חבל יוסף (חוקי העזרה) טז

כ"ז שלא קיבלה בכתובה לחוד ודאי אינו מפסיד:

ס"א נתגרשה בגט שאין בו זמן אם נשאת לא תצא עב"י שהוביא בזה מחלוקת הפו' לדידן דק"ל כר"א דכשר בע"מ ולכאו' חידוש שלא הוביא דברי הרא"ש סו"פ המגרש דכ' אפלוגתא דרב ור"י שם אם נשאת. כ' דא"ש אפי' לר"א דהא חד מג' גיטין אין בו זמן ע"ש. הרי דאין בו זמן הוה אפי' לר"א. ואפשר דהרא"ש קאי בשע"ח בו ומחלוקתם באין בו ע"ח כלל. אבל צ"ע לחלק בזה:

וער"ן שכ' שזה דווקא בגט שאין בו זמן כלל אבל גט מוקדם אפי' נשאת תצא. כיון דטרפא לקוחות שלא כדין. והנה התו' בד"י הקשו שם דלא חשיב גבי ג' דברים שוו ג"נ לשחרורי עבדים. אין בו זמן דהא זה ג"כ ליתא בשטר קידושין כדאמרינן ביבמות. וכן כשר בכל השטרות. ואינו אלא בגיטין ובש"ע. ולפ"ד הר"ן הנ"ל יש ליישב היטב דהא כ' בדי"ז דזמן דש"ע הוא לפ' שהעבד הוא מוחזק בעצמו וא"כ יכול למכור את העבד ואח"כ יעשה קנוניא עם העבד ויתן לו שטר שחרור בלא זמן. והעבד יאמר ללקוחות שחרורי קודם ע"ש. וא"כ בזה גם בלא זמן כלל איתא בזה טריפת לקוחות ופסול אפי' אם נשאת (כגון שפחה שנשתחררה בש"ש שאב"ז ונשאת). ובגט שאין בו זמן הא ל"ת. וא"כ א"ש הא דלא חשיב לה גבי ג"ד דהא באמת לא שוו בזה דש"ע ה"ה חמור בזה מג"נ ודוק:

ס"ב נכתב ביום ונחתם בלילה שאחריו פסול ודעת התו' והרא"ש דבעסוקין באותו ענין כשר גם בגט. וע"ש שכתבו דבעסוקין באותו ענין כיון דראוי לגרש בו בע"מ. והעדים מזומנין לחתום ויש לו קול. גם רבנן מודו דמפסיד משעת כתיבה. אבל צ"ע דלמ"ד דזמן משום זנות. לכאורה הא אין שום מעלה בזה דעסיקין באותו ענין ובהדיא מבואר בריש הסוגי' דלמאן דאית לי' זנות ודאי פסול נחתם בלילה. וכבר תמה בזה הב"י ונראה לומר דשיטתו בזה כשי' הרמב"ם דס"ל דלפי המסקנא גבי כתביו ואנחי' בכיסתי' דאקדומי פרענותא לא מקדים. היינו דכיון דל"ש ל"ג בזה כלל ומיהו אין שוין בזה עם הרמב"ם דלשי' נשתהה אחר הכתיבה כשר לגמרי והם הולכים לשי' דכ' דקושי' דכתביו כו' אינו אלא למ"ד משום זנות. אבל למ"ד משום פירי לק"מ דכדין מפסידים הלקוחות כיון שהוא מפסיד משעת כתיבה. ולדידי' לא אמרינן הך סברא דאקדומי פרענותא ל"ש. וא"כ נ"מ דדווקא בהי' דעתו בתחילה לתנו בכ"ז שירצה אבל כל שחשב לתנו תיכף ונמלך. ס"ל דלא שייך בזה להפסידו משעת כתיבה. ומשו"ה פסול לדידי' נשתהה. וכעין סברא זו מוכרח לשי' הרמב"ם ג"כ בסופ"ק דב"מ בהא דפריך שם דילמא לא נתן עד תשרי. וע"כ היינו שבינתיים נמלך שלא לתן כלל. ובזה ודאי אינו מפסיד משעת כתיבה. ואע"ג דלשי' ל"ח לזה אפי' למ"ד משום פירי. משום דהוא מילתא דל"ש מ"מ בגט שנפל דאיתרע חיישינן שנמלך שלא ליתן כלל. וכ"ז למ"ד משום פירי. אבל למ"ד משום זנות כל שלא הקדימו זמנו משעת הכתיבה אלא נכתב ביומו אין כאן משום גזירה דזנות. והא דפסול נחתם בלילה. גם לר"י דס"ל משום זנות. מודה דבזה הטעם משום פירות. דגם לר"י שייך טעמא דפירות וכמו שהוכיחו התו' מסופ"ק דב"מ. וא"כ כיון דליכא בזה רק חשש פירות שפיר מהנה עסוקין באותו ענין כמש"כ דיש לו קול. וע' ב"ש סק"ז שכ' בשי' הרמב"ם דנחתם בלילה פסול משום שנחתם בפסול. ונראה פשוט דזה נמי דווקא שייך משום פירות שהם מפסידים לכתחי' ללקוחות שלא כדין. אבל משום זנות כיון דל"ג בזה מאי שלא כדין שייך בזה. וכל החשש משום פירות וא"כ ודאי בעסוקין באותו ענין לא שייך:

שם בהגה וגט מוקדם אע"פ שפסול אם קדשה אחר צריכה גט ודעת הרא"ש דאי"צ גט. והכול תמהו עליו דכיון דאינו אלא דרבנן ודאי צריכה גט והב"ח כ' דהרא"ש קאי בלא נודע לשני דהוה קדושי טעות וכבר השיגו הט"ז דכ"ז שלא התנה אין זה מבטל הקידושין כמו במומים ע"ש ובאמת הוא מבורר בהדיא בסו"פ אלמנה נזונת ד' שניות שלא הכיר בה ואפי' אלמנה לכה"ג וכל ח"ל אינה מקח טעות ויש לה תוספות וכ"ש דצריכה גט וע"ש בר"ן דבזה אמרינן מדלא התנה ש"מ ניחא לי' ע"ש. אבל נראה ע"פ מה שפירש"י בסו"פ הזורק גבי כ' לשם מלכות שאינה הוגנת והי' במזרח וכ' במערב דאמרינן שם תצא מזה ומזה כו' ופירש"י דצריכה גט משני מדרבנן. והתו' תמהו עליו דכיון דאינו אלא פסול דרבנן צריכה גט משני מדאו'. ונראה בשי' רש"י דס"ל כמו בשינה שמו ושמה, וכ' גט לאיש ושובר לאשה דאמרינן שם במתני' דתצא מזה ומזה כו' דזה הוה פסול דאו'. ודאי דאינו צריכה גט משני אלא מדרבנן. בודאי דה"נ בהני אינו אלא דרבנן ומה שהקשו התו' דהא הוה גט כשר מדאו' לק"מ כמו דאמרינן בריש השולח גבי בטל שלא בפניו דאע"ג דהוה פסול מדאו' הכשירו חכמים ואפקינהו לקדושין. וכן בריש כתובות גבי אין אונס בגיטין דהוה תק"ח ואע"ג דמדאו' יש אונס. ה"נ כאן כיון דהגט פסול מדרבנן עשאוהו כפסול תורה דכל דמגרש אדעתי' דרבנן מגרש ורבנן לא חשבו זה לגט. והוה כא"א גמורה והפקיעו קדושי שני ואינו קדושין כלל. ואע"ג דאמרינן תצא מזה ומזה ס"ל להרא"ש ורש"י דהיינו דווקא בנשאת דעבדה איסורה אבל נתקדשה אי"צ גט כלל ומותרת לחזור לראשון וכעין אשה שהלך בעלה למה"י וניסת בר"פ הא"ר וס"ל להרא"ש דה"נ גט מוקדם דודאי לא עדיף מהי' במזרח וכ' במערב וע' ב"ש סקכ"ח סק"ג ובזה יתיישב מה שהקשה הב"ש על הר"ן שכ' דלשי' רש"י דליכא טרפא מלקוחות בגט מוקדם אם נשאת לא תצא דהרי בהא דריב"ל גבי כולכם וחתמו בי תרי מינייהו ביומא ואינך מכאן ועד עשרה ימים דאריב"ל כדי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופירש"י כגון שניסת ע"ש ולשי' הר"ן הרי בניסת כשר לדידי' אפי' במוקדם גמור ע"ש. ולפ"ז לק"מ דהר"ן לא כ' אלא לפ"מ דס"ל איהו שם דבכל פסולי דרבנן אם ניסת לא תצא וכ' דבמוקדם דאיכא טריפת לקוחות ודאי י"ל דתצא וכ' מיהו לרש"י דס"ל דצריכה עדי מסירת הגט ואין כאן טריפת לקוחות גם במוקדם לא תצא. אבל כ"ז לשי' הר"ן עצמו אבל הרי שי' רש"י כבר בארנו דבמוקדם אפי' הקידושין אינו תופס וכמש"כ הרא"ש ולק"מ. ואולי יש ליישב קושי' הב"ש הנ"ל באו"א דהנה הגרע"א הקשה עוד על פירש"י כשניסת דא"כ מאי פריך שם הש"ס והאר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא. הא הטעם דחיישינן שמא פייס ופירש"י ובא עלי' הוה גט ישן. והא קיי"ל בסו"פ הזורק דניסת כשר לכו"ע. ולכאו' הי' נראה בזה לפ"מ שכ' שם הרא"ש בשם הרמ"ה לפרש להך לשנא דאמר גבי ג"י נתגרשה תנשא לכתחי' הא דפריך בסו"פ מש"א וליחוש שמא פייס והרי התם נתגרשה כבר. דדווקא כשהבעל עצמו נותן לה כשר דאי איתא דבא עלי' הוה חייש לפגמא דברי' ולא הוה יהיב לה. אבל כשהלך הבעל ודאי חיישינן דבעל וגיטה קודם לבנה א"כ ה"נ בהאי דחתים אינך מכאן ועד עשרה ימים. ע"כ בהלך הבעל דאי ל"ה אם הבעל שם ומחתימם הרי חזינן דאין דעתו משום עדים דהרי מחתמם בעצמו. ולא שייך פלוגתא אי משום עדים או משום תנאי. וכ"ש לפמש"כ התו' ד"ה משום פירי דעיקר הפסול משום קפידת הבעל והרי חזינן שאינו מקפיד. וכיון דע"כ שאין שם הבעל תו י"ל דבכה"ג שפיר תצא משום ג"י וכדברי הרמ"ה. מיהו בדברי התו' דכ"ו משמע דדוקא גבי לכשאכניסנה אגרשנה פסלינן בדיעבד. ולא בדוכתא אחרינא. ע"כ נראה דהנה יל"ד בדברי רש"י שכ' בשניסת או הלך הבעל לדרכו. דכיון די"ל בשניסת דווקא. מנ"ל לפרש גם בהלך הבעל ולא ניסת. ע"כ נראה דבאמת רש"י לשי' דלמ"ד עד שעת נתינה ליכא בזה חשש טריפת לקוחות דצריכה עדים על שעת מסירה וכמש"כ הר"ן דבזה אם ניסת ודאי לא תצא. ולפי"ז א"א