאי הוה משוי הי' יכולין לכתוב ולשי' הרשב"א שכ' דאפי' בכשר ול"ת יש לגזור. ופוסלין ע"כ חס"ו. ובהדיא סבר ר"נ דכשר ול"ת אפי' בואתם חתמו. וא"כ הא ע"כ חס"ו פסול. והיאך יכתבו שנים וע"כ כמש"כ ר"ת במתני' לר"מ באומר לשנים. דהוה כאומר אמרו לג' ואע"ג דל"ת במקום דחק כותבין וצ"ע. מ"מ לענין תי' שבסוגי' זו י"ל דס"ל להרשב"א דלא סגי סברא זו. דה"נ כיון דאינו אלא בשה"ד הוה ג"כ ל"ש. ואי בלא שכיחא ל"ג בשביל זה נמי לא הוה גזרינן. וע"כ דגזרו גם בשביל ל"ש וה"נ יש לגזור אפי' בלא תעשה] ועכ"פ נראה דסברת