חבל יוסף (חדרי דעה) צח

ב' שמשו"ה השמיט הרי"ף הא דר"א שמתיר זריקה. דר"א לשי' ומשרי כחו. ואנן קיי"ל לאסור. משמע כל"ק ע"ש. הנה לפ"מ שנאמר דר"א לשי'. היינו ע"כ דס"ל דאף כחו שרי. והיינו כלישנא דכ"כ לכו"ע שרי כ"פ בכחו [וגי' הרמב"ן להיפוך מגירסתנו דגי' דר"א שרי] ולפ"ז לא נתיישב לו למה השמיט הרי"ף. דהיינו דלפ"ז דבכ"כ ע"כ גם לדידן שרי. הו"ל להרי"ף להביא זה [ומשמע דגי' הלשונות ג"כ בהיפוך אצלם מהגי' שלפנינו מקמא דבתרא] אבל אי גם כ"כ אסור אין לו להביא בזה דמהסברא לא הוה מחלקינן בזה. וכן מוכח (בב"ק י"ט) גבי צרורות דאי לאו הללמ"ס ודאי הוה גם כ"כ ככחו. וע"ש ברא"ש ותראה שכ"ה שי' הרי"ף שם ודוק כ"ה כוונת הרב"י. ודלא כמו שראיתי שנתקשה לו בהבנתו ומ"מ לולי שאיני כדאי הי' נ"ל דאע"ג דלפי דברי הרמב"ן הרי"ף סבור בפלוגתיי' בכחו ובכ"כ ס"ל לכו"ע דשרי. מ"מ ס"ל לפסק הלכה כעובדא דר"י מנהר פקוד שם דאסור אפי' בכ"כ ולק"מ:

ס"ג אם כח ישראל' וכא עכומ"ז מעורבים. ובש"ך (סק"ה) בשם הד"מ דלכתחי' אסור אפי' בישראל יכול ועכומ"ז א"י. והנה בשם הג"א כ' בפירוש להתיר בזה לכתחי' אלא דהב"י כ' דמשמעות הרשב"א לאסור. והיינו ממה שנסתפק הרשב"א לאסור בדיעבד בעכומ"ז יכול וישראל א"י. וע"כ הא דלא אסור לרבא אלא לכתחילה היינו לפחות בשניהם אינן יכולין. דביכול לבדו אין דרך לעשות בשנים. ואפ"ה אמרינן דלמא משתילתו ושבקיתו עליו לחודי' וכיון דגזרינן גם בא"י דלמא משתלי גם בישראל יכול ועכומ"ז א"י נמי אין להקל יותר דמ"מ שייך גזירה זו. כן נראה כוונת המשמעות שלהם. ומ"מ אינו מוכרח דלפ"מ דמסיק הרשב"א להתיר בדיעבד אפי' בעכומ"ז יכול וישראל א"י. אפשר דלא צריכינן למדחק. וי"ל כמש"כ הג"א דבכה"ג שרי. וכמשמעות דלמא משתילתו דבפשי' בא"י לא שייך לגזור בזה דלמא שבקי' עליו לחוד. ולע"ד נראה כן כוונת התו' (ד' ע"ב) שיש ליזהר שלא יסייע העכומ"ז אא"כ יש ישראל אחר שמסייע הרבה עמו. משמע דבסיוע מועטת של העכומ"ז אין לחוש. וכיון דאין כאן אלא חשש לכתחי' אין להחמיר:

ס"ד בהג"ה אם הישראל מוריק ובא עכומ"ז ומנענע בידו של הישראל אם לא הי' מקלח בל"ה אסור ולעיל (סקכ"ד סכ"א) ולא מיקרי נגיעה מה שנגוע ע"י אדם כו'. ומיהו יש לדחות להמדקדק שם בריב"ש. ולכאו' יש לה"ר מהתו' שהביא הרמב"ם (בפי"א משבת) קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב וכן להיפוך ע"ש. הרי דחייב אף שהוא עושה בידו של אחר. וה"נ חשוב כח עכומ"ז. אבל באמת אין ללמוד מדין שבת דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה. וזורה ורוח מסייעתו חייב. אבל בניזקין לא מחייב ליבה ולבתה הרוח וכדמחלק הש"ס (בסו"פ הכונס) ע"ש. וא"כ ה"נ דבמסייע ישראל מותר אפשר דל"ג הא ממסייע ויש להתיר כאן. ולכאו' יש ראי' מהא דקיי"ל גבי תנופה (סופ"ק דקידושין) דמצוה בכהן ומצוה בבעלים דכיצד עושה כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף הרי דחשיב גם תנופת הכהן לתנופה וע"ש בתו'. ומיהו י"ל דהתם היינו שהכהן מסייע בכחו דזה ודאי חשיב מעשה שניהם. וה"נ זה שרי הכא ודברי הרב דווקא בלא הי' מקלח כלל. ונראה לי ראי' נכונה דזה לא חשיב מסייע כלל מהא דפרש"י (חולין י"ח) דצפורן מחוברת בבע"ח פסול משום מחובר כרבי דהוה כמחובר לקרקע ע"ש. ולפ"מ שפסק המח' (בסו"ס ב') דפסול וכשר אוחזין בסכין ושוחטין פסול. [וזה ודאי דלשי' זו פסול אפי' בסייע בעלמא. דהיכי דלא היה הכשר יכול לשחוט לבדו. הרי זה ודאי פסול לכו"ע. דאין כאן שחיטה מכח בן דעת. אלא דהמכשירין ס"ל דבסיוע בעלמא אין לפסול. והמח' פוסל אפי' בכה"ג] דכולי' שחיטה צריכה להיות מכח כשר. וא"כ למ"ל התם הפסול משום שהוא מחובר. ת"ל כיון דהוא ע"י בע"ח הרי מסייע פסול לשחי'. וע"כ דזה לא חשיב מסייע כלל ודוחק לומר דלשי' הפוסל במסייע נפרש באמת דפסול מחוברת משום סיוע של הפסול. דלא משתמיט חד מן הראשונים לפרש כן [ושי דמחובר לגוף פסול אפי' במתה לא נתקבלה כלל] וע"כ דזה לא חשיב סיוע כלל:

וא"כ הוה"ד בשחי' בישראל שאוחז ביד עכומ"ז שאוחז סכין ושחט. זה כשר אפי' לפי שי' הפוסלין וצ"ע לדינא ט"ז סק"ח. ותו דבגמ' פריך כו' עד סוף הס"ק צריך למחוק דהרי הב"ח לא כ' כן אלא לפי התי' דאזיל מיני' מיני' אבל בזריקה לא שייך כלל חילוק זה וכיון לזה הד"מ ע"ש ס"ו עכומ"ז שהביא ענבים וזרקן לגת שיש בו יין כו'. ואם ישראל מסייע מותר לפמש"כ הט"ז זה שהישראל מסייע לא שייך אלא לטעם הראב"ד דיש על הענבים חשש יין. ובישראל מסייע לא חששו לכח עכומ"ז. אבל לטעם הרמב"ן דהחשש שיגע בהיין שבגת לא מהני ישראל מסייע. א"כ המח' דקאי בגת שיש בו יין למה התיר בישראל מסייע. והי' נראה לומר כיון דאינו אלא חשש לכתחי'. נקט המח' כשני השי' לקולא. ובישראל מסייע דליכא למיחוש לטעם הראב"ד ס"ל דיש להקל. וא"כ יש להקל גם באין יין בגת אפי' בעכומ"ז לבדו. ואינו אסור אלא כשיש בו יין בגת ועכומ"ז לבדו דאיכא ב' החששות. ומ"מ אינו מוכרח כ"כ. דאפשר דשי' המח' דביש ישראל שהולך עמו ביחד ליכא חשש שמא יגע ג"כ. וכן יש לה"ר מדין כובא מליא (בס' י') דדווקא דאזיל ישראל אחורי' חיישינן דלמא נגע אבל בצדו ממש מותר. ומשמע לכאו' דאפילו לכתחי' מותר. וה"נ במסייע הרי הולך בצדו ממש. וצ"ע:

ט"ז סק"ט. אלא דמש"כ דסלים היינו נקובים זה פי' הגון דלא לחנם נקט הטור תחלה סלים ואח"כ דרדורים כו'. משא"כ לפי' הראב"ד אין איסור אלא בדרדורים שאין נקובים. ובאמת מסתברא כן. אבל הוא תמוה דהרי זה הוא לשון הש"ס בבריי'. ואי נימא דסלים היינו נקובים. ע"כ דגם לשי' הראב"ד אסור אפי' בנקובים וע"כ נאמר משום ל"פ או דרגילות דמ"מ יש בהן מעט יין בין הענבים. ועכ"פ אין רגלים לדבר זה וצ"ע ס"ז עכומ"ז שזרק מים לתוך היין מותר אפי' בשתי'. הר"ן כ' דאפי' לא מקטיף ומגיע העמוד של מים מידו לתוך היין לא חשיב נגיעה. דאין נגיעה בדבר לח. וכן משמעות הפו'. והנה נ"ל דשי' רש"י אינה כן. דהנה רש"י כ' (בד' נ"ח) גבי עובדא דמחוזא דשדא עכומ"ז ידא בדוולא ושקל ישראל ושדי לדנא ושרי רבא. ואותיב עליו מאגרדמים עכומ"ז כו' או שטעם מן הכוס והחזיר לחבית ואסרו בהנאה. וכ' רש"י דהחזיר עכומ"ז. ולא יתכן לפרש והחזיר ישראל ותהוי תיובתא הא דאסר לכולה חבית משום הא דאיערב. דא"כ מאי הוה תיובתא לימא אנא דאמרי כרשב"ג דימכר חוץ מדמי איסור. והתו' הק' עליו חדא מה תי' הוא כרשב"ג הא איהו לא שרי אלא חוץ מדמי איסור ורבא שרי לגמרי. ועוד דמאי תיובתא לישני דשאני התם דהחזירו עכומ"ז משו"ה אסר כולה. ועוד דמשמע מתוך פירושו דכשהחזירו עכומ"ז אוסר בהחזרה דהוה כמגע ובתוספתא תניא מפני שטפת יי"נ האסורה אוסר בכל שהו משמע שהאיסור מחמת טפה המשוכשכת. ולענ"ד י"ל הכל בפשי'. דהא רבא הדר בי' שם מעיקרא ואמר אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא כו'. והנה פרש"י דהאי תיובתא דאגרדמים הוה מקמי דהדר בי' רבא. והקושיא הוה מהא דשרי לגמרי. וע"ז כ' רש"י דלכאו' משמע דהקושיא הוה לבתר דהדר בי' והקושיא הא דשרי מיהו אפי' לבתר דהדר בי' ההיא דלבר מדמי דההוא חמרא. וא"כ לפ"ז א"א לומר דהמקשה מפרש והחזירו עכו"ם דא"כ הרי ודאי דאסור כאן הכל משום ההחזרה ולק"מ לרבא. אלא נפרש והחזירו ישראל [והיינו דהמקשה קים לי' לפרש בבריי' והחזירו ישראל] והקושיא מהא דאסר כולה חבית רבא אף לבתר דהדר בי' הא שרי מיהו לבר מדמי ההוא חמרא. וכ' רש"י דזה לאו קושיא דאיכא למימר דאיהו סבר כרשב"ג. וא"כ אין לפרש כן. וע"כ צריך לפרש הקושיא דקאי אדמעיקרא אהא דשרי רבא לגמרי. וכוונת רש"י במש"כ והחזירו עכומ"ז היינו דלפי"ז יש לפרש גם והחזירו עכומ"ז דאי הוה מפרשינן הקושיא לבתר דהדר בי' ואהא דאסר בבריי' כולי' הוה מוכרח לפרש דהמקשה ס"ל דמשמעות והחזירו הוה החזירו ישראל וכנ"ל. אבל לפ"מ שפי' דהקושיא מקמא דהדר בי' אין נ"מ בזה דאפי' נפרש דהחזירו עכומ"ז מקשה שפיר דאפי' נאמר דאסור משום ההחזרה מ"מ כיון דאסור בהחזרה:

ודאי דהוה"ד דאוסר בהא דשדא ידי'. וקשיא לרבא דשרי לגמרי. ונתיישבו ב' הקושיות הראשונות. וקושי' דהתוספתא נמי י"ל בפשי' דכבר הבאנו (בסי' קכ"ד) דשי' הר"ן דהעלה במניקת דאסר כל היין בהעלאתו דהוה