חבל יוסף (חוקי העזרה) יט

והנה תירץ דברי הס"ג בזה כן לענין נהרות כ' דבתוך עיבורה כותבין אפי' אין מסתפקין ממנו כלל (ויתבאר הטעם בסמוך) ובשני נהרות כתב דאם יש אפי' מיעוטא דמיעוטא שמסתפקין גם מהשני כותבין גם אותו. אבל אם אין מסתפקין ממנו כלל אין כותבין אותו. ולענין בארות ומעיינות כ' דאין כותבין אפי' תוך עיבורה של עיר אלא א"כ מסתפקין מהם רוב תשמישין. אלא שכ' דבשנים אפי' האחד אינו משתמש אלא למיעוטא דמיעוטא כותבין בארות בלשון רבים (והיינו דלכלול סגי במעוטא דמעוטא). ואם אין מסתפקין מן השני כלל כותבין רק באר. וא"כ פשוט דאין כאן סתירה על מהרי"ק דהרי גם המהר"מ בסה"ג ס"ל דאין להזכיר שם מין מעיינות או בארות אלא במסתפקין מהם רובן. אלא דלכלול היא שכ' דסגי במיעוטא דמיעוטא ובזה לא יחלוק גם המהרי"ק ובדין נהרות הרי בהדיא חילק המהר"מ בסה"ג מן דין מעיינות ובארות וכ' דכותבין נהר אפי' אין מסתפקין ממנו כלל ומשו"ה י"ל דבשנים אף דכותבין אותן כ"א בשמו בפרט אפ"ה סגי בזה במיעוטא דמיעוטא. דהרי נהרות שאני דבאחד כותבין אותו אפי' אין מסתפקין ממנו כלל. אלא דבשנים אין כותבין את השני אלא במסתפקין ממנו מיהו מיעוטא דמעוטא. ובאין מסתפקין ממנו כלל אין כותבין את השני וכמו שיתבאר בסמוך. אבל היכי דמעוטא דמעוטא מסתפקין ממנו ודאי סגי בנהר לכ' גם את השני דהרי פשוט דאין דין נהרות בזה כמו מעיינות. וכמו שכ' בעצמו בסקי"ד ולכאו' דבריו בסקי"ב וסקי"ד סותרין זא"ז וצ"ע. ועתה אפרש טעמן של דברים דהרי כ' הש"ג בפרק המגרש דאם היא בין ההרים כותבין דיתבא בין ההרים ואף שאין סיפוק כלל מן ההרים כותבין אותן לסימן מיהו פשוט דזה שייך בדבר חשוב כהרים דקטן נתלה בגדול וכן בנהרות דהוא ודאי דבר גדול כותבין ג"כ לסמן בו אפי' אין מסתפקין ממנו. אבל לענין בארות ומעיינות פשוט דאין חשובין לתלות בהן העיר אלא א"כ הם מספקין צרכי העיר. אז הן חשובין לסמן בהם. ומיהו כשיש שני נהרות אע"ג דבאחד כותבין אותו לסמן אפי' אינו מספיק כלל. מ"מ כשיש שנים והאחד מספיק להם וא"כ מתפרש דיתבא על הסיפוק. אז אין כותבין את השני אלא א"כ יש גם ממנו סיפוק עכ"פ אפי' מעוטא דמעוטא. ובזה נכלל גם הוא בלשון סיפוק שבתיבת דיתבא. וכמו בשני בארות שהא' מספיק סגי להשני להיות נכלל אפי' במעוטא דמעוטא כנ"ל. וכשאין מסתפקין מהם כלל אז אין כותבין בשניהם אפי' לכלול והכול נכון ומדוקדק:

סימן קכ"ט ס"א. כותבין שם האיש והאשה בגט עב"י בשם תשו' הרשב"א דאפי' כתב בן איש פלוני או בת איש פלוני ל"מ דאין זה שמות וכשלא כ' השם הוא בטל מדאו' (ויתבאר זה בסמוך) וכוונתו אפי' כתב על האב שמו ושם אביו של האם דהשתא נודע שפיר בגט. מי הוא האב ונודע מי בנו. ודלא כמו שנתקשה בזה וכן מצאתי מפורש יותר בחידושיו לקידושין ד"ט גבי כיצד בשטר כ' לו בתך מקודשת לי כו' כתיב שם דהוא לשנא קייטא דצריך לפרש שמה דווקא דומיא דגט דאי ל"ה לא הוה ספר כריתות ע"ש. ולכאו' יש ראי' דצריך לכתוב השם בשטר קידושין מסוגי' דיבמות ל"א דפריך מפני מה אין כותבין זמן בשטר קידושין ול"ח שמא יחפה על ב"א ע"ש. ואי אין צריך להזכיר שמה בשטר הא ל"מ הימן מידי, אבל יש לדחות דבאמת אי הוה חיישינן לתקן חשש חיפוי והוה צריך זמן באמת הי' צריך גם שמה משום הך חששא. אבל כיון דאי"צ זמן אי"צ לכתוב שמה ואין ראי' ומ"מ הרי פשוט לו זה להרשב"א מסברא ויקשה לפי"ז מהא דתנן בקידושין ס"ב אם תלד אשתך נקיבה ה"ז מקודשת לי אם הי' אשתו מעוברת ה"ז מקודשת ואם צריך שמה בשטר קידושין וגם נאמר דבת פלוני ל"מ. ובודאי דה"נ עובריה של פלונית. א"כ מאי ששייך לקבוע שם על עובר כ"ז שלא נולד. ומיהו אפשר לומר דהתם בקידושי כסף. אבל עדיין יש להקשות מהא דסופ"ב דגיטין הרי את שפחה וולדך בן חורין אם הי' עוברה זכתה לו. והתם בסוגי' לא שייך בשחרור כסף דא"כ מאי מייתי שם לראי' לזכיית האם. דהא בכסף נפיק ממילא ע"י קבלתו את הכסף ואין לומר משום דהוה דבר שלא בא לעולם ואף דאיירי שם לרבי וס"ל אדם מקנה דשלבל"ע מ"מ לדבר י"ל דגרע כמש"כ התי' בכ"ד. אבל אם עובר ירך אמו שפיר היא זוכה האם בשבילו אבל לפי"ז אין החסרון בשביל שהוא שפחתו שאינו יכולה לקנות מיד רבה. אלא לפי שהוא לא בל"ע ואין שום אדם יכול לזכות בשבילו אלא אם הוא ירך אמו יכולה היא לזכות בשבילו ע"ש היטב ובסוגיא שם מבואר בהדיא דלא נקטינן זה התם אלא לענין זכיית השפחה והיינו בשיחרור שטר דבעי קבלת זוכה. (וע"כ דס"ל להש"ס דזה לא הוה לדבר שלא בל"ע וכבר כתבתי בזה בחידושי יו"ד סרס"ז). ועכ"פ דע"כ איירי בשטר. ואי דעל שם האם והאב ל"מ א"כ האיך שייך שם לעובר. ומה שמו כי תדע. והרי שטר שחרור ודאי שוה לגט אשה לענין לשמה כמבואר בד"ט. ואפשר לומר דאע"ג דבכ"ד ל"מ שם האב והאם מ"מ כ"ז שהיא עובר דלא שייך עליו שם אחר שפיר מיקרי גם זה שם וכ"ש לפ"מ דקיי"ל עובר ירך אמו וצ"ע:

שם בהגה לא כ' אלא שם אחד אפי' הוא טפל וגירש בו כשר וכבר כ' כל האחרונים דהעיקר דהרמב"ם חולק ע"ז וכן מוכח לענ"ד בהדיא בפי' המשניות להמעיין שם. ושי' דביש לו שני שמות ושניהם ידועים ומפורסמים וגירש באחד מהן פסול. ואם כתב את שם אחד מהן וכל שום על השני כשר ואם האחד מפורסם יותר וגירש בו אפי' לא כ' וכל שום כשר. וזהו ששנינו כ' חניכתו כשר. ואם כ' שם שאינו ידוע ביותר אפי' כתב כל שום על השני הוא פסול. וכ"ש כשלא כתב וכל שום. ואם כ' שם אחר אפי' כ' וכל שום הוא גט בטל. כן הוא שי' בחיבורו ובפירושו וזה פשטות דבריו. ויצא לו זה דס"ל דיהודה וגליל בש"ס ל"ד אלא דזה הוה שני שמות מפורסמים ובאחד מהם פסול. וזהו תקנת ר"ג. ובודאי אינו אלא פסול דרבנן. ואע"ג דתני בבריי' אינה מגורשת ע"כ ל"ד דהא אינו אלא מתקנת ר"ג. וכ"ה בפירוש בדברי הרא"ש וכל הפו' דאינו אלא משום חשש לעז (ודלא כהב"מ שהחליט דזה מ"ה והוא תמוה) והא דנקט אינה מגורשת היינו משום דדינא דשינה שמה ושמו. דתצא וי"ג דברים בה כדמפרשי דזה דינא דמתני' דהזורק שינה שמו ושמה כו' וחשובה כא"מ מדאו' ומקום כתיבה וניתנה נראה דהרמב"ם ס"ל דאין קפידא בזה ושניהם שוין וכשניהם מפורסמים חשובים וכן הי' מסתבר דלמ"ל לט לעשות מחלוקת בין הש"ס והתוספתא. וכשהאחד מפורסם יותר סגי בשם זה לבד העתיק לשון המשנה דחניכתו והיינו נמי דר"א והוא דאיתחזק בתרי שמא. אלא דר"א קאי שם במקום כתיבה ונתינה אייתי הש"ס בריי' דיצא למקום אחר. אבל באמת היינו נמי מתני'. וזהו דס"ל להרמב"ם דאינו אלא דיעבדי כההיא דבריי' דהתם. וההיא דכ' שם טפל פסול נפקא לי' מפורתא שרה. וס"ל דהוא עיכובא אפי' בדיעבד. וס"ל דמדהחמירו בשם טפל ש"מ דבשם אחר לגמרי הוה בטל מדאו' אפי' כתיב וכל שום. ולשי' הסוברים דלא כ' השם בגט הוא בטל מדאו' פשי' דל"מ וכל שום כלל. אלא אפי' להסוברים דלא כ' אינו מעכב כ' שם אחר ודאי בטל מדאו' ואינו לשמה. ומה שכותב וכל שום ודאי אינו מתקן בזה. ומעתה מפורש שי' הרמב"ם בכל פרטי חילוקיו מאין הוציאם. וגם שלא השמיט הסוגי' דדל"ד שנתקשו הרבה וכ"ז עיקר לדינא לענ"ד:

ב"ש סק"ד אם הקדים שם הטפל אפי' כתיב בפירוש שני השמות פסול לכתחי' דהא לשי' ר"ת קאי הש"ס במפרש שניהם והקפיד על ההקדמה וראי' מעובדא דמהרמ"פ לפי' הב"י דנסתפק איזה להקדים וכ' שני גיטין. באמת הדין ברור לר"ת בפירוש הש"ס אבל ראייתי מעובדא דמהר"מ