חבל יוסף (חדרי דעה) צז

לענ"ד דהרי לשי' הרא"ש אין לומר בטעם ההיתר הנאה בהך עובדא בש"ס [לפמש"כ הב"י דהרא"ש ס"ל דאוסר בהנאה בלא שיכשוך וא"כ ע"כ נסתר טעם הט"ז (בס"ק י"ח) דהוא משום שלא שכשך ואין לנו לומר] אלא משום טרדא. וע"כ בכה"ג דאומנות גם הרא"ש מודה ודוק סכ"ג הי' נקב בחבית ובא עכומ"ז והניח ידיו כו'. ושמן הנקב ולמטה אסור בשתי'. מבו' בר"ן ורשב"א דטעם האיסור משום תערובות. וא"כ בהי' מים בהחבית שיש בהם לבטל מה שלמעלה מן הנקב פשוט [דאע"ג דבמה שלמעלה אפשר דכ"ז שלא נתערב היטיב לא הותר אבל מה שלמטה] ודאי דיש להתיר דהרי נתבטל האיסור. וכן לפיר"ת דסתם יינם בטל בס'. ודאי די"ל דהעליון בטל בס' ואינו אוסר כלל. וקרוב בעיני לומר דזה טעם המתירין בשתי'. ותמהו עליהם דהיכי אפשר להתיר וה"ה מעורב וי"ל בכה"ג. וכמו שמוכרח לפרש מתני' דטבו"י דאייתי הש"ס שם דמצידי' טהורה דהיינו דבטל ברוב וער"ן. וה"נ מפרש הר"מ ביי"נ וסתם ג"כ כלשון הש"ס כדרכו. עוד נ"ל לולי דמסתפינא דהכא דאינה נגיעה גמורה ס"ל דאינו אוסר התערובות. וכעין שכ' ר"י בטעמא דרבא גבי עובדא דמחוזא דשכשך ידא בדוולא (דף נ"ח) ד"ה איקלע ע"ש. וקרוב לזה כ' הב"י אלא שנדחק בזה הרבה. וע"ע בב"י דהמרדכי בשם האבי העזרי והכלבו בשם הראב"ד כ' להתיר בהחזיר הברזא. ותמה עליהם דסותר דברי ר"פ בהדיא. ובד"מ כ' דמפרשים בש"ס דדווקא בידי' גופיה ולא בברזא ואין שום הבנה לזה דכיון שעכ"פ מנע לצאת חשיב כדין נגיעה. א"כ אפילו ע"י ד"א נמי נגיעה ע"י דבר אחר לא הותר אלא היכי דהוה שלא בכוונה כלל ולא בטרדה כמבו' מהא דמדדו בקנה. גם הרי גי' הרי"ף ונקטוה. ופי' הרשב"א בתשו' דהיינו דנקט הברזא. ונלענ"ד ליישב עפ"י מש"כ הב"י דהכא ל"ח נגיעה גמורה. אלא כנגיעה מכחו. ואף דע"כ חמור כאן מדין כח עכומ"ז. דהרי הכא הסכמת הפו' לאסור בהנאה. ובכחו התירו בהנאה. מ"מ עיקרו של דבר אינו בא אלא מדין כחו. וכן דקדק הט"ז (בסקל"א) מלשון הרמב"ם והר"ן לדון ע"ז ג"כ קצת קולת כחו ע"ש. ולפי"ז נראה דא"ש חילוק הד"מ. וגם לגי' הרי"ף. דהנה נראה לפי"ז דהני תרי לישני דר"פ דפליגי אי אסור דהדי ברזא או עד דברזא הוה כתרי לישני דר"פ גבי מעצרתא זיירא. שם (ד"ס) אי אסרינן כח כחו [וכגי' הר"ן דמוכח מדבריו גבי זריקה דר"פ אסר ולא כגי' דידן דר"פ שרי ע''ש] ודלהדי ברזא הוה כחו. ושלמעלה הוה כח כחו. ולישנא דהדי ברזא ס"ל דכח כחו שרי לר"פ ולישנא דעד דברזא ס"ל כלישנא דכ"כ ג"כ אסור לר"פ. וא"כ אף דבש"ס ודאי אסר גם בברזא. דלמאן דאסר כ"כ הוה"ד כמה כוחות. כמש"כ שם הפו' גבי מעצרתא זיירא. מ"מ לדידן לדינא יש לחלק בדבר. דכשמנע היין בידו גופי' ודאי אסור. אבל בהברזא הוה כמו גבי מעצרתא זיירא שדרכו בדף. דהוה כח שלישי דמבו' (בסי' קכ"ה ס"ב) דקבלת הרא"ש בשם רבותיו להתיר בה"מ. והיינו אף שמעיקר דין כ' דאין לחלק ולישנא דאסר התם בכח כחו ודאי אוסר בכ"ג. מיהו אנן קיי"ל להקל בזה כהך לישנא דשרי. וא"כ א"ש דה"נ הקילו בזה כלישנא דהדי ברזא. אבל דעד דברזא דהוה ככח ג' וכמו במעצרתא הנ"ל בדף שרי. והיין דהדי ברזא ה"ה בטל לדידן בס' ודוק:

ועט"ז (סקכ"ו) דכ' דבהגביה המניקת קצת ונפסק הקלוח אין כאן איסור אלא מה שהריק ובטל לדידן. ומשמע דקאי אמינקת כפופה דמיירי המח'. וצ"ע שהרי מנע את היין לצאת והרי אפי' מנע בברזא אוסר הרב בפירוש. ולשי' (בסוסקל"ב ד"ה ומ"ש) דאוסר אפי' בכחו גם לדידן. פשוט דכ"ש דזה שמנע לצאת דודאי אסור גם לדידן. ואולי כוונתו בלצורך וטרדה. ואזיל לשי' (בסקל"א) שהסכים להב"ח דמנע לצאת לא הוה נגיעה גמורה ויש להקל בטרדה לדידן כדין שלא בכוונה. ותחלת דבריו קאי ג"כ לדידן וכדמסיק ובאנח ידי' ממש ס"ל דהוה נגיעה גמורה בכל היין ממש וס"ל (שם סקל"א) לאסור אפי' לצורך וטרדה אפי' לדידן ע"ש:

ט"ז סקכ"ט והב"י הק' דמנלי' להר"ן דהגאונים חולקין בל"י שהוא יין. ולק"מ כיון דאין נותנים לו דין כח אי"צ לדחוק בפירוש והא נגע בנטלא כפר"ת ע"ש. והנה הב"י בזה לשי' דהוכיח משי' רש"י דס"ל דבלא כוונת מגע אסור גם במגע ע"י דבר אחר. ובל"י שהוא יין שרי בזה בד"א. וא"כ מנלי' דהגאוני' דשרי בלא כוונת מגע דיסברו להחמיר בל"י שהוא יין היפוך סברת רש"י ע"ש:

שם סקל"ב ובדרישה כ' למה אין מתירין בדיעבד בזה"ז אם שתה העכומ"ז בשפופרת כו'. ולא שמענו בזה מנהג לאסור כו' ולענ"ד דכוונת הדרישה דהא מסיק בש"ס (דף ס"ט) דמשו"ה לא מותבינן חמרא בי' עכומ"ז לדידן דקיי"ל כרשב"ג ור"א משום שייכא פי' שמא ישתה ממנו בשפופרת. וכן סתמו בזה כל הפו' גם לדידן. והחמירו גם לעשות חשוקים שמא יוציא יין לשתות. הרי דגם לדידן זה אסור ודוק:

סימן קכה ס"א הגביה עכומ"ז כלי של יין ויצק כו' וגם מה שנשאר בכלי אסור. הט"ז וש"ך האריכו להק' ע"ז כמה קושיות וסתירות. והנה לשון זה הוא מהרמב"ם ומסיק בזה שהרי בא היין מכחו והב"י נדחק בזה דזה לא שייך על מה שנשאר בפנים וכ' דהוא משום ניצוק אלא דלא נחית הכא לפרש זה. ולענ"ד פשוט בכוונת הרמב"ם דאזיל לשי' בס' קכ"ד דהגביה כלי פתוח ושכשך אסור בהנאה וזה הוה כדין שיכשוך גמור בידו ע"ש. והיינו שכ' כאן דגם ביצק אפי' לא שכשך הוה כשכשך שהרי בא מכחו וזהו השכשוך. והב"י נדחק בסי' קכ"ד למה כ' הרמב"ם ויצק אפי' לא שכשך דיצק הרי ודאי שכשך. ופשוט דזהו כוונת הרמב"ם בעצמו במה שמסיים דהרי בא מכחו פי' והיינו השיכשוך. וא"כ פשוט דגם מה שנשאר בכלי ה"ה יי"נ גמור כדין שיכשך בידו וקאי הטעם שהרי בא מכחו על כל היין ואי"צ לדוחק הב"י וז"ב:

ובזה נראה ליישב סתירת רש"י דכ' בד' ע"ב דהלכה כר"ש דבכח עכומ"ז מאי דבגוואי דמנא לא מיתסר. ודקדקו מזה דס"ל דבכחו לא אמרינן ניצוק והקשו דהרשב"ם כ' בשמו בפירוש גבי ניצוק בר ניצוק. דניצוק אמרינן אפי' בכחו ע"ש. ולענ"ד בכוונת רש"י דבאמת הק' על שי' הרמב"ם בזה דשכשך בכלי פתוח עושה יי"נ מהא דבגואי דמנא לא גזרו. והרי יצק הוה ודאי שכשך. וע"כ צ"ל דהתם בלא הגביהה. וכמש"כ הב"י דבלא הגבי' לא הוה דרך ניסוך וכ"כ בהדיא במרדכי סו"פ ר"י בשם ר"ת וז"ל שם שהרי כל ניסוכם דרך הגבהה ע"ש. וחידוש על הב"י שנדחק להסתייע מלשונות הפו' ולא הביא דברי ר"ת אלו המפורשים ורש"י לא ס"ל לדוחק הזה אלא דסתמא קאי בהגבי'. והיינו דלמד מכאן דאין ע"ז דין יי"נ. ומש"כ דמה שבתוך הכלי מותר היינו שאינו יי"נ ממש. ומש"כ רש"י והלכה כר"ש שאין אדם חלוק עליו אין כוונתו לניצוק דבניצוק בודאי חולק ר"ה ור"ח. ואפי' בכחו כמשמעות הסוגי' דלעיל גבי גרגותני במאי מיתסר בניצוק ע"ש. אלא שכוונתו על דין זה דיי"נ ממש. דהוה ס"ל להמקשה דהוה יי"נ גמור וכסברת הרמב"ם. ובזה פסק כר"ש שלא נחלק אדם עליו בזה אבל לענין ניצוק ודאי לא קיי"ל כר"ש דאיהו ס"ל דניצוק אינו חיבור. ואנן קיי"ל דניצוק חיבור. ובודאי נ"מ בזה שאינו יי"נ גמור לענין כמה דברים דבניצוק מהני בטול. ואם יש בכלי העליון תערובת מים מבטל הניצוק כמבואר בסו"ס קכ"ו ע"ש. וכן דאינו עושה ניצוק אחר. דנב"נ אינו חיבור וז"ב:

עכ"פ היוצא מזה דלשי' הרמב"ם אסור כולו בהנאה מדין יי"נ גמור והיינו בהגבי' והוריק וכ"כ התו' והרא"ש (בדף נ"ח) בעובדא דריב"א דמסתבר דזה הוה ניסוך גמור אלא שאח"כ דחקו בזה ע"ש. ועפי"ז א"ש דברי המח' והרב בפשי' דהכא בהגביה והוריק. צירף שי' הרמב"ם דס"ל דהוה נסך גמור ואסור אפי' מה שנשאר בכלי עם שי' האוסרים ניצוק בכת עכומ"ז ואסר אף כל העליון הנשאר בכלי. אבל (בסי' קכ"ד סי"ד) גבי ברזא דהוה בלא הגבהה. שם היקל כשי' הפו' דבכחו לא אמרינן ניצוק. וכן הא (דס"א) לקמן ע"כ היינו בלא הגבהה. והרב שהיקל לגמרי בלא הגביה נראה דכוונתו לדידן והיקל בזה כדין מגע ע"י ד"א וכדברי הש"ך בזה. אבל בהגביה כיון דשי' הרמב"ם דהוא ניסוך גמור לא רצה להקל בזה גם לדידן. ודוק היטיב כי בזה יתיישבו כל הסתירות ע"ש:

ס"ב כח כחו ככחו דמי. עב"י שהרי"ף השמיט זה וכ' דהטעם לפי שפסק כל"ב. וכבר הביא שכחו אסור וסתר זה דהרמב"ן