חבל יוסף (חדרי דעה) צד

חשיב יין לאסור בכ"ש ע"ש. ולולי ד"ק איני מבין התמי' בזה דהא לענין מב"מ ביי"נ בתר שמא אזלינן וכיון דחזינן דבהמשכה וניצוק נעשה גם מה שבגת יין גמור ודאי דלענין שמא ודאי דקרי לה אינשי יין. וכי ב"א מדקדקין בזה אי הי' כבר ע"ז המשכה או ניצוק או לא. בודאי חמרא קרי לה. וכ"כ הרשב"א בעצמו גבי שמרי יין דחשיב מב"מ כמבואר לקמן סוסקכ"ו ע"ש שם ואם יש בחרצנים ס' כו' מותר לשון התו' ד' נ"ז ד"ה אבל כו' עוי"ל דמיירי שיש יין הרבה ביחד בגת דהוה מב"מ כו' נראה כוונתם דהיכי שייך שהחרצנים מבטלים כגון שהמשהו יין אסור שמתוך הסל הוא בא בתחלה להחרצנים ואז הם מבטלין אותו תיכף אף שהם מעורבין גם עם יין ביניהם סלק את מינו כמו שאינו אבל כל שנתערב ביין הצלול תחלה כיון דהוא צלול ודאי דהיין הוא נאסר ואין שייך לסייע פליטת החרצנים לבטל כיון דהוא דבר גוש וצונן ואין פליטה לצונן. ובודאי דזה נכון לדינא. וא"כ צריך לפרש גם כאן כגון שנתערב בחרצנים תחלה. או אפי' בנתערב תחילה בהיין מ"מ מהני ס' בהחרצנים לבטל הבליעה בתוך החרצנים להתיר את החרצנים עצמן. ואע"ג דכל היין ודאי נאסר כנ"ל. לא אמרינן בהא חנ"נ להצריך ס' כנגד הכל כמבו' לקמן (סי' קל"ד) ועש"ך שם (ס"ק ט"ז). סכ"א אין דורכין עם העכומ"ז בגת כו' ואפי' הי' כפות הגר"א כ' דכ"כ התו' דבעיא דינוקא דמתיר בציירא לידי' היינו דיעבד וכוונתו למש"כ התו' שם דעל מעשה שאלוהו כו'. וכן הבין לכאו' הרש"א בר"פ השוכר את הפועל תוד"ה שכרו לסתם יינם. אבל אח"כ כ' דמדברי התו' שם ר"פ השוכר שכ' דההיא דאין דורכין עם העכומ"ז בגת בלא ציירי' לידי' איכא למימר דהיינו לכתחלה משמע דמפרשי ההיא בעיא לכתחילה. ולפ"ז נפרש ע"כ בכוונת דברי' שע"י מעשה שאלוהו. כוונתם היינו שפירשו לי' דעל ציירי' לידי' מבע"ל דאי בעו מיני' סתמא לדינא הו"ל לפשוט כמתני' דאין דורכין. וזה סותר לדברי הגר"א. ומיהו משום הא לא איריא. וי"ל דכוונת התו' בר"פ השאה"פ אינו על בעיא דינוקא. דהתם דמתיר בציירא לידי' ודאי אינו אלא דיעבד. וא"כ ע"כ מוכח דהא בלא ציירא דאיכא מגע עכומ"ז אפי' בדיעבד שכרו אסור והא דלא אייתי זה שם לאפשי' בעיא ע"כ דלא בעי הש"ס למיפשט מינוקא אלא כוונתם על בריי' דלמשנה אחרונה דאין דורכין. וכ' לרווחא דמלתא דעכ"פ בלא ציירי' לידי' דאיכא מגע עכומ"ז ודאי אין דורכין אע"ג דלא הוה אלא סתם יינם. אבל מדברי התו' (ד' נ"ה) ד"ה אר"ה שכ' דיש להחמיר לכתחלה למ"א אפי' בלא המשכה ואע"ג דלא גזרינן לקמן לא ציירי' אטו ציירי' כו' מבו' בהדיא דס"ל דציירי' מותר לכתחלה וכדברי הרש"א דלא כהגר"א:

מיהו בשי' הרמב"ם ודאי י"ל דס"ל לפרש כן דכיון דתני סתמא אין דורכין ודאי דלכתחילה יש לאסור בכ"ג ואפי' ציירא לידי' והוא כפות וההיא דינוקא ע"כ היינו בדיעבד דווקא וע' מש"כ בזה בסי' קכ"ד בשי' הרי"ף:

ט"ז ס"ק ט"ו. שמא יגע בידים ואע"ג דברגל נמי יש איסור כמש"כ (בסי' קכ"ד) מ"מ שאני הכא שישראל דורך עמו כוונת קושי' כמש"כ הש"ך סקמ"ג דלשי' המחבר אסור בדרך ברגל גם בהנאה. כמו במדדו ביד. והכא דווקא בדרך ע"ג דפים דהוה כמדדו בקנה וכן מבו' בדברי הט"ז (סקי"ז) ע"ש. ומשו"ה מקשה למה דווקא יגע בידים. אפי' ברגל נמי אם יגע בגוף היין יאסור בהנאה. אבל תי' מה שהישראל דורך עמו אין לו שום הבנה שאם הוא מפרש ג"כ כש"ך שדורך ע"ג הדף ואינו נוגע אלא בדף. א"כ הרי אפי' ביד אינו אלא כמדדו בקנה. ולענ"ד פשוט דאינו חמור מכחו דבמסייע ישראל שרי אפי' בשתי'. ואם מפרש שמא יגע בידיו שעל גוף הענבים והיין אין הבנה מה קולא יש במה שישראל דורך עמו. ועוד משמע לי דבכה"ג לא שייך סיוע הישראל כלל שבכל ענבה יחידית שדורך העכומ"ז ודאי אין כח ישראל מסייע עמו בזה והוה כחו לבד וצע"ג:

סימן קכד ע' כה"ך שרמז לתשו' הרשב"א בב"י סי' קי"ט דמחלל שבת בפרהסיא אוסר יין במגעו. ולענ"ד הרשב"א לשי' דס"ל דג"ת אוסר במגעו. וא"כ ס"ל דמגעו דינו ממש כיינו. וחדא גזירה היא. וכיון דקיי"ל דמומר לחלל שבת ה"ה כמומר לנסך. ויינו ודאי אסור. ה"נ מגעו אוסר. אבל לפמש"כ הרב להקל דג"ת אינו אוסר אפי' בשתי'. לפי שאינו עובד עכומ"ז אין מגעו אוסר. פשוט דה"נ מומר לחלל שבת כיון דחזינן דאינו עובד עכומ"ז. אינו אוסר במגע. ויש ראי' לזה דבריש חולין גבי עכומ"ז דגריעי טפי וגזרו על יינם. פריך שם על לשון כעכומ"ז גמורים למאי הלכתא. ומסיק לבטל רשות. ולמה ל"א לאסור יין במגע. ומשמע דזה ל"א כיון דאין אדוקין בעכומ"ז אינו אוסר. וכן משמע לשון רש"י בע"ז ל"א ריש ע"ב דכ' דכותי אינו מנסך ע"ש. וא"כ כ"ש מומר לחלל שבת. ולשי' הרשב"א צ"ל דהתם היינו לפי שאינו חביב עליו כ"כ הניסוך סגי לי' בחו"א ככל מידי דרבנן. אבל בעיקר הדין מגעו ויינו שוה. ובריש חולין ל"א כעכומ"ז גמורים לאסור מגען. דלשי' הרי הוא ממילא בכלל יינם ואפילו ג"ת אוסר ודוק ס"ד בני השפחות כו' שמלו ולא טבלו הגדולים אוסרין היין בשתי' והש"ך האריך להשיג דהני ל"ד לגר שמל ולא טבל. דשאני עבדים שבע"כ מתייהדים מאימת רבם כו' וכן הוכיח מלשונות התו' והר"ן. וגם לפ"מ דמסיק הש"ס דעבדים קטנים שלא טבלו עושין יי"נ א"כ ע"כ גדולים אפי' בהנאה אסרו דאיל"ה מאי נ"מ בין גדולים לקטנים כו' ולולי ד"ק איני רואה מכ"ז שום השגה דנראה דלפ"מ:

דמסיק דבב"ש מודה רב דקטנים אינם עושים לפי דנולדו ברשות ישראל אינן נמשכים אחר עכומ"ז כ"כ. א"כ נראה ברור דהוה"ד דבגדולים נמי מהני הכא בב"ש דל"ג מגר שמל ולא טבל דעלמא דעכ"פ לכו"ע אינו אוסר בהנאה. והכא ל"א הך סברא דבע"כ מתיהדים כדאמרינן גבי עבדים דהני אינן נמשכים אחר עכומ"ז. וכדמהני גבי קטנים דעדיפי אפי' משאר גר קטן שמל ולא טבל דודאי אוסר בשתי' מיהו לרב. כמש"כ התו' דאינו גר עד שימול ויטבול. והני ב"ש עדיפי דקטנים אינם אוסרין כלל כ"ש דבגדולים ל"ג מיהו משאר גר שמל ולא טבל דאינו אוסר בהנאה. ומש"כ התו' בד"ה גדולים. דגדולים אוסרין אפי' בהנאה. היינו לפי ס"ד דלא הוה ס"ל לחלק בינייהו וכן בע"ב שם דהקשו דנימא דוכן קאי אגדולים דב"ש כמו בעבדים. צ"ל דלפי"ז באמת הוה אמרינן דגם בגר שמל ולא טבל אוסר בהנאה ג"כ דב"ש ודאי ל"ג משאר גר כנ"ל וכן הר"ן שכ' ג"כ דב"ש הוה כעבדים הרי איהו ס"ל ג"כ בגר שמל ולא טבל דאוסר בהנאה. אבל לפי הסכמת הפו' בגר שמל ולא טבל דאינו אוסר בהנאה הוה"ד הני. וגם (בד' ס"ד) דכ' שם התו' דעבדים וב"ש גריעי מגר שמל ולא טבל. היינו נמי לפי"מ דס"ל שם דגר שמל ולא טבל אינו אוסר כלל אפי' בשתי' אבל לפ"מ דמסיק שם דאין להקל ע"כ ב"ש עדיפי כנ"ל:

ובאמת יש לעיין דלפי תחלת דבריהם שם סותרין קצת דבריהם כאן דא"כ לא מתרצו מידי קושית הר"א דלישני הש"ס דהכא מלו ולא טבלו שאני ככל שאר גר דעלמא. ומנלי' להש"ס למיפרך בשביל הך סברא דהכא גרע. ואע"ג דלפי דבריהם שם ע"כ דהם גרועים בגדולים מ"מ הרי בקטנים ודאי י"ל דלא שייך הך סברא והוה כגרים שמלו ולא טבלו דעלמא ומשו"ה אין אוסרין. ולענ"ד צ"ע]:

וגם הרשב"א שכ' דגדולים אוסרין בהנאה קאי בלא מלו ג"כ וכשי' דקטנים אפי' לא מלו אין אוסרין כלל אבל מלו ודאי ל"ג מכל גר שמל ולא טבל. ומש"כ הש"ך דבעבדים אוסרים אפי' בהנאה זה ודאי אמת לפי שי' התו' אבל ל"י מאי קשיא לי' לבני שפחות הא בהדיא מסיק בש"ס דוכן לא קאי אלא אדיוקא דמלו וטבלו אין אוסרין. אבל הא דלא טבלו דקתני דדוקא גדולים אוסרין ודאי לא קאי אלא בב"ש דבעבדים אפי' קטנים נמי. וכן הוא לשון הש"ס גדולים אין קטנים לא דאין אוסרין כלל וע"כ בב"ש דווקא ולא קאי כלל אעבדים. [וגם י"ל דבהא דמי עבדים וב"ש דמחלקינן בין גדולים לקטנים אבל כל חד כדיני' וכה"ג מצינו בכ"ד]. וגם מלשון הרמב"ם דכ', סתם אוסרין אין ראי' דלא כלל הר"מ אלא דבעובד עכומ"ז הוה לשון אוסרין בהנאה אבל הני דבהא גופא איירינן דאע"ג דאין עובדין עכומ"ז אוסרין ודאי דסגי לומר דאינו אלא כדין עכומ"ז שאינו עובד כומ"ז ודוק היטיב: