חבל יוסף (חוקי העזרה) כג

פירושו. ונראה מדבריו שהרגיש בזה אלא דדבריו מוטעין ונראה כוונתו דכוונת הש"ס שמא חתם בפעם אחרת על השני. בשמא דאבוה. אבל אין שום רמז ומשמעות לזה בסוגיא כלל וגם לא יתיישב גם בזה השמטת הפו' דאכתי הו"ל לאשמועינן זה דתולין להכשיר בכה"ג. לומר דהי' בפ"א דע"כ הכי פרכת הש"ס לדידי'. ונ"מ היכי דחתם בן יעקב תחת השני בגו נא דהמחבר ע"ש ודו"ק. וע"כ לחלק מהא דשאלו בשלומה דהכא כיון דיש גט שני. והמשיך החתימה תחת השני. בודאי יש לתלות דכיון לחתום גם עליו. וכמש"כ שם התוד"ה ודילמא ע"ש. אמנם אפשר לפרש בש"ס דלא פריך אלא דלא להוי ודאי פסול דשאלו אינו אלא ספק וצ"ע:

ס"ט כל מי שתצא מגילה זו מתח"י ה"ז מגורשת עט"ז שכ' דמשמעות הרמב"ם דל"מ אלא בע"מ. ואינו מובן דא"כ גם זו שבידה ל"מ. וגם משמעות המשנה דהוה עדים כשירים ככל גיטי דעלמא דמהני ע"ח שבודאי בא מיד הבעל. ה"נ כאן אמרינן שלא הי' מוציאין כל המגרשים גיטן מידן אם לא שכולן נתנו לגירושין וכן צ"ל לשי' הרא"ש דפירש דכל דיני חתימה דמתני'. הוה אפי' לר"א לענין שאינה צריכה לע"מ. וא"כ ע"כ דבהאי דינא נמי אין צריכין לע"מ:

שם ביד אחת מן הראשונות ה"ז ספק. בתו"ג כ' דאין זה ספק דאו' דהא פריך בש"ס ות"ל דהוה מוקדם והרי מוקדם אינו אלא פסול דרבנן. וע"כ דה"נ אין בו אלא פסול דרבנן. ואין זה מוכרח. דהא תי' אינו מספיק כלל. דאפי' פסול דרבנן י"ל דליכא כלל. דהא משמע בפ"ב דר"י דהכא ס"ל כר"ש דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר. וס"ל דאפי' מכאן עד עשרה ימים כשר. ע"כ נראה לפרש דה"פ דכיון דהוא מוקדם ודאי לא כיונו סהדי אלא אברתא שזמנו היום ולא אזמן מוקדם וא"כ גם בשביל זה שהוא מוקדם. הוה כלא חתימי סהדי כלל ופריך שפיר. וי"ל דהוה דאו' (פי' היכי דליכא ע"מ לדידן) ואף שיש להעיר ע"ז מדברי הב"י שכ' על מש"כ הטור דזמן לכ"א הוה טופס וכ' הב"י דלא בזמן מאוחר דא"כ אף בע"מ אינו כשר דדילמא קאי עליו סהדי והוה מוקדם ע"ש. ולפמש"כ אין כאן ספק בזה ובודאי לא קאי עליו סהדי אבל בל"ה דברי הב"י תמוהין מאוד בזה דהא אין זה מוקדם אלא נכתב ביום ונחתם בלילה, ושי' הטור דכשר בזה בשעת הדחק. ועוד לא ידעתי כלל מאי נ"מ בזה אי איכא עליו סהדי או לא. דגם לר"א בע"מ ואין עדים חתומים עליו כלל. בודאי מוקדם פסול ואפילו נכתב בזמנו ונתאחר לאחר כתיבתו ודאי פסול. ואפי' באין בו זמן כלל כ' בב"י בסקכ"ז דפסול בזה אפי' לר"א בע"מ וע' משכ"ש. ומיהו לפמש"כ שם בס"ד י"ל דכיון דבזה ע"כ צריך לע"מ שפיר כשר לר"א ועדיף מאין בו זמן וצ"ע:

ב"ש סקט"ז כיון דהוא ענין בפ"ע א"כ ליכא זמן באחרון לענ"ד דאע"ג דגבי עדים חיישינן דילמא לא חתימי אלא אבתרא. אבל הסופר שכ' כל הגיטין ולא כ' זמן אלא בראשון ולא בהשאר ודאי כוונתו בהזמן גם על כולם:

ס"י כ' אנו פלוני ופלוני גרשנו נשותינו כו' עב"ש ולכאו' הי' מקום לומר דהיכי דכתב תחילה אנו בכלל מהני אפי' לא כ' אח"כ ופלוני בו' אלא פלוני בלא ו' שפיר קאי סהדי אכולהו. כיון דכללן תחילה ביחד. ולכאו' יש לדייק כן מדאמר שם לר"י דאמר זמן אחד לכולן הוה כלל ליחוש דילמא כי חתימי סהדי אבתרא כו' ולא פריך לכו"ע אפי' לר"ל דהא מסקינן דגם לר"ל ע"כ צריך לפרט אח"כ דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד. ומשמע דלר"ל כיון דכללן תחי' ל"ח להכי. אבל אינו מוכרח דבתחילת הסוגי' י"ל דלא אסיק כלל אדעתי' דגם לר"ל צריך לפרוט וצ"ע:

ב"ש סקי"ט הא דצריך לכתוב תיבת עד בגט ולא בשאר שטרות משום דבגט הכול לשון הבעל כו' ול"נ לחלק בין גיטין לשטרות דהא בר"פ ג"פ פריך מגיטין אשטרות ואף דהתם להכשיר הוה שטרות כ"ש מגט. מ"מ משמע שם דמה שפסול בגט פסול גם בשטרות. וכן בלשון פי' המשנה להרמב"ם בשלשה אופנים העד חותם. משמע ודאי דגט ושטרות שוין אלא דמשום חומרא דא"א החמירו לחתום באופן היותר טוב ומובחר:

סי"ג וי"מ בחתם שלישי בפניהם ע' תו' סוף פרק הזורק דהטעם כיון שכבר הוכשר הגט ע"י השנים. ולפי"ז נראה דדווקא כשהשלישי חתם למטה בשטר אחר חתימות הב' אבל כשהרחיקו השנים חתימתן מן הגט שני שיטין. ואח"כ החתים ג' למילוי כיון דהי' תחילה בפסול צריך גם השלישי לחותם דווקא בפניהם. ויש ראי' לזה בד"י גבי עד כותי דמוקי שם בחתם ישראל לבסוף ואי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים לי' מקמי'. דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה. ולכאו' צריך להבין כיון דחותמין זבפ"ז א"כ אפי' חתם כותי לבסוף ה"נ נימא דודאי לא הוה מצטרף עמו. ע"כ נראה משום דאם יהי' שלשה חתומים ולא ימצאו קיום אלא על ישראל אחד וכותי. אם כן אם יהי' הכותי לבסוף לא הי' יכול לסמוך על חתימת הכותי כיון דכבר הוכשר על ידי שני הישראלים הראשונים. הרי יכול להחתים השלישי. אפי' שלא בפניהם כשי' הי"מ. אבל בחתום בתחילה בזה אינם יכולים להרחיק חתימתם ולחתום אח"כ שלישי שלא בפניהם כמש"כ. וע"כ חתם גם הוא בפניהם. ומשו"ה כשר אפי' כותי דאי לאו דחבר הוא לא הוה מחתים לי'. ומיהו לשון מקמי' משמע קצת דכל עיקר החזקה דלא הי' חולק לו הכבוד הזה לחתים תחילה. ע"כ נראה לומר באו"א דכבר כ' הב"ש דלקולא היכי דלא מצאו קיום אלא על ע"א לא אמרינן דכל החתימות מקוימים דאין חותמין אלא זבפ"ז. והוא מד"מ בשם תשו' הרשב"א. והוא מוכרח דהא בעד כותי הנ"ל הקשו התו' שם דהיכי סמכינן על הא דאי לאו דכותי חבר כו'. דא"כ כל העדות אפומא דחד סהדי. ותי' כיון דמדאו' כשר כותי לא חיישינן ע"ש. וא"כ זה שייך בכותי. אבל לענין עיקר דין קיום מפורש בכתובות כ"א דאפי' מעיד אחד מהעדים על חתימת השני עם עוד ע"א פסול. דא"כ נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדי. וכ"ש כשאין לנו אלא ההוכחה ממה שחתם עמו וז"ב. אבל עדיין צריך להבין דהא גם קיום הוא מדרבנן. וא"כ באמת מאי נ"מ בזה בין כותי לקיום. ע"כ נראה דבאמת דאפי' בפסול דרבנן לא הוה סמכינן בזה אהעדאת השני והוה פסול דנפיק כולא אפומא דחד. אלא דהכא בכותי אינו כלל מטעם עדותו. אלא דהוא מתורת חזקה דעלמא דישראל לא הוה מחתים כותי דלאו חבר מקמי'. והוה כחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. ואינו כלל מדין עדות. וזהו לשון הש"ס לא הוה מחתים לי' מקמי' ודו"ק:

ב"ש סקכ"ז כ' לדחות ראי' הב"י מהירושלמי דהדיינים חותמין אע"פ שאין יודעין לקרות כו' די"ל דהתם בדייני קיום ואפי' אין יודעין כלל מש"כ בשטר כיון דאין מעידין אלא על הקיום ע"ש ונראה דצדקו דברי הב"ש. דודאי היינו ברייתא דתני ר"ח בש"ס בבלי כתובות דק"ט אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ קראוהו אבל הדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו הרי בהדיא שאפי' לא קראוהו כלל חותמין. והיינו בדייני קיום וכן מוכח שם בסוגי' ע"ש:

סט"ז ואם אין יודעין לחתום רושמין לפניהם לשון הרמב"ם שלא יהי' ב"י עגונות (והוא מהש"ס, והוסיף עוד) הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם. ומזה הוכיחו דבליכא ע"מ לא סמכו בכך לסמוך ע"י חתימה כזו. וצריך להבין מאין הוציא זה. והנה התו' בדי"א כ' דבגיטין דווקא ס"ל לרשב"ג דע"מ כרת אבל בשטרות לא. וא"כ צ"ל הא דהוצרך שם לומר דטעמא דרשב"ג דאינו מקיל ברושמין אלא בגיטין משום עגונא. דת"ל דבשאר שטרות הא ע"ח כרתי. משום דמחלק שם רשב"ג דאפי' בש"ע ל"מ רושמים. ומסתברא דש"ע הוה בזה כגיטין דעמ"כ. וע"כ דדווקא בגיטין משום עגונא. אבל לפי"ז צ"ל דבש"ע לא שייך עגונא. וקשה דהרי