חבל יוסף (חדרי דעה) צב

(בסימן קל"ו) דלשיטת הרמב"ן והרא"ה והר"ן דמתירין שם בכלי היין בשהה בדיעבד. פשוט דה"נ יש להתיר כאן. ומש"כ הט"ז דדווקא שם דאפילו שהה. בתשמיש לפ"ש אינה אלא גזירה דרבנן הוא תמוה מאוד. דהתם בכלי היין דרגיל להשתמש ג"כ יין ואם נשתמש הוה איסור גמור דהרי ודאי הוה לשבח. ומשו"ה ודאי אין להקל שם משום ספק אחד דלא נשתמש. אלא בלפ"ש. אבל כאן לבד הספק דלא נשתמש יש ספק דנשתמש בדבר הפוגם. א"כ כיון דחשבינן מיהו בלפ"ש. ספק דלא נשתמש עכ"פ לספק אחד. להתיר מיהו בספק גזירה דרבנן. כ"ש כאן דהוה עם ספק דלא נשתמש כלל עוד ספק דבר הפוגם. דודאי חשבינן לי' לס"ס ובודאי יש להתיר. וכיון דאף ר"ת לא כ' זה אלא בתורת חומרא בודאי יש להקל בעת הצורך כדברי הרב ובאמת הייתי יכול לומר בדברי ר"ת דהיינו לכתחילה כדברי הת"ח שהביא הט"ז. ומה שהקשה דהא בכלי עכו"ם גם כן אסור לכתחילה. לענ"ד יש ליישב בפשיטות דבכלי עכו"ם כ"כ בש"ך ס"ק ד' דמן הדין היה לנו להתיר לכתחילה דהוה ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן. אלא דספק לא נשתמש לא שייך חלא על אותו יום לבד. אבל ודאי דכבר נשתמש בו הרבה פעמים. וא"כ בדרבנן אין כאן ספק כלל. דודאי הוה עכ"פ כלי איסור שאב"י. אבל כאן אי הוה חשבינן שמא לא נשתמש לספק גמור הו"ל למישרי אפילו לכתחילה. וא"כ י"ל דהיינו דהחמיר ר"ת לכתחילה מיהו כיון דלקמן סקל"ו גבי כלי יין דעת הטור וכמה פו' לאסור ע"ש בב"ח. יש לנו לומר ג"כ בדעת ר"ת שכוונתו להחמיר אפילו בדיעבד. דחד דינא הוא כנ"ל. ומ"מ אינו אלא בתורת חומרא ולעת הצורך יש להקל וכמש"כ הרב כאן ושם. וזה נכון לדעתי לדינא:

ט"ז סק"ז דאטו חצי יום או שעה כתיבי בגמרא באמת בדף ס"ט גבי רבא כי שדר גולפא להרפניא כו' אמרינן לפי שעה גזרו רבנן. ואולי די"ל בטעם המקילין דס"ל דהך שעה אינו שעה הרגיל בש"ס דהוא א' מי"ב ביום. אלא הקילו בספד"ר בעלמא דהוא שעה של תורה דאינו אלא בוקר עד חצי היום וערב לאחר חצי היום כמש"כ גבי חקירות עדות באיזה שעה. ומכל מקום לדינא נכון סברת הט"ז:

סי"א כלים ביד עכו"ם ומלפ"ת שחדשים הם ובהג"ה וי"א דאי"נ נראה מדברי הרשב"א שהוא הי"א דאפילו בדרבנן לא סמכינן אעכו"ם מלפ"ת רק בעדות אשה ועי' לעיל סי' ט"ו ס"ג אין סומכין על העכו"ם בעגלים הנקחים בשוק. והוא מדברי הרשב"א והולך לשי' ומ"מ סתמו שם כהרשב"א אע"ג דלא קיי"ל הכא כוותי' וע' מה שכתבתי שם:

הלכות יין אסור סימן קכג ס"א סתם יינם של עכומ"ז אסור בהנאה עי' בה"ב בשם א"ח דשיעורו בכל שהוא. והוא מדברי הרמב"ם פ' י"א והכ"מ כ' מקורו מהא דאוסר בכ"ש. והלח"מ השיג דהתם בד"ח כדמוכח סוגיא (וזה מוכרח ע"כ לענ"ד דהא התם חשיב נמי כל איסורי הנאה שוה"נ וע"ע. וא"כ כל הנהו נמי. והרי הר"מ כ' משום דכתיב מאומה בקרא ע"ש. ואינו אלא בעכומ"ז] והלח"מ כ' ממתני' דיי"נ שנפל לבור כו' וגם זה אין שום הכרח דהרי בכל האיסורים פשוט בכ"ד דגם כן אוסר תערובות אפי' בכ"ש איסור שנתערב אלא דאינו אוסר אלא עד ס' וביותר מס' הוא מתבטל ויי"נ אין לו ביטול אבל לענין עיקר דין שיעור האיסור אין מכאן ראי' כלל. ובספרי בכורי יוסף ס' כ"ז כ' ראי' נכונה מהא דב"מ ד' נ"ה דחשיב חמשה פרוטות ולא חשיב הא ע"ש. ומה שהקשיתי שם מהא דהגיע לכיפה שמעמידין בה עכומ"ז דאם בנה שכרו מותר דמכוש אחרון לית בי' ש"פ ראיתי בהר"ן ר"פ השוכר אה"פ גבי מאה חביות במאה פרוטות שהביא דברי הרשב"א דכ' לפרש דהיינו כיון דלית בי' ש"פ לא אמרינן דכולי אגרא מיתפס בי' ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דאותו הכ"ש דאיסורא בודאי צריך להוליך ליה"מ ואסור אפי' בפחות מש"פ ודוק ועב"י בשיטת הרשב"א דכתב דאפילו לשתיה לא נאסר אלא בגזירת י"ח דבר. והוא תמוה לענ"ד מהא דמגלה י"ג דאמר המן לאחשורוש אפי' אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן זורקו ואינו שותהו ע"ש. הרי שע"כ הי' איסורו מכבר קודם בית שני. והתו' בדל"ג ד"ה כסי למדו ג"כ מלשון המדרש בזה לענין הדחה ע"ש וצע"ג:

שם בהגה ובזה"ז שאינו שכיח שמנסכים כו' ע' רא"ש שהעלה דיל"ד דאין אוסרין במגען בהנאה דהוה כמדדו ביד דקיי"ל דאינו אוסר משום דטריד וכ"ש בזה"ז שאין מנסכין כלל אלא דקשה לי' דמ"מ מנין לנו להתיר סת"י דנאסר במניין. ולכאורה הי' נראה כיון דלא מצינו גזירה בפ"ע על מגען. וא"כ לכאורה כיון דמצינו לענין מגען דמותר בהנאה היכי דליכא חשש ניסוך ה"נ ודאי בסתם יינם והוה כמפורש הטעם דקיי"ל דמותר היכי דלא שייך הטעם. אלא שבסקכ"ד ס"ב הביא הרב דעת התו' וסייעתו לענין גר תושב בזה"ב דיינו אסור בשתי' ומגעו אינו אוסר כלל הרי דע"כ צריך לחלק בזה. ומיהו לפמש"כ הראשונים (ע' ת"ה ריש ב"ה) דבתחילה הי' על היין רק איסור שתי' כמו פתן ושמנן. ואח"כ החמירו ביין משום ניסוך לאוסרו אפי' בהנאה. א"כ י"ל דגזירת מגען הוא בגזירה שני' כשאסרוהו בהנאה. דהא בגזירה ראשונה הי' יין שוה כשמן ושלקות וש"ד. ולא משום חשש ניסוך. דאם היו חוששין לניסוך היו אוסרין תחילה בהנאה. וא"כ ודאי לא גזרו אז על מגען כלל. וא"כ בג"ת שלא הי' בכלל גזירה שני' לענין הנאה אלא דיינו כשמנו א"כ נשאר מגעו לגמרי להיתר. אבל לענין א"ה ודאי הי' מגען וסתם יינן שוה. וכל שאינו אסור בהנאה במגעו משום דנגיעתו לא חשיב לחשש ניסוך. גם סתם יין אין בו חשש ניסוך ואינו אלא כשמן להיתר הנאה:

ט"ז סק"א ועכשיו דמקרבי קמא דעכומ"ז ולא שפכי כדרך ניסוך פנים מקרי תקרובות ולא נסך כו' נראה דכוונתו דנסך קיי"ל כת"ק דריב"ב דאסור אפי' שלא בפני עכומ"ז. אבל כל שאינו נסך וזריקה המשתברת קיי"ל דאינו אסור אלא בפני עכומ"ז לפנים מן הקלקלין ושלא בפני עכומ"ז לא מיתסר. וכן לא מיתסר הנמצא ביד עכומ"ז כל שאינו מוצא לפנים מן הקלקלין כמבואר בסי' קל"ט ס"ה וא"ע אין לאסור יינם בהנאה ודוק:

שם סק"ג באשר"י כ' כו' ואי משום דלאו בר ניסוך והא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך כו' וקשה למה לא כ' הטור כן. והנה המעיין ברא"ש שם יראה אף דמתחלה כ"כ בפשי'. אבל תיכף אח"ז מסיק בשם הרמב"ן והשיג על הרמב"ם בעירב בו מעט דבש דאין ללמוד מדין ניסוך פנים דאינהו מקרבי אפילו פירות דקל ובנות שוח כו' וא"כ פשיטא דאין לנו ללמוד ניסוך שלהם מדין פנים. ואין ראי' ממה שמזוג אינו ראוי בפנים לענין ניסוך שלהם. וא"כ שפיר י"ל לענין מבושל דהא דלא אסרוהו הוא משום דקים להו דהא לאו בר ניסוך לדידהו ול"ק כלל ממזוג וכדברי הטור ופשוט:

שם סק"ד רש"י פי' גבי אלונתית מותר בהנאה משמע דבשתיה אסור ודחק ליישב כו'. והנה זה י"ל בפשיטות דנהי דאלונתית בטל מינה תורת יין שאינו ראוי לנסך. אבל הא יש בה שמן אפרסמון כדאי' בברייתא וא"כ דין שמן של עכומ"ז דאסורה למשנה ראשונה לא בטיל מינה בודאי לאסור בשתי' ורש"י לשי' לקמן דף ל"ו בתוד"ה אשר דר"י נשיאה דהוא אמורא הוא שהתיר את השמן ע"כ פירש הבריי' לפי דין משנה ראשונה דשמן נמי אסור וכ"כ בבריי' בס"ד גבי ג"ת יינו כשמנו ע"ש. ומיהו האמת לדינא כמש"כ הב"ח דשל ישראל ביד עכומ"ז הוא אסור מחשש תערובות יינם כדקיי"ל לעיל גבי כבשים שדרכן לתת לתוכן יין. ואלונתית שלהן עצמן דודאי ע"כ יש בהן יינם דהוה ידוע אסור בהנאה ושל ישראל בידן דלא הוה רק כדרכן מותר בהנאה וכדאמרינן בש"ס גבי כבשים. ולק"מ קושית הדרישה. אבל שלנו שנגע בו עכומ"ו ליכא איסורא כלל ומותר אפי' בשתיה. וכן פרש"י גופי' גבי שמואל ואבלט שם ע"ש ומצאתי שנתעוררו לזה בהגהות החדשות:

ס"ה נתערב יין חי במבושל משערים כאילו הי' המבושל מים מדברי הש"ך נראה שמפרש דבטל בששה והנה כן משמע:

לפרש בדברי הג"א והובא בד"מ. אבל בב"י בשם הרשב"ץ מבו' בהדיא דתלי אם הי' לו מראה יין כשנתערב במים. וסברתו נראה דלא שייך ללמוד מהא דנתבטל במים בששה. דהתם הרי המים