חבל יוסף (חוקי העזרה) יג

העדים קודם שנכתב הגט פסול העדות מדאו'. כיון דבשעת חתימה לא הי' שם עדות כלל. ופסול זה הוא גם בכל השטרות ואפי' ירצה לתן בע"מ פסול מדרבנן מיהו. משום מזיוף מתוכו ומשו"ה החמירו לאחר חתימה בגיטין בכל טעות אפי' אינו פסול גמור גזירה משום פסול גמור ודו"ק:

סט"ז בהגה ואם אינו נוגע מה שראוי לגע. כגון אחורי הצדי"ק ויו"ד שבאל"ף וכיו"ב. י"א דאפי' תינוק קורא אותו פסול וי"א להכשיר במ"ע הנה הרשב"א כ' ראי' מוכרחת דכל אות צריך להיות כולו גולם אחד בלא שום הפסק מהא דמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס הי' עומדין. ואי ס"ד שרשאי שיהי' מופסק כ"ש הא יכול להיות שהי' מעורה קצת מעט במ"א, וכעין הא דגיטין גבי ב' וג' ספרים ושפיר עמדו. ואין כאן אלא הפסק כ"ש בהאות שיוצא מתוך החלל אלא ע"כ דצריך להיות כולו בלא הפסק כלום ולפ"ז ודאי נראה דל"מ אפי' תנוק קורא אותו. אמנם הרמב"ם נתן כלל גדול בכל האותיות בסיפ"א מתפילין ובפ"ד מגיטין ה"י. שצריך שיקרא אותו התינוק יפה ולא הצריך שום דבר יותר ומשמע דאפי' יש הפסק מעט אין לחוש. וצריך ליישב קושי' הרשב"א מהא דמ"ם וסמ"ך הנ"ל והנה הב"ח בהלכות תפילין כ' בפשי' דכל הפסק שאינו נראה להדיא אף שנראה נגד השמש הוא כשר ע"ש ונראה להביא ראי' לדבריו דהא קיי"ל דכל נקב שהדיו עובר עליו אינו פסול. ובודאי אף שיעבור עליו הדיו לשעתו. כיון שאינו על מקום הקלף אין סתימת הנקב בהדיו עומד כמו הקלף. ובדאי בהמשך הזמן יפסוק ויהי' נראה נגד השמש. אלא דקים להו דבכה"ג לא יהי' נראה להדיא וזה נכון. ועכ"פ בודאי גם שיהי' מעורה ע"י הפסק שכעין זה. ג"כ יהי' יכול לעמוד ותיקשי קו' הרשב"א הנ"ל. ע"כ נראה בפשי' דודאי לכתחי' ודאי צריך שיהי' האות כולו גולם א' דהרי זה דרך כתיבה. אבל בדיעבד כל שאינו נראה להדיא ודאי כשר. ומ"מ בההיא דלוחות כיון דלכתחי' ע"כ צריך להיות כאחד ודאי הקב"ה עשאם כדרך שכשר לכתחי' והי' שם כאחד ממש ועמדו בנס. וא"כ י"ל לשי' הרמב"ם דכל שהתינוק קורא אותו יפה ודאי הוה אינו נראה להדיא וכשר. ואידי ואידי חד שיעורא ואין לנו אלא שיעור המפורש בש"ס. ועכ"פ יש לסמוך בגט במקום עיגון וכן הסכימו כל האחרונים. וע' מש"כ מהר"מ בסדר הגט ספ"ה באותיות שלא נתמלאו דיכול למלא אותם אפי' אחר חתימת העדים, ופשוט דלא שהאותיות מופסקות לגמרי דבזה ודאי לא עדיף מאין היודי"ן של הצדי"ק ושל השי"ן נוגעין דאינן כשר אלא ממקום עגון. אלא כוונתו כשהאות הוא שלם. אלא שאינו מלא היטב כדרכו. וכן מורה לשונו ע"ש. ומש"כ בב"ש סקכ"ו דבתפילין שוה דבקות אותיות לאינן נוגעין. פשוט דבתפילין דבעי כסדרן הוה ריעותא מה שלא נתכשר לשעתו אבל בגט אין לחוש:

שם בהגה הי' היו"ד של האל"ף נוגע גם מלפניו כשר ועב"ש דהיינו דווקא כשאין כל היו"ד דבוק לגמרי דא"כ ודאי פסול אלא דהקוץ של שמאל ג"כ נוגע דהיו"ד ניכר. ובאמת כ"ה בהדיא במקור הדבר בד"מ ר"ס קכ"ו בלשון זה הי' קוצי של יו"ד של האל"ף נוגע בשני מקומות כשר. מבואר דלא בנוגע כולו שאינו ניכר היו"ד. אלא בנגיעה בעלמא שהוא ניכר ליו"ד. ובזה ודאי מסתבר כן דמי גרע לנגיעת אותיות בס"ו. וכן בנגיעת רגלי ה' וקו"ף בריש הסעיף ודאי כל שניכר שהוא רגל בפ"ע אלא שהיא מודבק בנגיעה בעלמא. ודאי ל"ג מנגיעת אותיות בנגיעה בעלמא דאין קפידא במקום עיגון:

סי"ח צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו לכאו' צ"ע דהא קיי"ל דגט שכתבו יוונית ועדיו עברי כשר. לפי שהוא נכתב בכל לשון. וא"כ כל שהוא נקרא במקום כתיבתו מאי אכפת לן עליו עוד. ומי גרע זה מכתב אחר בעלמא וכ"ש זה שהא כתב שלנו באותו מקום. ונראה דאין ה"נ דגרע דכתב אחר הרי אנו יודעין שהוא כתב אחר. אבל כאן כיון דהוא כתב ישראל. ויש שינוי באיזה אותיות. יש לחוש ללעז. וכמו ביוסף וקורין לו יוחנן וזה נכון. ולפי"ז נראה שיש לדון בזה דלכתחילה צריך שיהא נקרא בשני המקומות. וכמו ביוסף וקורין לו יוחנן שם. ולענין דיעבד נראה דיש לדון בזה כמו שמבואר בסוס"י קכ"ט לענין שינוי. קריאת השמות מכח לשון המדינות דהסכמת האחרונים שם דאין להקפיד בדיעבד. וה"נ כל שידוע שינוי צורת האותיות בשינוי המדינות אין קפידא לכאו':

ס"כ גט שנמצא קרוע שו"ע ה"ז גט בטל והיא מהתוספתא, ושי' הראב"ד בהתוס' דאינו אלא לענין שאם תובעת בו כתובה, אבל לענין להנשא כל שהוא מקוים סגי וכדאמרינן מלוה מקיים שטרא וה"נ ודאי שהי' כבר בידה ונתגרשה בו. ובמ"ע הקשה עליו מסופ"ק דב"מ אמרה בעינא לאינסובי בי' הו"ל למיכתב אגבי' גימא דין דקרענוה כו' וכוונתו דאם כן הוה סגי למכתב קיום ע"ג וכבר דחה זה הרשב"א בחידושיו בדס"ג דהש"ס אמר מילתא רויחא ע"ש. והוא נכון דזה יכולה לעשות אף במקום שאין יודעין הקיום דאי"צ לכתוב אלא דלא נקרע משום פסול אלא משום פרעון. והקיום תעשה בזמן שתרצה להנשא והנה עוד יש בזה שי' להרשב"א דמפרש אפי' נקרא ביד הבעל ובא לגרש בו פסול בקרוע קרע ב"ד שהוא שו"ע דהוה החספא בעלמא. והפ"ח הקשה ע"ז מסוגי דחוץ שהנייר שבין שי' לשי' ובין תיבה לתיבה דפריך ות"ל משום שנים וג' ספרים ומשני ל"צ דמעורה ואפי' הוא מעורה אכתי הוא גרע מנקרע שו"ע ולפ"ד יותר הי' לו להקשות אקרא דשנים ושלשה ספרים גופא למ"ל האי מעוטא בל"ה לא עדיף מנקרע קרע ב"ד אבל לענ"ד כ"ז לק"מ דכבר הובאתי קושי' הב"מ בסקכ"ד דלמה הוה שנים וג' ספרים כיון דהשתא הוא שלם ובארתי שם בס"ד דכיון דהוא דין התורה דאין גט כשר בב' וג' ספרים כמו דא"י להתנות בנייר של כל הגט שהוא יהי' שלו ה"נ כיון דהצריכה תורה שיהי' הגט כולו אחד א"י להתנות שזה שבינתיים יהי' שלו דא"כ אכתי אינו מקנה לה גט כשר. וא"כ זה שייך שפיר משום שמעטה תורה בשנים וג' ספרים והוא נכלל הכשר הגט בעצמותי, אבל גט קרוע שו"ע הנה הא דפוסלי הרשב"א פשוט דהיינו דכיון דיש בו קרע שו"ע. והוא מוכיח עליו דהוא פסול שוב אין עליו תורת ספר כריתות. ופשוט דזה אינו שייך אלא כשנקרע כבר ומוכיחו קיים שהוא פסול אבל כ"ז שהוא שלם ודאי לא שייך לומר עליו שאינו מקנה לה גט כשר דהרי עכשיו הוא ודאי כשר. והקריעה הוא שפוסלו שמראה עליו שם פסול וכל שהוא שלם ודאי אין שום קפידא דאכתי אין עליו שום פסול וז"ב. והנה לכאו' יש ראי' להרשב"א מהא דדע"ד גבי פלוגתא דר"ה ור"י בע"מ דאמרינן א"ב דנתקרע הגט או שנאבד כו' משמע דנתקרע הגט הוא ודאי פסול. אבל יש לפרש דהתם בנקרעו האותיות ונפסקו דודאי נפסלו:

סכ"ג אם רקם או ארג כו' אותיות הגט י"א דלא הוה כתב בש"ס אמרינן דכתב שע"ג כיפה כו' אינו כתב. ומש"כ י"א לפי שכ' בב"י דמדברי רש"י משמע דדווקא באינו קבוע אלא ששני ראשיו מחוברין ומשמע לי' דבכה"ג הוה כתב לשי' ולולי שאינו כדאי ל"נ כלל דודאי דין כתב שכל גופו של האות הוא דבוק על הקלף. וכל משהו שבאות הוא דבוק בעצמו. אבל רקימה ואריגה לעולם לפ"מ שיהי' אין האות מחובר בעצמו אלא בב' ראשיו וזה לאו כתב הוא וכסתימת הבריי' דע"ג כיפה אינו כתב משמע ודאי אפי' באריגה ואין שום ספק בדבר. ועמג"א סש"מ נראה מדבריו דס"ל דאע"ג דתני בבריי' ולא בכתב שע"ג כיפה. היינו לענין גט. אבל לענין שבת כיון דקרי לי' כתב שפיר אסור. וכמו שכ' הב"ש בסק"ג בשם סמ"ג דחק תוכות חייב גבי שבת. ה"נ בכה"ג ולכאו' נראה לי דזה תלוי במחלוקת רש"י ותו' דהנה רש"י פי' בעירובין צ"ז בקשר של תפילין הלמ"מ דהיינו שיהי' כעין ד'. ותו' הקשו פ"ז משבת כ"ח דבבתים נפקא לי' התם שצריך