חבל יוסף (חדרי דעה) צה

סי"א וי"א דאם נגע ברגלו אינו אוסר בהנאה. ובדבר אחר שבידו אינו חולק כלל. וע"כ דזה חמור טפי מרגלו. ויש ראי' לזה מדברי התו' ד"ה אי אשכחנא תנא דשרי כר"ש. דהקשו דמנלי' דר"ש שרי ברגל גופי' דלמא לא שרי אלא בקנה [והיינו דס"ל דמנפל לבור אין ראי' דהתם מוכחא מילתא דאניס וכמ"ש שם בסמוך ד"ה תינוק ע"ש ודוק] ותי' דס"ל דרגל לא חמיר מקנה הרי דפשי' לי' להש"ס שיש להקל ברגל מבקנה. ועי' רש"א שם שכ' בתד"ה דאי משכחנא תנא דאסר [היינו נגיעה דיד ורגל לפי ס"ד דשם בטרוד] כר"נ. דהק' התו' דהא תנא דמתני' לא שרי אלא בקנה. ומשמע דביד אסור כר"נ. ותי' דלעולם אפי' ביד שרי בהנאה לת"ק. אלא משום ר"ש דמיקל אפי' בשתי' זה דווקא בקנה. וכ' הרש"א דלפי המסקנא דר"ש שרי. אפי' ברגל. א"כ הא דנקט קנה ע"כ משום ת"ק. דביד אסור אפי' בהנאה. וא"כ. אשכחנא תנא כר"נ. ולענ"ד זה אינו כלל דהתו' לא הק' אלא לדקדק על יד (וכן ברגל לפי הס"ד דלא הוה מחלק) אבל השתא דחילק הש"ס דברגל קיל. והוא קיל טפי אפי' מד"א וכנ"ל. א"כ אין כאן שום סתירה דלענין יד ודאי קאי תי' התו' דביד דחמיר טפי לא שרי ר"ש בשתי' אפי' בטרוד. ומשו"ה לא נקט יד. [אבל ת"ק לענין הנאה שפיר י"ל דמתיר אפי' ביד דלא כר"נ] וארגל לפ"מ דס"ל השתא אין כאן דיוק כלל הא דלא תנן רגל במתני' דאדרבה קנה רבותא טפי דאפי' בקנה היכי דטרוד אינו אסור בהנאה וכ"ש רגל דקיל טפי כנ"ל. דאינו אוסר בהנאה. ודוק:

שם או שמצץ במניקת והעלה לפיו כל היין אסור בהנאה. וכ"ה לשון הטור ועט"ז לקמן (סקל"ב) דהאריך דכן הוא שי' הר"ן דהמציצה גופה אוסרת הכל. ובאמת כן הוא משמעות הר"ן דזה הוה כשיכשך ביד בכלי דאוסר כל הכלי עשה"ט. ודלא כהנה"כ שכ' דאינו אלא מתורת ניצוק. אמנם לענ"ד הוא תמוה טובא דהנה זה ודאי דכ"ז שלא עלה היין לתוך פיו אינו נאסר במה שמעלהו ברוחו וכמש"כ הרשב"א בתשו' דכן מוכח ע"כ מהא דקנישקנין. ואף דלמש"כ בסמוך ידחה ראי' זו. לענ"ד יש ראי' מוכרחת דכיון דקיי"ל כר"א דכלל דכל מה שבזב טהור דהיינו זריקה אינו עושה יי"נ. והנה כלל זה גופי' נקט ר"א (ברי"פ כה"ר) לענין נזיקין גבי צרורות דבדרך זריקה לא הוה אלא צרורות וח"נ משלם. והנה קיי"ל התם דברוח שכנפיהם ח"נ דהוה כדין זריקה. וא"כ ודאי דה"נ הוה דין זריקה ואינו אוסר. שוב ראיתי שהר"ן בעצמו כ' כן בשם הר"ח. וכיון שכן דבשעה שנעקר הקלוח מגוף היין לא הי' עליו שם מגע לאסור את כל היין. אלא דכשבא הקלוח לפיו הוא שאוסר וא"כ באותה שעה שבא לפיו. שוב הקילוח העולה לפיו. ודאי דהשתא תו לא עדיף מכל ניצוק כמו באנח ידו אבת גישתא דמוכח בש"ס התם דאי לאו משום דכולה חמרא אבת גישתא גריר [פי' דהתם כבר הוא עולה מאליו זה עדיף. אבל בכאן שאינו עולה אלא ע"י מציצתו] לא עדיף מכל ניצוק דעלמא. ולא שייך לאסור אלא משום:

ניצוק ודוק:

שם מ"מ כלי שיש לו אוטמים כו' יכול ישראל למצוץ מחוטם זה ועכומ"ז מזה. בט"ז הביא שהרשב"א תמה דלמ"ד ניצוק חיבור למה לא נאסר משום ניצוק. ובש"ג כ' דאין זה ניצוק כיון דהולך מלמטה למעלה. אבל בתו' כ' הוכחה מבת גישתא דקרי לה הש"ס ניצוק והביאו ראי' מכאן דקיי"ל דניצוק אינו חיבור ע"ש. ולכאו' יש לחלק בפשיטות דהתם כבר נעשה זה לניצוק דתיכף כשמציץ פ"א שוב הולך ממילא. וכדמסיק הש"ס ש"ה דכולי חמרא אב"ג גריר ע"ש וצ"ל דכוונתם דלפי ס"ד דלא הוה ידע הך סברא אפ"ה קרי לה ניצוק. ומ"מ י"ל דגם בס"ד הוה ס"ל הך סברא דמשום דגריר אב"ג. אע"ג דבעלמא לא הוה למעלה דין ניצוק. מ"מ כאן] שנעשה זה כבר למהלך הוה ניצוק. והמתרץ ס"ל דבשביל הך טעמא עדיף טפי אפי' מניצוק. ולענ"ד יש ליישב עפ"י דברי הרמב"ן הובא בב"י (רסקכ"ג) דהא דאיצטריך גזירה דבנותיהן דבל"ה מחשש ניסוך לא הוה חיישינן דאי הוה מנסך לא הוה מזבין לי' לישראל ע"ש, וא"כ מבואר דעיקר הגזירה משום חשש ניסוך אלא דמשום חששא זו לחוד לא הוה גזרינן משום שרחוק הוא קצת. וצרפו לה גזירה דבנותיהן. ומ"מ משום בנותיהן לחוד לא הוה גזרינן אלא דעיקר הגזירה משום חשש ניסוך וגזירת בנותיהן אינו אלא סעד לחשש ניסוך:

והנה נראה סברא ברורה דאע"ג דלא סמכו לגמרי אסברא זו דאי איתא דמנסך לא הוה מזבין לישראל דחששו דלפעמים נסיך והדר איצטריך וזבין. אבל למיחוש שינסך בשעה זו ממש שהישראל שותה זה ודאי ל"ח (וכיון דליכא חשש ניסוך משום בנותיהן לחוד לא גזרו]. ומשו"ה לא חיישינן כאן למגע עכומ"ז. כיון דהיין הרי הוא של ישראל. ל"ח למגע בכה"ג כנ"ל. ומ"מ זה דווקא באותה שעה ממש שהישראל והעכומ"ז שותין ביחד דמוכיחה קיים. אבל כשפסק העכומ"ז. תו ל"פ משאר מגע עכומ"ז דעלמא. דהוה:

כסתם יינם. אבל כ"ז ששניהם שותין והמוכיח קיים ל"ג ודוק ולפי"ז פשוט כמש"כ הלח"מ בשם הראב"ד דדווקא ג"כ שהתחיל הישראל למשוך תחלה. דאי ל"ה נעשה תיכף יי"נ וע"ש:

שם בהג"ה אם נגע ברתיחה הוה כנגע ביין עצמו. עש"ך שהביא דברי הב"ח בשם ההג"א. והוה"ד דבנגיעה אסור בשתי' ושכ"כ הרב. ותמה עליו שהרי משמעות הרב דאסור בהנאה. ובס' תפאל"מ נדחק בזה. ולענ"ד פשוט דהוא ט"ס. וצריך לומר דהוה"ד דבנגיעה אסור ''בהנאה'' והיינו כמו דבטפוח הוה הרתיחה כיין. לאסור בשתי'. הוה"ד דבנגיעה הוה נמי כיין לאסור אף בהנאה והוא מוכרח דהרי ודאי דלא הי' לנו לספק בזה אי אסור:

בשתי' דהא נגיעה ודאי לא גרע מטפוח אלא דעל הנאה הוא משמיענו. ואף הב"ח ס"ל לאסור בהנאה. ואין מחלוקת בדבר. וכן משמע בהדי' לשון ההג"א דרתיחה הוה חיבור ליין ואי נגע בי' עכומ"ז חמרא אסור ע"ש. משמע דבא לומר דהוא כהיין עצמו וכדברי הרב ממש וז"ב:

סי"ב עכומ"ז שנכנס כו' ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין כו' ואם נתערב כו' דמי היין המשוכשך אסור בהנאה והשאר מותר. בט"ז נדחק דלמ"ל הך דינא פשיטא דלא גרע משאר יי"נ שנתערב. ובגמ' ל"ק דמעשה שהיתה כך היתה ע"ש. ולפענ"ד פשוט בכוונת הט"ו שפירשו ג"כ לאפוקי מדרבא לפי פי' ר"י בתו' שם דס"ל דתערובות זה דקיל טפי הוא בטל לגמרי ואי"צ. אפילו למכור חוץ מדמי יי"נ שבו ע"ש. אלא דה"נ הוה כשאר סתם יינם:

שנתערב דצריך למכור חוץ מדמי איסור שבו וז"ב. ומה שהאריך מקודם בכוונת הראב"ד דלאסור בשתי' אי"צ שיכשוך ואסור בנגיעה בעלמא. פשוט הוא ברש"י בכל הנהו עובדא דפר"י דשרי בהנאה. פרש"י בכולהו דלא הוה שיכשוך. ומבו' בהדיא דהא בשתי' אסור בלא שיכשוך ג"כ. ובריטב"א ראיתי ראי' (מדף ס') בעובדא דאישתכח דקאי בבי מעצרתא דאמרינן דאי ליכא אלא טופח בעיא הדחה ולא ניגוב וע"ש בתו' וכוונתו דזה פשוט בודאי. דלא שייך שיכשוך ביין שאינו אלא טופח. וא"כ ודאי דגם נגיעה אוסר עכ"פ, לשתי' דהא צריך הדחה. וברור לדינא:

סי"ד חבית שניטלה הברזא והכניס עכומ"ז אצבעו עד שנגע ביין כולו אסור. כ' הב"ח דלא שרינן הכא בהנאה משום טרדא דהצלת יין. די"ל דאח"כ כשהכניס כבר שוב שכשך. והט"ז הק' עליו דא"כ לקמן סכ"ג גבי אנח ידי' עלי' נמי נימא הכי דאח"כ מנסך ולמה שרי שם בשאין ישראל להציל ע"ש. והנקה"כ השיג עליו ולא באר ליישב קושיתו. והנראה בפשי' דהא מבואר באתרוגא דנפל ליין דאי נקטוה לידי' וברצוה לא מתסר בהנאה דכל שתחלת. הכנסתו הי' לצורך. שוב אינו נאסר כשאינו מוסיף שכשוך אחר ובלא נקטוה לידי' דאסור. כ' התו' הטעם דחיישינן דאח"כ ישכשך:

דכשאוחז כבר האתרוג תו לא טריד ואינו דומה למדדו בידו דהתם טרוד גם לבסוף ע"ש. וא"כ פשוט דה"נ בהא דלקמן סכ"ג דאנח ידיו מבחוץ והנחת ידו הוא שמציל היין. ודאי הוא טרוד כל שעה:

כמו מדדו ביד. ועוד:

כיון דע"כ אינו מזיז ידו משם כלל, הרי זה:

הוה כנקטוה לידיו. דה"נ הרי ע"כ אין כאן שיכשוך חדש. אבל כאן דהכניס האצבע לפנים לתוך החבית סתימת החבית הוא מבחוץ ובפנים ודאי שאצבעו הוא פנוי כבר ויכול לשכשך שם כמו שירצה וע"כ צריך נקטוה לידיו דבודאי יש לחוש לשכשוך לבסוף כמו באתרוג שם. וזה שלא הביא הרב לחלק בזה בכאן. והש"ך סקס"ז כתב דהיכא דאי אפשר להציל אלא בהכנסת אצבעו שרי ולכאורה