חבל יוסף (חוקי העזרה) יד

עור בהמה טהורה משי"ן של תפילין הלמ"מ. וא"כ בעי מותר בפיך ורצועות לא נ"ל מהא וא"כ רצועות נמי ת"ל מהא משום הקשר של ד'. ונראה בשי' רש"י דדוקא השי"ן שהוא קמוט מתוך גוף העור והוה כתב מעליא יש בו משום מותר בפיך. אבל הקשר שהוא עשוי כמין ד' בהרצועה. זה לא עדיף מאריגה ולא הוה כתב. וס"ל דאפי' לקדושת השם אינו קרוי כתב כלל. וה"ה לענין שבת וכ"נ סברת הרשב"א בחידושיו שהובאתי בס"ח הנראה אינו מחלק בזה ע"ש והתו' משמע דס"ל כשי' המג"א דדווקא לענין גט לא חשיב כתב אבל לענין שבת ולקדושת השם שפיר הוה כתב והקשו שפיר ודו"ק:

סימן קכ"ו ס"א בהגה מקצתו בלה"ק ומקצתו בארמי כשר דשניהם ניתנו בסיני כו' אי"נ כיון דרובו כו' אי"נ בתורף הצריך קאמר כו'. עט"ז מה שהקשה ועוד קשה לי דכמה שמות אנשים ועיירות ונהרות. הידועים שנגזרים מלשונות חול של כל העמים וכותבין אותן בגט. גם הזמן כולו בלה"ק והרי הזמן דינו בכל דבר כתורף הצורך ודוחק לומר דאינו אלא מדרבנן. ועוד כי מצטרף כולם מקום הזמן והשמות ומקום הרי את מותרת לכל אדם וכדמו"י קרוב לומר דלא הוה מיעוט. ע"כ נראה דעיקר הדבר בנוי ע"פ המדרש הוביאוהו התו' בסו"פ מרובה אל תהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה נביאים וכתובים חלק לו הכתיב כבוד. ועי' סנהדרין ל"ח אדה"ר בלשון ארמי סיפר שנאמר ולי מה יקרו כו' ובמגילה ד"ט מגילה מאי תרגום איכא אר"פ ונשמע פתגם המלך כו' ובכל התלמוד מצינו דרובו ארמי ומעוטו בלה"ק א"כ הרי דשני לשונות אלו נרכבו ונתמגזו ללשון אחד. ומשו"ה גם בגט אין להקפיד בזה דכולו לשון אחד הוא. ובזה א"ש גם מה שאין מקפידין בשמות אפי' מלשון לועזות דבשמות מצינו ג"כ בתורה ונביאים וכתובים שלא הקפידו מלזכור שמות העמים כגון בתורה צידונים וקראו לחרמון שריון והמורי יקרא לו שניר. וכן כל שמות מלכי האומות בתורה נו"כ, הרי דבשמות אין ע"כ שום קפידה בזה:

ב"ש סק"ה גם בימי החודש יש לכתוב בשלישי עם ב' ונסתייע שכ"כ בסדר הגט של הרב והלבוש ויותר הי' לו להביא מן המפורש בד"מ אות כ"ט מעשה שלא הי' כתיב ברביעי אלא ארבעה ימים לירח והכשירוהו ע"ש:

ס"ד בהגה כ' ימים לא מיפסל בדיעבד. ואע"ג דלכאו' ה"ז ודאי ל"ג מחילוף חמש על חמשה שהוא חילוף בין זכר לנקיבה ואפ"ה כשר אפי' לכתחי' ובל"ה מבואר בסכ"א דכל שאנו יודעין את הזמן לא קפדינן בטעות. צ"ל כמש"כ התו"ג גבי איר חסר דהיכי דיש ללמוד ממנו גם על פ"א גרע טפי וה"נ בחילוף לשון נקיבה לזכר ל"ח לטעות. אבל הכא יש לחוש לטעות ומשו"ה לא מכשירנן אלא בדיעבד:

עפ"ת שהוביא דברי הנ"א לדחות דברי התוי"ט בטהרות אלא דשמונה לנקיבה בסגול דלשון המספר משתנה. והנה יש ראי' נכונה בשמות כ"ו דגבי קרשים שהוא לשון זכר קרינן והי' שמונה קרשים בקמץ וגבי יריעות שבלשון נקיבה קרינן שמונה ועשרים באמה בסגול ש':

ס"ו ביום השני של ר"ח יכתוב בא' בספר ישו' יעקב מקשה מקרא דעזרא דכתיב וביום כ"ד נאספו וכ' התו' ברה"ש י"ט הא דלא נאספו בכ"ג שהוא מוצאי יו"ט. לפי שעברו לאלול ומנו למועדות משני. והכתוב מונה מראשון. א"כ ביום הכ"ג מהראשון הי' שמ"ע ע"ש. הרי אע"ג דלענין הדין מונין מהשני למועדות. מ"מ הכתוב לענין מנין ימי החודש מונה מהראשין. ופשוט דאין זה נכון דבלשון הש"ס בכ"ד קרי לי' עיבור לחודש העבר כמו שם גופא גבי עזרא מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר. ובסנהדרין ד"י בסוגי' דעיבור החודש בפירש"י שם בכל הסוגי' דחודש העבר הוא מתעבר ע"ש ובר"פ הי' בודקין זה אומר בב' לחודש וזה אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע עיבורה של חודש ומשמע כפירש"י דהראשון יודע שחודש שעבר הי' מעובר ומונין מהשני. ומשו"ה קרי לי' בב' ע"ש. ויותר מפורש בלשון הש"ס בתענית כ"ט גבי מרגלים דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלוי מליא ומוכח שם בין לפירוש רש"י ובין לפירוש התו' דסיון חשיב ל"י לפי שהי' ר"ח תמוז שני ימים ונמנה הראשון לסיון ואביי משני דגם תמוז חשבו ל"י לפי שעשאו גם אב שני ימים וחשבו לתמוז ל"י ע"ש הרי מוכח מכ"ז דהראשון נמנה לחודש שעבר, וחודש זה מונה מהשני וקושי' מהא דעזרא פשוט דהרי התחיל שם הכתוב ויאספו באחד לחודש השביעי והדר כתיב וביום השני כו' ופירש"י בביצה ד"י לפי שעשאו רה"ש שני ימים מספק והיינו דעברוהו לאלול. וא"כ פשוט כיון דהוצרך הך קרא לספר מיום הראשון שעשאוהו מספק. הזכיר יום שני של רה"ש. וקראו שני. ושוב אסיק לי' לכל המנין מהראשון. אבל בכ"ד ודאי דהיום השני של ר"ח מונין אותו לראשון כדברי הפו':

ס"ז ניסן מלא הקשו ע"ז דבמדרש אמרינן ואכרה לי בחמשה עשר כסף זה ט"ו ניסן שגימטרי' כסף. הרי דחשיב לי' בלא יו"ד. ואין זה מוכרח דכן דרך הגימטרי' וכמ"ש המזרחי בפרשה קרח גבי מש"כ רש"י דציצית גי' ת"ר. אע"ג דכתיב חסר חשבינן לי' כמלא וה"נ להיפוך אע"ג דכתיב מלא יכולין לחושבו בחסר כיון דהוא נחסר:

בפ"ת סקנ"ו בשם הג"פ בגט שכ' בלשון הודאה אפשר להכשיר ואין הספר בידי אמנם מדברי הטור בסי' ק"ל גבי חמשה שכתבו ג"א לנשותיהם שכ' שם בלשון זה והוא שסיים כל לשון הגט וכך אמרו כו' וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"ד ע"ש. משמע כן לכאו' דבלשון הודאה ג"כ כשר. ובזה הי' מיושב לשון איך שהזכירו בש"ס גיטין דפ"ה אתקן רב כו' אמנם הרדב"ז ח"ד סרכ"ב דחה זה בשם הראשונים:

סי"א יאריך ו' דתרוכין עב"י דאם אינו נקרא אלא ע"י הדחק אינו כשר אלא בשעת הדחק ובפ"ת הוביא דברי הגמ"ק דאפי' בשמות כל שהוא נקרא ע"י הדחק כגון שם חוה ואין הו' כראוי ויוכל לקרות חיה מ"מ כיון שהוא ארוך מיו"ד. ונקרא חוה ע"י הדחק כשר. והשיג עליו דלכאו' שמות ודאי עדיף טפי מתרוכין שאינו אלא בטופס ע"ש. ואין בו כדי להשיג ושפיר יש סברא להחמיר יותר בתרוכין. דכמו דמסקינן בריש זבחים דאע"ג דבקדשים ובכ"ד דבעינן לשמה סתמא כשר דסתמא לשמה קאי. בגט אשה סתמא פסול דאשה סתמא לאו לגירושין. וה"נ לענין זה שאין האות מבורר היטב הוה כסתמא וכל שיש ספק בעיקר הגירושין דנפרש בגרושות דעלמא שכבר נתגרשו א"כ סתמא לאו לגירושין עומדת. אבל כל שהגירושין מפורש בו אלא דיש ספק אם זו או אחרת שפיר י"ל דתולין בזו. וכעין דאמרינן גם בש"ס גבי ידים שאין מוכיחות בתיבת דמינאי די"ל דאין אדם מגרש אשת חבירו. וה"נ יש לתלות יותר בזו. וכן מצאתי בתשו' גלמ"ס להגאון מהר"ד ס"ו לענין מיתקרי דכל שאפשר לפרש על המגרש אין פסול ע"ש בארוכה. והרי בשאין ענין הגירושין מבורר בו ויש לקרות משמעות שתי עינינים פסול כמבואר בסקכ"ה סי"ז וע"כ כמש"כ דדווקא כשיש להסתפק בעיקר הגירושין פסול מספק. אבל בהחלפת השמות אין קפידא מטעם שכ':

והנה הסכימו האחרונים בענין זה לצאת ידי שני הדעות דעת הריב"ש לתן כמו שהוא. ואח"כ לתקן כדעת הרא"ש. וכן הסכים הנוב"י והח"ס ח"ב ס"ח. ושם נשאל דכיון דהשליח יתן לה תחילה כבר עשה שליחותו ואיך יתן שנית וכ' דממנ"פ אם הי' כשר תחילה אי"צ יותר ואם הוא פסול תחילה הרי לא עשה שליחותו ובסי"א שם גבי ו' דוכדי כ' שם שצריך להודיע לשליח שידע דאם צריך תיקון לא יתן בתורת נתינה ויהי' יכול לתן שנית. והיינו דבס"ח קאי במקום שיש פסול גמור דאיכא ממ"נ אבל כאן בו' דוכדי דבדיעבד אם נשאת לא תצא אפי' הוה כיו"ד א"כ הוה הנתינה נתינה מעלייתא וליכא פסול גמור. ואנן בענין שיהי' גירושין לכתחילה ומתקנין ונותנין ומשו"ה צריך להודיע לשליח. וכעין דאמרינן בר"פ המגרש דבחוץ מפלוני רבי מודה דצריך לטלו ממנה הואיל וקנאתו לפסול