חבל יוסף (חוקי העזרה) יב

כמבואר בהדיא בסו"פ הבונה דמ"ם וסמ"ך בנס הי' עומדין ע"ש והרי בהדי בכמה קראי דמיקרי כתיבה. וכה"ג כ' התו' שם ד"ה למימרא אהא דמיבעיא שם בחקיקה אי כתיבה היא. דהוה מצי למפרך מלוחות דכתיב חרות על הלוחות ומיקרי כתיבה בכמה קראי ע"ש. ונראה דהנה באר בתו"ג דטעם הפוסלין כיון דהוא קרוע מעבר לעבר. א"כ תוך האותיות אין עומדין יפה שאין להם חיבור אלא מצ"א ולא הוה כתב ע"ש. ודבריו נכונים וכ"ש במ"ם וסמ"ך דודאי לא הוה בזה כתיבה לכו"ע. דהא תוך האות נופל לגמרי והוה חלל בעלמא. וכדאמר בש"ס גבי לוחות דהי' עומדין בנס. מבואר משום דבל"ה לא הוה אות כלל. וא"כ א"ש דבלוחות כיון דהי' עומדין אף שהוא בנס. מ"מ הרי כתיבה היא לפנינו. וכ"ש דבשאר אותיות הוה שם כתיבה כיון דהוא עומד יפה. אבל בעור דאינו עומד יפה. לא הוה כתב ואפי' בשאר אותיות כיון דאינו עומד יפה כנ"ל. ולפי"ז י"ל דבלוח של ברזל שעומד יפה אפשר דלכו"ע דכל האותיות שאין מ"ם וסמ"ך כשר. אבל לא משמע לחלק בכך ונראה דס"ל דכיון דאכתי א"א זה במ"ם וסמ"ך אפי' בלוח ברזל גם בכל האותיות. לא מיקרי זה כתיבה וצ"ע. ואם חקק אותיות בדפוס והתיך בו מתכת כעין "פלאטין" שלנו. והוא מעורה כעין אוקימתא דחוץ מהנייר שבין שי' לשי' ובין תיבה לתיבה כו'. צ"ע אי הוה כתב בכה"ג:

ב"ש סק"ז בשם ה"ה גבי אותיות דבוקות דכשאין התינוק יכול לקרותם לכו"ע פסול וכ' ע"ז דלא משמע כן מהרא"ש וטור מדכתבו בנפל טפת דיו ואין האות ניכר א"י להעביר הדיו מכלל דבאותיות דבוקות אפי' אינו ניכר יכול לתקן, לענ"ד אין לי הבנה בדיקדוק הזה, דלכאו' אדרבה אותיו' דבוקות שאינן ניכרות, הרי גרע טפי מטפת דיו דכאן שני אותיות אינן נכרות ומאי עדיפותא מה שאינו ניכר מחמת הדיו שעל האות השני או מחמת טפת דיו. ולכאו' הי' נראה כן מלשון מהר"מ בסדר הגט אות פ"ו שכ' בלשון הזה. ובכ"ז אין חילוק בין אם האותיות אינן נוגעות אלא מעט וניכרות היטב אפי' לתינוק דלא חכים ולא טיפש, בין אם דבוקות בכל גובה האותיות ולא ידעינן היכן האות כלה ע"ש. ומשמע בסיפא דמכשיר לגמרי אפי' אינו ניכר לתינוק וכדברי הב"ש. אבל פשוט דהוא ט"ס דמתיבות וניכרות היטב עד ולא טיפש שכתב מקודם צ"ל על הסיפא בדבוקות בכל גובה האותיות אחר תיבות היכן כלה ואדרבה מפרש דבעי עכ"פ שיהי' האותיות ניכרות היטב והוא ברור ומוכרח לדינא:

ס"ח אם נפלה טפת דיו ואין האות ניכרת א"י להעביר, הדיו דהוה חק תוכות. בספר ב"מ האריך לפקפק בזה והקשה על דברי הסמ"ג (שהוביא בב"ש סק"ג) שכ' אההיא דסו"פ הבונה גבי הגי' אות אחת חייב דמוקי לה ר"ש בנטל גגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, והקשה הסמ"ג דהוה ח"ת ופסול. ותי' דאע"ג דלענין ס"ת פסול לענין שבת חייב דהוה מיהו כתב. והקשה הב"מ דבשינויא דרבא שם דמשני בנטל תגי' דדל"ת ועשאו רי"ש. והשלימו לספר. דכיון דהוא פסול מאי השלמה היא. ורוצה להכריח מזה דלא כהסמ"ג. אלא דבאמת הוא כשר. והוביא גם דברי הרשב"א שכ' שם דשמעינן מינה דבכה"ג לא מיקרי ח"ת. וכן בנטל תגו של דלית ועשאו ריש. כ' דאינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ומעבירו. משמע דס"ל בפשי' להכשיר בזה. אמנם כבר הוביא בעצמו שם דהרשב"א בתשו' כ' בהדיא דזה פסול. ולענ"ד קושי' על הסמ"ג לק"מ דאע"ג דאין הספר כשר גמור כיון שיש בו אות פסול שהוא ח"ת. מ"מ הרי הגיהו והסיר ממנו טעות ושפיר חשוב מתקן לענין מלאכת שבת וכה"ג בפסחים סו"פ א"ד גבי שוחט חטאת העוף בשבת בחוץ לעו"ג דאמרינן דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ ע"ש הרי אע"ג דאינו כשר גמור כדרך שחי' מ"מ גם זה הוא תיקון לענין מלאכת שבת ומתחייב. וה"נ הגה זו ודאי תיקון הוא ומתחייב. ואין כאן קושי' על הסמ"ג. אמנם גם ראייתו מהרשב"א לענ"ד לא נחלק בזה בהחלט. אכדמוכח בהתשובה. והמעיין בדבריו יראה דאין כוונתו להכשיר אלא בשני זיינין שהי' כתובים בתחילה בהכשר. ואח"כ הטיל עליהם גג. וחזר ונטלו. ובזה ס"ל דהאותיות נשארין בהכשירן שמקודם. וכן משמעות דבריו בהא דנטל תגא בדל"ת ופשוט דצ"ל בדיו שנפל על האות ופירושו פשוט דאם כתב כך תחי' דל"ת במקום ריש ודאי הוא פסול ותדע דהא בתחילה לא כתב להכשיר אלא משום דהוה כמפריד שני אותיות דבוקות ומשמע דהיינו דבתחילה הי' שני אותיות כשירות ואח"כ נדבקו והפרידן וה"נ בזה מפרש דאיירו בנפל דיו ע"ג האות ומעבירו פירוש שהי' כתיב תחילה רי"ש כתיקונו ואח"כ נפל טפת דיו ע"ג ונעשה כעין גג של דל"ת וכשמעבירו ס"ל דכשר כמפריד אותיו' דבוקו' וז"ב. ונלענ"ד דאם הטיפה ניכר שהו' נגיע' בעלמא לכו"ע הוא כשר דודאי ל"ג מנגיעת אותיות דכשר:

ועיין ב"ש סקי"א בשם הלבוש דכשכבר נתייבש האות ונפל דיו לח ונטלו כשר והב"ח הקשה ע"ז דמשמעות הגהות סמ"ק דאין לחלק בכך בין לחים ליבשים אבל המעיין בלשון הלבוש יראה שהתנה ורושם האותיות ניכר ע"ש פירש דכשנופל דיו לח ע"ג אות יבש. הוא ניכר באותה שעה שהוא טפת דיו בעלמא. ול"ג מאותיות דבוקות שנכרות לתינוק דקיי"ל דיכול לגוררם. וה"נ כשהאות יבש והדיו לח הוה ניכר. וכ"ז אינו אלא כל זמן שהאות יבש ודיו לח ונטל הדיו קודם שנתייבש אבל אם נתייבש כבר הדיו תו ודאי פסול ובזה הוא המשמעות של הגהות סמ"ק להחמיר ולכאו' הוא נכון לדינא:

ס"ח נפל טפת דיו (בתוך האות) ובהגה ויש מחמירין אפי' האות ניכר בח"מ מקשה דבלא עיגון פשי' דלא עדיף מאותיות נוגעות. ופשיטא דיש להחמיר. ובמקום עיגון למה נחמיר בזה יותר מאותיות נוגעות. ובסדר מהר"מ מחמיר בזה אפי' במקום עיגון והב"ש כ' דלא משמע כן במהרי"ק. אמנם נראה שהרב ז"ל שהגי' בלשון המחבר בתוך האות כיון לפרש זה. וכוונתי על מה שהוביא לבסוף המחמירין אפי' בשהאות ניכר. וכונתו דכיון שהוא בתוך האות חמור יותר ואפשר דאף דניכר לדידן. לתינוק איני ניכר לו בזה היטב וצ"ע. ומיהו משמע מקושי' הח"מ דס"ל דזה דווקא בנוגע הטיפה לגוף האות יש מחמירין אבל באינו נוגע כלל. אלא נפל באמצע החלל אין קפידא. דאי ל"ה לק"מ פשי' דקמ"ל דבהא אפי' באינו נוגע כלל בגוף האות פסול. ומ"מ לדינא נראה דזה דומה לנכנס ראש אות ל' לחלל אות. בסי"ח בהגה ובח"מ שם סקל"ח ע"ש:

וע' תו"ג ביתור אות שמשנה משמעות הגירושין. כגון בשם וכה"ג. אף דבמקום עגון גמור קיי"ל שיכול למחוק מ"מ בזה דווקא כשיש הסופר של הבעל שמקודם או בציויו של הבעל עכשיו אבל בל"ה כיון דלא עשה עדיין הסופר הראשון שליחותו מאחר שהוא עכשיו פסול אינו יכול אחר להכשירו ע"ש. ולולי ד"ק אינו מוכרח כלל כיון דקיי"ל שיכול לתקין ואפי' טעות גמור וכמבואר בסי"ט דאפי' בפסול שהוה מבטל את הגט לגמרי יכול למחוק ולקיים אח"כ וכמו שהוביאו ראי' מר"פ המגרש דאפי' תנאי דחוץ אחר התורף הי' יכול למחוק מדינא והמחמירין שם אינו אלא בחוץ שהוא מבטל גוף הגירושין אבל יתור אות אינו מבטל גוף הגירושין אלא המשמעות של הבעלים וכה"ג. ויכול למחוק. א"כ ע"כ דכל הגט הוא נקרא נכתב בשליחות הבעל אלא דהיתור פוסלו. ולכאו' נראה פשוט דאפי' נתמחק היתור מעצמו שפיר הוי גט כשר כיון דהלך פסולו מעצמו מה לנו להסופר. וא"כ משמע דה"נ ל"ג מה שמוחקו אחר. ומיהו ראיתי בהג"א פ"ב סכ"ד דאם כ' לכתחי' טעות כדי לפוסלו בזה ל"מ תיקון וכמו בר"פ השולח בביטל את הגט ע"ש. ונראה דכוונתו דאע"ג דהתם קיי"ל דגיטא לא בטל הכא שעושה בו הסופר מעשה כדי לפוסלו כו"ע מודו דאתי מעשה ומבטל מעשה ובטל ודלא כהת"ש שם שתמה עליו בזה ע"ש וצ"ע לדינא. ובחתמו כבר העדים בפסול גמור. הנה מבואר בתו' ד"ד ד"ה מודה ר"א דחתמו