חבל יוסף (חוקי העזרה) כ

אינו מוכרח דהתם בנשתנה מחמת חולי כל אחד עוקר את חבירו. ואף דס"ל דיכול לכתוב דמיתקרי. מ"מ הרי בשני עוקר את הראשון. וא"כ ממילא גם הראשון עוקר את השני, אבל שני שמות דנקראים בו תמיד זה הרוב וזה המיעוט. אין אחד עוקר את השני אלא דזה חשוב יותר ואין להקפיד על ההקדמה כ"כ. ותדע דע"כ התם שאני דהא האחרונים ס"ל דאין כותבין כלל שם של חולי שלא נתחזק. ואם כ' פסול וא"כ ודאי י"ל דבהקדימו לכו"ע פסול:

ס"ד בהגה אבל אם עשה מקום הכתיבה עיקר פסול עב"י בשם הקונטרס דאם שם מקום הכתיבה אינו שם שנותנין אותו לעיקר כלל אפשר דכשר דאין כאן לעז דהכול יודעים שיש לו שם אחר וכן כששם מקום הנתינה הוא שם שאינו לעיקר ג"כ אין לעז כיון דיודעים ע"כ שיש לו שם אחר ולא הוביאו כאן וכן השמיטו זה כל האחרונים. וכ"נ כיון דקיי"ל דאפי' כתב שם מקום הכתיבה וכ' וכל שום פסול. הרי דאפי' כ' בפירוש שיש לו שם אחר הוא פסול כ"ש דל"מ מה שיש בגט הוכחה בעלמא שיש לו שם אחר. וכן בששם מקום הנתינה אינו שם שעושין לעיקר שכ' להקל אפי' לא כ' צ"ע כיון דקיי"ל דשם מקום הנתינה הוא עיקר וצריך לכותבו דווקא א"כ אפי' אין אנו רגילין לעשותו עיקר השם. מ"מ הרי הש"ס עושהו עיקר ומניין לנו להקל בזה ואולי דבריהם לפי שי' ההגה ס"א והב"י דגירש בשם טפל לבד כשר אע"ג דשמות שבמקום כתיבה ונתינה ע"כ שאני והחמירו גם הב"י והרב וע' ב"ש סק"ז. מ"מ בכה"ג דיש הוכחה שאני וגם לא מיפסל משום הקדמה כיון שלא כתבו בפירוש. מ"מ כ"ז דחוק וגם לא קיי"ל כשי' הב"י והרב שם בשם טפל ואין להקל:

ב"ש סק"ז אבל מה שפוסל בכתב על מקום נתינה דמיתקרי קשה מנ"ל זה. ואפשר דלמד משי' ר"ת דכל הסוגי' בכותב דמיתקרי ותני בבריי' עד שיכתוב שם שביהודה וגליל עמו כו' לכאו' אין הוכחה מהש"ס כלל דפוסל עד שיכתוב דווקא שם מקום הנתינה תחילה אלא דפוסל בלא כתבו כלל והא דנקט תחילה שם יהודה אפשר דזה ל"ד. ואף דלכל הפו' ס"ל דהוא דווקא היינו לפי שם מפרשים שם. שאינו מזכיר כלל שם מקום הנתינה אלא כותב וכל שום והרי ה"נ ס"ל בפירוש הסוגי' בההיא דפורתא שרה לפי שי' דהוא בכותב וכל שום דהוא בדווקא. אבל לפיר"ת דפירש שם בכותב את השם בפירוש. הרי מפרש שם דאינו לעיכוב בדיעבד. וה"נ י"ל ודאי גם בכאן דל"ד:

ס"ה בהגה כ' שם עו"ג וכל שום פסול עב"ש דמוכח לדידן דהפסול הוא בשביל ששם של גוים הוא שם טפל ובתו"ג הקשה דאם כן גם גבי גר שכתב שם גוים וכל שום הוה לי' לפסול. ולענ"ד הנה הב"י הקשה על מש"כ המהרי"ק דאפי' נשתקע כשר. דהא קיי"ל דאין כותבין שם שנשתקע ע"ש. ואפ"ה כ' זה בשו"ע ועב"ש לקמן סקל"ז שכ' ליישב זה בשם הלבוש בדוחק. ומדברי הב"ש כאן סק"י משמע דלא ס"ל כלל סברא זו דהלבוש. דאי ל"ה הרי אין דין מומר כדין גר ע"ש. ולענ"ד לא שייך נשתקע אלא כשנתנו לו שם אחר. אבל אם לא נתן לו שם אחר אפי' נשתקע ע"כ שמו הוא. וכן מקום נתינה נראה דאפי' יצא זמן הרבה וכבר נשכח שם שמו אפ"ה ודאי אם לא כ' בגט את שם מקום הנתינה ודאי פסול כיון דלא חילוק כלל בזה בש"ס. ועוד הגע בעצמך אם הי' במקום אחד ואח"כ יצא משם ושהה הרבה וכבר נשתכח שמו. ואם חזר אח"כ ובא וניזכרו שכך שמו. האם יתחשב שם שנשתקע ויהי' צריך דווקא שיתחזק שמו ל"י. זה ודאי ליתא כלל. אלא דכל שאין לו שם אחר לא חשיב נשתקע וה"נ בגר ומומר כל שבאומתו לא ניתן לו שם אחר אין שייך לקוראו נשתקע. ולפ"ז נראה דכיון דשם זה שבאומתו הוא עיקר א"כ אע"ג דמבואר בסקכ"ח ס"ג ולקמן סעי"ד דשם של ישראל הוא עיקר. לגבי שם של כותים. אפשר דאין זה אלא להקדמה לכתחי' אבל לא לפסול בדיעבד כמו שהדין בשם טפל. ואפי' נודה שם שהוא פסול אפי' בדיעבד היינו דווקא שם שבישראל כך הוא שמו מעיקרו אבל כאן בגר ומומר שבאומתו שהי' תחילה. או עכשיו. הוא שמו אין לנו לעשותו כלל טפל. וכן מוכח בהדיא בב"י שכ' דמאי פסקא שהוא טפל ע"ש. אלא דבמומר כיון ששינה שמו באיסור. אע"ג דלדידן קיי"ל דרשאי להזכירו מ"מ אין להחשיבו יותר משם טפל וכשעשאו לעיקר הוא פסול. אבל בגר שהי' שמו תחילה בהיתר אין להחשיבו כלל לטפל:

בספר ב"מ הקשה לשי' הפו' דקידושי מומר אינן ודאי קידושין. א"כ ישראל שקידש אשה והמיר אח"כ. היאך יכול לגרש כיון דאין הגירושין ברורין ע"ש שהאריך ולענ"ד פשוט בשי' הסוברין דאינו בר קידושין לפי כשהמיר פקע מיני' תורת קידושין דאינו ישראל כלל א"כ ישראל שקידש כבר והמיר אח"כ גט יפקע מינה הקידושין הראשונים מדינא ואי"צ גט כלל מן הדין והגט אינו אלא מחומרא בעלמא:

ס"ז בהגה אבל לכתחי' אין כותבין רב. בב"ש תמה בזה. בשם הש"ג דאם נקרא רב טובי' וכתב טובי' בודאי יש לחוש לשינוי השם. ולענ"ד אע"ג דבכתובות פ"ה אמרינן אמר טובי' ואתא רב טובי' לטובי' אמר לרב טובי' לא אמר זהו שם דבודאי אם כיון לת"ח הוה אמר רב אבל בגט דכותבין השמות מן התורה ואין שם אלא שם העצם ולא שם התואר. וכשם שאין כותבין כל תואר. כך אין כותבין תואר החכם וא"כ הוה כמו אינש דגייס בי' דאמרינן שם דאי גייס בי' הא גייס בי' ולא הוה שינוי כלל. וכ"ז על שם אביו אבל על שם המגרש עצמו נראה להיפוך שאם כתב רב הוא פסול אפי' בדיעבד דהא קיי"ל דהגט לשון הבעל ואין דרך לכתוב על עצמו רב וכדאמרינן בסו"פ כ"צ מ"ט קרית לך רב הונא ויש לחוש שלא נכתב בשליחות הבעל. והיכי שמתחילה קבעו עליו שם רב וכגון רב הונא דכ"צ שם. נראה ודאי דצריך לכתוב רב הונא ואי לא כ' רב אלא הונא לחוד אפשר דודאי הוה שינוי השם:

שם בהגה אין כותבין בר פלוני אלא בן פלוני כ' הב"ש דאם כ' בר פלוני כשר וכבר כ' זה הרב בעצמו לעיל סקכ"ו ס"ל ע"ש. וכ"ה בש"ס אחי בר הדיא ענן בר חיא:

ס"ח בהגה ובמדינות אלו אין נוהגין לכתוב וכל, שום כו' כ' הט"ז דלדידן נראה דאם כ' וכל שום אפי' נשאת תצא והבנים ממזרים דיש לעז שהוא אחר שהוא מומר. דאין נוהגין לכתוב אלא במומר. ולענ"ד החמיר בזה ביותר. דהא מבואר בב"ש סק"ו בשי' הסמ"ג והתרומה דלדידן כותבין מקום הנתינה לעיקר וכותבין על מקום הכתיבה וכל שום. אפי' לא נודע כלל למקום הכתיבה שיש לו שם במקום אחר. ומשמע דלשי' שאר פו' ג"כ כותבין כן לכתחי'. אלא דס"ל דבדיעבד כשר בכה"ג גם בכתב שם של מקום הכתיבה. אבל לכתחי' הדין דכותבין שם מקום הנתינה לעיקר. וא"כ הא בכתב שם שלא נודע אפי' כ' וכל שום הוה גט בטל. וא"כ הרי גם בזה יש לעז לבני מקום הכתיבה שכ' שם שלא נודע להם והוא גט בטל. וע"כ דכיון דכותבין וכל שום אסקו אדעתיי' דמסתמא יש לו שם שני במקום הנתינה. וא"כ ה"נ הרי כ' בעצמו בסקי"ג דיש לו שם במ"א ואינו נודע איך הוא השם כותבין וכל שום גם לדידן. א"כ הרי אין בזה לעז כלל דהרי ג"כ יתלו שיש לו איזה שם שאינו נודע במ"א ואין יודעין זה. ואע"ג דיש ליישב דבריו ע"פ דברי התוס' בגיטין ד"פ ד"ה כי כו' דאע"ג דמאוחר שאין העדים בזמן הגט במקום הכתיבה כשר. בנכתב בזמנו ואין העדים במקום הכתיבה ששינו שם המקום הוא פסול. דזימנין דידעי שאינו מאוחר ומיחזי כשיקרא ע"ש. וה"נ י"ל דלפעמים ידעו שאין לו שום שם במ"א ויתלו שהוא אחר. אבל לפי"ז לא הו"ל למימר לחוש למימר אלא סתם לאחר. וגם אינו