חבל יוסף (חדרי דעה) צא

נבלה וחצי זית שחוטה שנפלו לתבשיל ויש כאן טעם בשר אי מצטרף השחוטה להנבלה לאסור ובאמת השיגוהו האחרונים מדברי הר"ן בע"ז גבי שני כוסות של יי"נ דכ' בהדיא דאינו מצטרף יין ההיתר לאיסור וכ"ה בהדיא בירושלמי המובא בתשובה זו של הרשב"א.. ומ"מ כאן לענין זה שהוא טעם שני נהי דקיי"ל דבהיתרא תו לא מצי למיחל עליו איסורא מ"מ הא באיסורא קיי"ל דאפי' נ"ט בנ"ט כמה פעמים לעולם אסור כיון דאתו מאיסורא. אלא דלמיחל עליו שם איסור מחדש לא חשיב כו"ה. אבל כאן להצטרף זה לפליטת האיסור גמור מהכלי השני שפיר י"ל דמצטרף גם זה דשם האיסור הוא בשביל השני' דלא הוה עליו שם היתר כלל. ומ"מ לענין עיקר הדין יש בזה הרבה צדדים להקל מטעמים אחרים חדא דכ"כ (בסקי''ד) דשי' הרמב"ם דשומן בחמין הוה נ"ט לפגם. וא"כ אפי' יקח מהם אח"כ לתבשיל זה ודאי הוי נ"ט בנ"ט דהיתרא כמש"כ הרב (סק"ג) כנ"ל. וגם לדעת התו' שם נמי כ' די"ל דאינו אלא ספק דלפעמים משביח. וא"כ בנתבטל תחילה י"ל דהוה חזקת היתר. וגם יש לצרף סברת הסוברין דאינו חוזר ובולע ממי ההגעלה. וכן אם לא נאמר נעשה נבלה וגוף המים לא יהיו צריכים ביטול נראה דיהי' בהכלי עצמה ס' כנגד הפליטת האיסור בעצמו ובשאר איסורין לא הוה אלא מדרבנן א"כ אין להחמיר כ"כ וצ"ע:

סימן קכב ס"ג בהגה. אבל אם הי' האסור דבר חריף ואח"כ שהה הקדירה מעל"ע כו' הוא נפגם. נראה לי ראי' נכונה דהא מבו' בכל הפו' דסתם כלי עכומ"ז הם אינם ב"י כדהוכיחו מכמה סוגיות בע"ז אי משום גיעולי נכרים נו"ט לפגם. וכ' דהטעם דהוה ס"ס ספק שמא לא נשתמש היום. ואפי' נשתמש שמא בדבר הפוגם בתבשיל זה ע"ש. ואי איתא דד"ח אינו נפגם במעל"ע. א"כ הוה ג"כ להיפוך ס"ס לאיסורא. שמא נשתמש היום ואפי' לא נשתמש היום שמא נשתמש בדברים חריפים. וע"כ דאפי' דבר חריף נפגם לאחר מעל"ע ועי' (סי' ק"ג) מה שכתבתי שם:

ועיין ש"ך (סק"ב) שהביא בשם האו"ה דאם בשלו ד"ח בקדירה של בשר ב"י. אחר מעל"ע מבישול הבשר חשוב אב"י. אע"ג דאינו מעל"ע מבישול הד"ח ע"ש. ור"ל דאע"ג דקיי"ל גבי צנון שחתכו בסכין דבד"ח ל"א נטבנ"ט דהחריף מושך אליו כל הטעם בעין וחשוב טעם ראשון. וא"כ הד"ח שהי' בקדירה הוא חשיב טעם ראשון. מ"מ מה שהוא מבליע שנית לתוך הקדירה ל"א דג"כ הוא מבליע כל הטעם ויהי' כל מעל"ע מבישול החריף כקדירה שבישל בה בשר. אלא דלהבליע לא מהני החריפות. וא"כ הד"ח שהי' בתוכו קודם ט"ר [ולא יותר ע"כ דהא ודאי לא עדיף מהקדירה עצמה שלא הי' בה אלא טעם] כשהוא חוזר ונותן טעם בקדירה הוה טעם שני בהיתר ולא חיישינן לי' ואינו אוסר אלא כ"ז שהוא מעל"ע מבישול בשר הראשון. [דהבישול השני של הד"ח שהוא דרך בישול סתם אינו כהגעלה להכשיר את הקדירה והוה כל מעל"ע קדירה של בשר]. כ"ז שי' האו"ה והש"ך. ומיהו המג"א (בס' תנ"א סקל"א) כ' בהדיא להיפוך גבי מדוכה שדכו בה זנגבי"ל שחתכו בסכין של בשר כיון דהוא ד"ח חשוב המדוכה כבישל בה בשר ע''ש. ולסברת האו"ה דלהבליע ל"מ ד"ח פשוט דה"נ ליכא שום חששא דהזנגבי"ל לא עדיף מהסכין דהוה ט"ר. והזנגבי"ל במדוכה אף דהוא ד"ח להבליע אינו מבליע כל טעמו ואין במדוכה אלא טעם שני. ולא חיישינן לי':

שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה האבן עוזר (ביו"ד סצ"ו) ועיין שם:

והנה כ' שם להכריע כאו"ה דסתמא אמרו בש"ס אפי' הוה הבשר עם ד"ח לא מיתסר. ולולי דבריו אין הסתימת הזה מבורר ע"כ. דהרי ודאי אם הי' הבשר ד"ח בעצמו. או כגון נשתמש בכלי חלב חמוץ וחזק בעצמו. ודאי דהוא אסור אף בטעם שני דהרי גבי הא דאמר שם דהא דרב מכללא איתמר מסיק שם דשייפא שאני דנפיש מררי' טפי ע"ש. הרי בהדיא דאע"ג דבכ"ד טעם שני בהיתרא ל"ח לי'. בחריף ודאי מהני גם טעם שני. וא"כ ע"כ דאין הסתימות בכ"ג. וא"כ שפיר י"ל דגם אם הי' עם הבשר ד"ח מהני ג"כ להבליע בכלי טעם חזק שיתן גם מפליטתו ט"ר. וכן ד"ח שנבלע בו טעם בשר או חלב י"ל דנותן בכלי ט"ר ג"כ לאסור אע"ג דלענין ס' קיי"ל דתבלין וד"ח שנבלע בהן איסור אינן אוסרין יותר מס' אף שהם עצמן אינן בטילים אפי' באלף כיון דהאוסר אינו הולך יותר מס' כמבו' (בסוסק"ה). מ"מ לענין הא דהכא י"ל דכמו דהחריף בולע עיקר הטעם ה"נ מפליט עיקר הטעם וצ"ע:

ש"ד סק"ד ומה"ט אסור לבשל בכלים של עכומ"ז לכתחילה דליכא אלא חדא ספיקא. דאב"י אסור לכתחילה. דברים אלו לענ"ד קצת אינם מדוקדקים. דמשמע דמשום דאינו אלא ספק אחד אסור וזה אינו דהא בדרבנן סגי ספק א'. והוה ס"ס בדאו' וס"א בדרבנן דשרי. וכ"כ הש"ך (בס' פ"ג) גבי ד"מ. אלא פשוט דספק בדבר שאינו נו"ט או פוגם לא הוה ספק אלא על אותו היום. אבל כלי ישינה ודאי דנשתמשו בה הרבה פעמים דברים האסורים שנותנים טעם וליכא שום ספק ואסורה לכתחילה ופשוט:

ס"ח כלי שנאסרה בבליעת איסור ונתערב בטלה. מבו' בב"י בשם הרשב"א דקמ"ל דלא מיקרי יש לו מתירים בהגעלה כיון דצריך להוציא הוצאות. והגרעק"א בתשו' (סר"ז) הק' ע"ז דבל"ה הא בהגעלה ג"כ צריך להגעיל שיהיה בהמים ששים דאל"ה נאסרים המים ג"כ ובולע הכלי. וא"כ אכתי גם בהגעלה אינו אלא מתורת ביטול ובלא ביטול אין לו מתירים ע"ש. והנה בפשוט נ"מ לענין ליבון דהוא שורף ומכלה האיסור לגמרי. אבל באמת גם לענין הגעלה כ"כ לעיל (סק"ו) דע"כ אין ההגעלה מדין ביטול הטעם. דא"כ למ"ל הלכות הגעלה יטעמנו קפילא. ולא הוה להתורה לומר אלא דגעולי כלים אסור. וע"כ כיון דקבעה התורה דיני הגעלה היתר הוא. ואפי' יטעם טעמא דאיסורא טעם כזה לא אסרה תורה. וכיון דהתורה קבעה זה להתיר שפיר הול"ל דזה מיקרי יש ל"מ. וגם בל"ה מש"כ דאח"כ יחזור ויבלע מן המים לכאו' אין לנו בזה כלום דמה שיבלע פעם אחרת מלתא אחריתא הוא ובליעה זו כבר הלכה לה. וגם בל"ה שי' הגאונים דבשעת רתיחה אינו בולע. מיהו הרשב"א משמע דלא ס"ל הך סברא. ואין להאריך:

ס"ט בהג"ה ואם לקחו מן העכו"ם ביום שנתנו לו יש אוסרים כו'. ויש להקל בעת הצורך. הנה הט"ז האריך. וזה לשון המרדכי ולפ"ז כשמוליכין הסכינין לאומן נכרי והחזירם בו ביום ליכא ס"ס דספק לא נשתמש כלל לא חשיב ספק דרגיל להשתמש וכן היה מחמיר ר"ת יותר מכלי עכו"ם עצמו כו'. ומיהו באותן סכינין שמוליכין העבדים והשפחות אותן יש להתיר מטעם ס"ס. והנה דקדק הט"ז דמשמעות דבריו דבאותן שמוליכין לאומן לא מהני ס"ס דדווקא בעבדים ושפחות היקיל בס"ס והיינו אפילו בהחזירן למחר דבאותו יום כבר כ' דלא חשיב ס"ס וס"ל דהיינו אפילו בדיעבד דאל"ה מאי חומרא יותר מכלי עכו"ם התם ג"כ אסור לכתחילה ונתקשה בעצמו למה נחמיר באמת בס"ס. ונדחק בזה הרבה וחולק על כל דברי הרב והב"י. ואף כי מי אנכי שאכריע בין ההרים הגדולים האלה. אך דרך הפשוט יורה הדבר לענ"ד כהרב והב"י בלי שום פקפוק כלל. ומש"כ להוכיח דע"כ אפילו בס"ס מחמיר מדכתב דלגבי עבדים ושפחות מתירין בס"ס מכלל דהכא לא שרינן בס"ס. ולענ"ד הפשוט דבאמת מש"כ המרדכי מקודם דספק לא נשתמש כלל לא חשיב ספק דרגיל להשתמש. אין זה סברא ברורה להוציאו ע"פ עיקר הדין מכלל ספק לגמרי. דהרי גבי כלי היין ביד עכו"ם רבו המתירין (בסקל"ו) בספק זה דלא נשתמש. וכ"ש כאן להצטרף לענין ס"ס. אלא דהוא חומרא בעלמא. א"כ מה שמסיק דהי' ר"ת מחמיר בזה יותר מכלי עכומ"ז (דהיינו דאע"ג דבכלי עכו"ם חשיב זה ספק שמא לא נשתמש היום. כאן בכלים של ישראל בבית העכו"ם דרגיל להשתמש. מחמרינן דאין לחשוב זה לספק] ע"ז גופא מה שהחמיר תחילה דזה שלא נשתמש כלל לא חשיב כאן ספק על זה גופא הוא שכ' שהחמיר בזה ר"ת יותר מכלי עכו"ם. והא גופי' הוא החומרא דאינו מן הדין. וכנ"ל בכלי יין. והיינו דמסיק דלגבי עבדים ושפחות שבבית ישראל דאיכא טעמא דמירתת קצת שם יש להקל ולחשוב זה ס"ס. אבל בכאן מחמירין דאינו חשיב ס"ס. וכ"ז היינו דווקא כשהחזירן בו ביום. אבל למחר דאפילו נשתמש י"ל שמא לא נשתמש עכ"פ ביום זה בזה התיר הר"ש. וכמש"כ הב"י וזה פשוט:

ולעיקר הדבר לדינא פשוט גם כן דתליא במחלוקת הפוסקים