חבל יוסף (חדרי דעה) צו

ההיא דאתרוג לא משמע כן לפי דברי התוספות הנ"ל וצ"ע:

סט"ז אם נדנר העכומ"ז הברזא כו'. אבל אם היתה מהודקת בחזקה מותר. עש"ך סקל"ח בשם הג"א דאפי' מטפטף יש להקל. ואפשר לצרף לזה גם דעת הרמב"ן דס"ל דמקרקש בכלי פתוח אסור. וזיקא דשרי היינו בקטור פומי'. ומשום דלא מנסך מאי דלא חזי. והובא בב"י בשם הר"ן בשמו. וא"כ ה"נ נראה דיש לדון זה למנסך מאי דלא חזי כיון דהברזא סותם כל הנקב עיין שם וצריך עיון:

סי"ז בהגה ורבים חולקין דאם שכשך בגופו של כלי בלא הגבהה לא נאסר והבאה"ג כ' דזה צ"ע (וכוונתו דיש להקל אפיל בהגבהה. וההגה שבבאה"ג שם נראה שלא ירדה לכוונתו] וכן נראה לכאורה להקל לדבריו דמקור החילוק הזה יצא לו להרב כדי ליישב דעת הריב"ם והרא"ש דהא דאסרו במצדד אצדודי היינו בהגבהה. ולענ"ד לא זכיתי להבין דיש ליישב בפשי' עפ"י דברי הריב"ש הביאו האחרונים (בס' כ"א) דמגע ע"י דבר אחר לא מיקרי אלא כשהביא הד"א על היין. אבל הי' דבר ביין בתחלה ונגע בו עכומ"ז זה לא מיקרי נגע ביין כלל אלא דנגע באותו דבר ע"ש וא"כ ה"נ גבי מצדד אצדודי דהישראל מקלח היין מלמעלה. והעכומ"ז מצדד הכובא. וא"כ הרי הוא מגיע את דופני הכלי בקלוח היין. וא"כ הוא מביא את הד"א על היין והוה כמגע ד"א בכוונה דודאי אוסר. אבל כשאוחז כלי פתוח והיין כבר בתוך הכלי אף שהוא מקרקשו לא מיקרי כלל נוגע ביין אלא בכלי. וכ"ה לשון הרא"ש בשי' הריב"ם דכשמקרב הכלי להקלוח ה"ה כנוגע אל היין בד"א מפורש בהדיא כדברי הריב"ש וכן משמע לי דברי הרשב"א בזה שהביא הט"ז (בס' קכ"ה סקי"ב) ע"ש. וא"כ אין לנו מקום כלל להחמיר אפי' בהגבהה ודוק:

סי"ט בהג"ה. עכומ"ז שדרך היין ושמרוהו שלא יגע בידו אין היין נאסר בהנאה. הנה דעת הב"י בהבנת הטור דלא שרי אלא בדורך ברגליו. וחלק ע''ז דהרא"ש לא כ"כ חילוק זה. ודעתו דכיון דלדידן קיי"ל להקל אפי' במדדו ביד ה"נ אפי' בדרך ביד. והב"ח השיג על הב"י דהרי הביא הרא"ש דברי ר"ת דכתב דלא גזרינן ציירי' לידי' אטו לא ציירי' ע"ש. ולענ"ד אין זה מוכרח כלל דהרא"ש לא כ' אלא דלהינוקא דס"ל להחמיר בלא ציירי' לידי' והיינו דאיהו ס"ל כר"נ דדוקא ברגל ולא ביד. ואפ"ה לא גזר בציירי' אטו לא ציירי'. אבל אנן דקיי"ל כת"ק דמקילינן במדדו אפי' ביד ה"נ שרינן אפי' דרך בידיו. ובאמת איני יודע שום מקום להחמיר בדריכה יותר ממדדו כיון דהש"ס מדמי להו בפירוש. מיהו התו' כ' לפרש בלשון הש"ס אימור דאר"נ כו' דיש מקום להחמיר בדריכה. דהוה שכשוך טפי יותר ממדדו. וע"ש די"ל לפי דבריהם דאע"ג דברגל מסיק הש"ס דדמי למדידה מ"מ ביד י"ל דהוה שכשוך גמור ואסור גם לת"ק. ומ"מ אינו רק דוחק ליישב לשון הגרסא וסתימת הש"ס והפו' לא משמע כן. ע"כ נראה כמש"כ הט"ז דכוונת הטור ג"כ דהא דצריך לשומרו היינו שלא יגע בכוונת ניסוך וכנלענ"ד מסוף לשון הטור דמסיק דודאי יגע בו משום חיבת ניסוך. הרי בהדיא דכוונתו לחשש נגיעה בכוונה. וזה פשוט לכו"ע דלזה ודאי צריך שמירה דהרי זה ודאי ממש כנתייחד עכומ"ז בלא נתפס עליו כגנב דאסר מספיקא וכ"כ גם הרשב"א דהא דקיי"ל דאין דורכין עם העכומ"ז למשנה אחרונה היינו משום חשש ניסוך בכוונה. וכ"כ הר"ן בהדיא בסוגיא דר"י בן ארזא. דהא דשרי במדדו ביד היינו ביממא דחזינן דלא נסך בכוונה וז"ב:

והנה כ"ז שי' הרמב"ם והרא"ש וסייעתם. אבל שי' הרשב"ם דאף למשנה ראשונה היין שהוא כבר בבור ודאי כבר נאסר בהנאה משום כחו. וכל הסוגיא דינוקא אינו אלא לענין הנגיעה שבשעת הדריכה דלמשנה אחרונה דתיכף שהתחיל להמשיך ה"ה יין א"כ אוסר העכומ"ז הכל בנגיעה בשעת הדריכה ואפי' לא נגע אלא בחרצנים וזגים כמבו' בלשון התו' והרא"ש. וא"כ אסור לדרוך עמו דמשתכר בא"ה והתיר הינוקא זה בציירי' לידי' דליכא חשש נגיעה אבל תיכף כשיצא מהגת ודאי דנאסר בהנאה משום כחו והא דכ' בד"ה גרגותני דדווקא כשירד לבור היינו לפי משנה ראשונה אבל למשנה אחרונה תיכף כשנמשך הוא יין. מיהו כ"ז שלא יצא דהוה גוואי דמנא אינו נאסר. אבל היוצא ה"ה אסור ודאי מיד בהנאה כדין עכומ"ז המערה. ושי' רשב"ם דכחו אוסר בהנאה. וע' מש"כ (בסי' קכ"ה) והא דאינו נאסר גם מה שבגת משום ניצוק זהו קושית התו' שם ד"ה מהו. ומש"כ שם בלשון התו' למ"ד ניצוק בר ניצוק חיבור פשוט דחסר שם בתו' תיבות ''או למשנה ראשונה'' והיינו דלמשנה אחרונה נאסר תיכף מה שיצא והוה ניצוק גמור. ואפי' למשנה ראשונה הוה ניצוק ב"נ וז"ב. וע"ש מה שתי' ופי' דלא נאסר כאן [בכחו דאינו אוסר אלא היוצא. ולא] מה שבפנים אלא משום ניצוק דהוה חיבור. וזה אינו אלא משום תערובות ושרי חוץ מדמי איסור. וא"כ מעשה הדריכה ה"ה ודאי אינו בדבר האסור ואינו נהנה מן האיסור ועי' מש"כ בזה (בסקכ"ו). ורש"א שם נתקשה עליהם דמנא פשי' להו דמה שבבור אסור בהנאה דאפי' לשי' רשב"ם למה לא נתיר משום כחו שלא בכוונה. ול"י מה הי' לו דהרי בהדיא כ' הרשב"ם דאפי' למשנה ראשונה אסור מה שבבור בדריכת עכומ"ז משום כחו. ומה שהק' דנתיר משום כחו שלא בכוונה כ"כ הט"ז דבכחו לא שייך שלא בכוונה אלא היכי דל"י שהוא יין כלל אבל טרדא ל"ש בכחו והוא כ' לשי' הפו' דכחו אסור בשתי'. והרשב"ם ס"ל דהוא גם להנאה. וכל הסוגיא דינוקא אינה אלא לענין לאסור את כל הגת משום הנגיעה עצמה כנ"ל. ונ"מ לדרוך עמו ואהא הוא דמסיק בש"ס דהוה נגיעה שלא בכוונה משום טרדא. אבל לענין כחו פשוט במתני' לפרשב"ם דמה שבבור אסור בהנאה משום כחו ולזה ל"מ טרדא כלל. ודברי הרש"א תמוהין:

ש"ך סק"נ. דמשו"ה השמיט הרי"ף בריי' דמדדו בין ביד כו' דס"ל דזה הוה כשאר מגע שלא בכוונה כההיא דסבור שהוא של שמן כו'. ולפי"ז א"ש גם מה שהשמיט הך עובדא דינוקא דלפי"ז שרי גם בלא ציירי' לידי' והינוקא דהצריך ציירי' משום דס"ל כר"נ דביד אסור. אבל לדידן דגם ביד מותר בהנאה אי"צ. ומשו"ה השמיטה הרי"ף. ומיהו לשי' התו' (בסקכ"ג) דבציירי' שרי לכתחלה ואף דלמשנה אחרונה אין דורכין בכ"ג בציירי' שרי טפי א"כ הו"ל להרי"ף להביא חידוש זה [ולפי שי' התו' יש לפרש והא קמנסך בידי' אפי' לדידן דהיינו דהו"ל למיחוש דלמא ינסך וכדתניא במ"א. ותי' בציירי' דהוה היכירא ודוק] וי"ל דהרי"ף כהרמב"ם ס"ל דאינו אלא דיעבד. וזה פשוט ולא הוצרך להביא כלל. אבל ל"ז להבין למה לא השגיח הש"ך ז"ל על הוכחת התו' והר"ן והרא"ש דע"כ שלא בכוונת יין ומגע כלל עדיף משלא כוונת ניסוך וטרדא דהרי מדדו בקנה תנן בהדיא דאסור בשתי'. ואלו נגע בד"א שלא בכוונת מגע כלל ע"כ שרי לפי גרסת הרי"ף דס"ל בעובדא דבירם דגרסינן נגע בחמרא. ולא ס"ל כגרסא ברישא דלוליבא. דבד"א שלא בכוונה שרי גם בשתי'. וכן בלא ידע דהוא יין דאמרינן בעובדא דר"י בן ארזא דמוריק אוריקי מותר גם בשתי' וכחו בטרדא אסור ודאי בשתי'. וע"כ דזה חמור. וא"כ ודאי אין לומר שסמך גם בטרדא על היתרא דשלא בכוונה וצע"ג בדעתו בזה:

סכ"ב חבית שנסדקה וקדם עכומ"ז וחבקה מותר בהנאה. פי' העט"ז דהכא שרי משום טרדא ואפי' יש מצילים מישראל דהיכי דהוה דבר של אומנות ואין הכל יכולים זה. י"ל דעשה העכומ"ז למצוא חן. והט"ז השיג עליו דזה לכו"ע ל"א דנימא דטרדת הצלת יין הוה טרדא וגם דעושה למצוא חן. דלהראב"ד ע"כ ל"א שעשה למצוא חן. דאי ל"ה למה אסר בברזא בשיש ישראל להציל וכמו שהק' עליו הרא"ש. והרא"ש הא לא ס"ל שם כלל טרדה דהצלת יין ע"ש. ובעניי אינני רואה שום השגה בכל זה דהרי העט"ז פי' דבריו משום דהוה דבר של אומנות ובזה ודאי א"ש לתרווי' ואף דלא ס"ל להראב"ד למצוא חן. מ"מ כיון דהוה דבר של אומנות י"ל דזה הוה כאין שם שום אדם. דאין הכל אומנים. וגם לשון דלמצוא חן יש ליישב דבזה שהוא דבר של אומנות דבודאי סבור שיקבל טו"ה וישתכר ודאי גם הראב"ד יודה דאמרינן דלמצוא חן. דהיינו שיקבל שכר ראוי. ול"ד להצלת סתימת הברזא דאין דרך ליטול שכר גדול ע"ז. ואין דרך עכומ"ז לעשות טובות בשביל שכר מועט. וכן להרא"ש אע"ג דס"ל דטרדת הצלת יין לא הוה טרדא היינו הצלת יינו של הישראל דבודאי לא איכפת לי' להמכומ"ז בזה אבל כאן שסבור ליטול הוא שכר. גם הרא"ש מודה דשפיר הוה טרדה כמו מדדו בקנה דבאומנתו הוא עוסק. וכן מוכרח ע"כ