חבל יוסף (חוקי העזרה) יא

שלה דאשה ידעה לאקנוי אפי' בדבר שתחזיר לה וכוונתו כעין מש"כ כאן. ולולי ד"ק איני רואה שום הוכחה בסוגי' דהוה בתורת תנאי. אלא דהקנין הוה לגמרי אלא דהספק משום דיודעת שהוא יחזיר לה אבל בתורת תנאי נראה לכאו' דל"מ כלל. אבל לישוב קושי' הב"ש נראה דאי"צ לזה כלל. ובל"ה הוא בחזקתה דהא מבואר בדברי הר"ן דהכתיבה אי"צ כלל על של בעל וסגי אפי' במקנית לו קודם הנתינה וא"כ אין הוכחת הקנין לבעל אלא מעצם הגירושין. ואם נפסול את הגירושין הרי אינו יוצא כלל מחזקתה ושפיר מהני:

וע' ח"מ סק"כ דבעבד שלי לאחר ג"ש ה"ז מגורשת ומה שהקשה הב"י דאין לאשה חזקה בניכסי בעלה כ' ע"ז דלק"מ דכמו בדבר המטלטל שהוא שלו מהני הגט. ה"נ מהני בזה לאחר ג"ש ע"ש. ולכאו' לא נעלם זה מהב"י אלא דהכי קשי' לי' כיון דאינו נגמר הגרושין אלא לאחר ג"ש. וא"כ מקודם הי' אשתו ואין בזה דין חזקה. א"כ גם לאחר ג"ש ל"מ. ומ"מ נראה דגם זה ל"ק דהא מבואר במחבר דתיכף שהוא בידה ה"ה ספק מגורשת. וא"כ הא מבואר בב"ב דמ"ז דאפי' ספק מגורשת יש לה חזקה בניכסי בעלה וא"כ שפיר הוה בדין חזקה ושפיר מהני לאחר ג"ש וע"ש ברשב"ם ותו' ודו"ק:

סימן קכה ס"ד. בהגה לכתחי' לא יכתוב בקולמוס של ברזל בתו"ג כ' דיש לחוש בזה מדינא. דלפעמים הברזל חוקק בתחילה. ואח"כ הסופר מעביר עליו דיו וכיון דחקיקה הוה כתיבה כבר עשה שליחותו א"כ פעם הב' לא הוה בשליחות הבעל והחקיקה נתבטלה דהוה כדיו ע"ג סקרא. והנה בנפל טפת דיו על האות ולא שינה צורת האות דעתי דהתו"ג בהגהת סדר הגט אות פ"ז דזה אינו מבטל האות דדיו ע"ג דיו אינו כתב והוא בטל לגבי הראשון ועמש"כ בזה בסקכ"ב. אבל הכא מדמה לה לדיו ע"ג סקרא ובאמת לכאו' אין זה מוכרח כ"כ די"ל דחקיקה אדרבה עדיפא מדיו ואין הדיו מבטל החקיקה ק"ו מדיו ע"ג דיו. ומיהו י"ל דדבריו נכונים דבאמת נראה דהיכי דעכשיו נמי ניכר החקיקה בודאי יודה דלא בטל כתב החקיקה כלל. כיון דהוא ניכר לעצמו גם עכשיו. ומאי מגרע מה שיש בו מבפנים צייר הדיו. ואף דמדברי מהר"ש בתשו' נוב"י תנינא סקפ"א גבי לחפות זהב ע"ג אותיות השם שבולטות באבן. שהאריך דאין זה מחיקה אלא יפוי נראה שלא ירד לסברא זו דבזה פשוט דאין זה מחיקה כלל כיון דהאותיות עומדות בתוקפן ולא מצינו מחיקה אלא היכי דהתחתון מתכסה ואינו נראה. מ"מ ודאי נראה דסברא זו ברורה וגם התו"ג לא כיון לזה. ובזה אין שום חשש. אלא כוונתו דכשממלא דיו כדרך הסופרים ושוב אין החקיקה ניראת כלל. ובזה ודאי דבריו נכונים ואין אנו צריכין לדמיון דיו ע"ג סקרא. דהתם תחת הדיו עדיין עומד הסיקרא אבל כאן הרי נעקר החקיקה לגמרי ונתבטלה ועבר הכתב הראשון וזה כתב אחר הוא והרי הוא כבר עשה שליחותו בהכתב הראשון. וזה אינו בשליחות הבעל. ועוד נראה לי דיש להסתפק באופן אחר דנראה דאע"ג דחקיקה מדין תורה הוה כתב מ"מ הבעל שא"ל תחילה לכתוב גט ודאי הי' דעתו כתיבה ולא חקיקה. והחקיקה אינו בשליחות הבעל והוא פסול וא"כ לפי"ז הוא להיפוך דכשממלא אח"כ את החקק עם הכתיבה ונמחק החקיקה עכשיו הוא כתב פשר ואין חשש. אבל אם גם עכשיו ניכר החקיקה א"כ הוה כתב כשר ע"ג כתב פסול והא קיי"ל בסי' ק"ל דכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה הוא פסול. ומיהו בדברי התו' ד"ט ד"ה מקרעין להם נייר חלק משמע במסקנתם דכתיבה ע"ג חקיקה שפיר הוה כתב ועדיף טפי מדיו ע"ג סיקרא ע"ש. אבל נראה דאין לחוש לכל זה דכיון הוא דרך הסופרים ודאי דגם הבעל דעתו כדרך הסופרים גם על ידי החקיקה שמקודם וגם ע"י הכתב שעל עכשיו ואין שום ריעותא ויש להכשיר זה במקום דחק:

שם ולא מיקרי חק תוכות כו' אבל כשעדיין צריך תיקון שיהי' אות כשר באמת הוא חידוש גדול כיון דלא כ' הוא כל האות למה יתכשר, ולכאו' אפשר לדקדק זה מבעיא דרושמא מיחרץ חריץ או כנופא מכניף. ולכאו' הרי זה ודאי דקודם דמיכניף ע"כ הוא חורץ קודם. וכדקיי"ל באמת דמיחרץ. וע"כ דבעיא לי' לפי דאע"ג דודאי חורץ י"ל דאין האות נגמר אלא אח"כ כשמכניף וכיון דנגמר ע"י יריכות כשר. אמנם יש לדחות בכ"ג וי"ל דאח"כ בשעה שהוא מיכניף גם התחתון הוא נעשה גבוה יותר. וא"כ הוא הכול יריכות. ורבים מן הראשוני' ורוב האחרוני' חולקין ע"ז. וביותר הב"י עצמו סותר זה בסמוך דכתב גבי שרטוט באבר. נ"ל דאינו פסול משום כתב ע"ג כתב, דהא גבי עדים שאין יודעין לחתום אמר שמואל דרושמן באבר כו' ומסיק מיהו כבר כ' דלרי"ף אבר גופא הוה כתב וא"כ לדידהו שרטט באבר לאו כלום הוא דהוה כשרטט בדיו דפוסל בה"ג. והנה סוף לשונו צריך ביאור היכי תלי לה לדברי הבה"ג דהא משמע מדברי המרדכי שהוביא שם מקודם דהא דפוסל בה"ג שירטוט בדיותא היינו דלשון שירטוט משמע לשון גומא (כוונתו כפירוש שרט לנפש) ומה שעושה בדיו על הנייר אין זה גומא וא"כ באבר כיון דלהרא"ש דס"ל דאבר לא הוה כתיבה כשר, וע"כ דפשי' לי' דנעשה גומא בזה וא"כ מאי ריעותא להרי"ף הא דאבר הוה כתיבה כיון דמ"מ איכא גומא מאי ריעותא מה דנעשה גם כתיבה אם לא משום כתב ע"ג כתב. ואין זה ענין לדברי הבה"ג. דהתם הוא משום שאיני גומא. וצ"ל דכוונתו דס"ל דכיון דודאי טעם השירטוט משום יושר הכתב כמשמעות כל הראשונים. ע"כ הא דצריך דווקא גומא ול"מ בדיו, היינו באמת משום דבדיו יהי' אח"כ כתב ע"ג כתב כן מוכרח בכוונתו. וא"כ יל"ד הא אפי' תסלק הכתב שע"ג מקום השירטוט משום דהוה ככתב ע"ג כתב. להוי כנפל דיו מעצמו והרי הוא גומר האות אח"כ ע"י כתיבת ידו וליתכשר בהאי. וע"כ דאפי' גומר בכת"י ל"מ. ומיהו מהא דשרטוט בדיו גופה י"ל דזה גרע מנעשה מעצמו וכמו שכ' הב"ש דעשה פסול מקצת האות וגמר הכשר ל"מ גם להב"י ע"ש. וה"נ כיון דמה שיעשה ע"י השירטוט הוא צריך להשירטוט א"א לצרפו להאות וא"כ הא הכתב שעליו דהוה כעג"כ הא ל"מ. וגם השירטוט גופה אין לצרפו כנ"ל וא"כ הוא פסול. אבל באבר כיון דאיכא שריטה בל"ה. והכתיבה נעשה ממילא א"כ לא גרע מנעשה ע"י נפילת דיו מעצמו. ולמה ל"מ כשגומר האות ע"י הכתיבה. וע"כ דדעתו כאן לפסול אפי' בזה וצע"ג ועי' ב"ש סי' ק"ל סקכ"ח כ' ראי' להכשיר בזה וע' משכ"ש:

ב"ש סק"ג הוביא דגט שנעשה ע"י דפוס כשר ע"ש. והנה איתא בירושלמי סו"פ הבונה (הוביאו בחידושי הרשב"א שם וגם הפ"ח בסי"ז). וכתב ולא המטיף. ומייתי ע"ז פלוגתא אית דאמר כשלא עירב את הנקודות. ואית דאחר אפי' כשעירב ע"ש. והנה בלא עירב דהאתיות מופסקות זה ודאי פסול כמו שיתבאר בסמוך. אבל למ"ד דגם כשעירב את הנקודות פוסל. צריך להבין מהו פסולו. דלכאו' כותב אות אפי' בהפסק הרבה פעמים ודאי לא מצינו בשום מקום לפסול בזה. והי' נראה דהפסול דהכא היינו כיון דהטיף את הנקודות בדרך הטפה לאו דרך כתיבה היא. ואף שעירב אח"כ את הנקודות. ועכשיו יש לפנינו אות שלם ויפה. מכל מקים כיון דנכתב שלא בדרך כתיבה הוא פסול. וא"כ לכאו' דה"נ דפוס ודאי לאו דרך כתיבה הוא ולא עדיף ממטיף. אכל הפ"ח הרי הוביא הירו' הזה. וכתב בסמוך דדפוס כשר. וע"כ שלא פירש כן בירו'. ואולי שמפרשים בירו' דהיינו שעשה נקודות עגולות ומשכם בקוים מזה לזה. וזה י"ל שאינו נראה היטב כאות ומשו"ה פסול. ומ"מ לשון ולא המטיף. נראה יותר כמש"כ. וגם בתשו' ח"ס יו"ד סרס"ה נשאל על אות שכתיבה בציורים עגולים באופן זה. ולא פסלו ומיהו לא מצאתי זה הירו' ברמב"ם ופו':

ס"ה הקורע בעור כו' ולכאו' צ"ע שי' הפוסלין דקריעה לגמרי לא הוה כתיבה. דהא הלוחות הי' חלולין לגמרי.