חבל יוסף (חדרי דעה) צ

יראה שאין מקום לזה בדברי הרב ז"ל. ומה שדחה דנעיצה עדיף יותר לענ"ד אינו מוכרח דהנה ודאי אין כוונת הרב בחריף לח ושהה כדי שיתן על האש וירתיח דא"כ הוה כבוש כמבושל ואם זה שרי א"כ הרי הכל שרי. וע"כ דאין כוונתו אלא על פחות משיעור זה וא"כ הרי ודאי דאין כאן איסור כלל בדיעבד. ולענין לכתחילה ודאי מהני הדחה ושפשוף היטב כנעיצה. דהא נעיצה נמי ל"מ לגוף הבליעה שבתוכו. וא"כ מיושב נמי דברי הא"ח דלא כ' אלא יבש. דבלח הוה מתסר בכדי שיתן על האש להרתיח אבל בפחות משיעור זה ודאי נכון כדברי הרב דשרי אפי' בלח. וכ"נ מדברי הגר"א בסקי"ד שהבין כן. שכ' דזה חשוב כדיעבד ע"ש. ומשמע דהיינו דל"ג בזה אטו רותח. ומשמע בהדיא דהא לרותח הוה אוסרת והיינו ודאי בכלי אסורה. אלא דצ"ע דבס"ק הקודם הביא דקדירות ישברו. וכן בפינכא דר"א דתברא וצ"ע:

ס"ו בהגה אבל אם ידוע שלא נשתמש רק במקצתו כבולעו כך פולטו. עט"ז שתמה על הרב שהכריע להקל נגד דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל. ולולי שאיני כדאי אמרתי ראי' מפורשת להקל מסוגיא דדודא דמר עוקבא סוף מס' ע"ז דאהדר לי' גדנפא כבולעו כך פולטו. מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. פירוש דהשפה הגבוה של הכלי לא בלע אלא ע"י ניצוצות. ואי נימא דגם בנשתמש במקצת הכלי צריך להגעיל דווקא כולו. ולענין הך דינא דלהגעיל כולו לא אמרינן כבולעו כך פולטו. [ואולי דסברתם בזה דכיון דהבליעה מפפפעה בכולו א"כ צריך שם להגיע דווקא מים של הגעלה דעל גוף ההגעלה כיילינן דהוא מפליט כדרך התשמיש אבל כיון דאין מגיע שם מים של ההגעלה לא שייך שיפליט מאותו מקום ודוק]. א"כ היכי שייך לומר שיהני ההגעלה ע"י ניצוצות דמשמע בש"ס דלא הוה כהגעלה גמורה אלא משום דהבליעה ג"כ לא היתה אלא ע"י ניצוצות. והרי הבליעה בל"ה היתה מפעפעה בכולה. וא"כ הרי בשביל זה לחוד צריך הגעלה גמורה שיגיע שם מים של ההגעלה. וע"כ דגם לזה נמי אמרינן כבולעו כ"פ. ומהני ההגעלה במקצת הכלי כמו שהי' הבליעה. ואע"ג דיש לדחוק וליישב שי' הרשב"א בכ"ד וכ"ש לפי שי' הרשב"א דס"ל דאיסור משהו שנבלע בכלי שדרכו להשתמש בשפע מותר לבטל לכתחילה. וא"כ כל ההגעלה דשם על השפה אינו אלא לחומרא בעלמא לכתחילה או להשתמש בו ביבש וי"ל דל"ח כו"ה. אבל משמעות הש"ס דהוה הכשר גמור שיהא על השפה ג"כ היתר גמור ומשמע בהדיא כשי' הטור להקל ואולי י"ל דזהו שכ' הרב באו"ח (סי' תנ"א סי"ב) לענין ידות הכלי דלכתחילה יכול להגעיל ע"י עירוי ומשמע דזה מהני גם לשי' הרשב"א ע"ש. וי"ל דהיינו טעמא דע"כ מוכח הכי מהא דדודא דמ"ע הנ"ל. ולפי"ז נאמר דאף דהלכה הבליעה בכולה מהני לה ג"כ הפלטת הניצוצות דהוא עירוי. וכ"ז דחוק דמשמעות הש"ס דלא הי' כאן אלא ריעותא דבליעת ניצוצות ודוק. ולפי"ז נראה דהטור מיקל אפי' בהי' כל הכלי רותח גמור בשעה שנשתמש האיסור. אם הוא רותח גמור גם בשעת ההגעלה שפיר מהני. ועפי"ז י"ל דגם הרשב"א המחמיר לא החמיר אלא ג"כ בשהיתה כולה רותח. וא"כ מה שכ' הש"ך דדברי המ"צ דל"א גם בכ"מ חם מקצתו חם כולו להוליך הבליעה בכולו ע"ש. חולק על הרשב"א. זה אינו כלל דההיא דמ"צ דווקא כשלא נרתחה כולה לגמרי אלא מכח אותו מקצת בזה ס"ל דאינו מוליך בכולו ובזה גם הרשב"א מודה ולא קאי אלא בשהיתה כולה רותח לגמרי ודוק. ושוב מצאתי קצת סעד לדברי בחידושי הגרע"א באו"ח שם:

ובעיקר דברי המעגלי צדק דאע"ג דבכ"מ חם מקצתו חם כולו. מ"מ ל"מ זה אלא דמשו"ה אפי' נבלע איסור בצד השני שלא נרתח הוא בולע שם. אבל הבליעה שבצד החם גופא. אינו מוליך הבליעה לצד השני. נראה בטעם סברתו בזה. דבאמת דגם כשכל הכלי רותח הא דאוסר כולה אפי' שלא כנגד הרוטב כבר מבואר בסי' צ"ב דאינו אלא מספק. אי מבליע בכל הכלי והיינו בעיא דזבחים אי בישול במקצת כלי' צריך הגעלה בכל הכלי וכפי שי' התו' שם דרגיל להבליע יותר ע"ש. וא"כ בשלא נתחמם אלא במקצתה אף דכ"מ חמח"כ. מ"מ הרי בודאי דיש להסתפק אי מגיע החמימות כדי שיעור להבליע שהוא צריך שיהי' רותח גמור בבליעה שאינו אלא בזה הצד החם עצמו. הא הוה ס"ס. ספק אי הגיע החמימות. וספק אי הגיע הבלוע ואין לאסור מס"ס. אבל כשנבלע בצד השני גופי' אין כאן אלא ספק אי הגיע החמימות ואסור מספק ודוק:

וע"ש עוד מה שחילק בשם האו"ה דבהוחם מקצת ע"י אור גופי' ודאי אוסר אף בצד השני ובמרדכי סוף ע"ז מתוס' הר"א גבי דבר הצריך עירוי מהני לערות מקערה שהניחה בתוך היורה דמה לי רותחת ממי היורה או רותחת ע"י האור עצמה ע"ש וא"כ ל"ל לר"א סברא זו בפירוש. ובאמת התוס' שלפנינו בד' ל"ג נסתפקו בזה ועיין ט"ז סוס"י צ"ב שהאריך בזה. ומש"כ שם מדברי ההגה בסוסק"ז דכף שהוציאה עם מעט תבשיל נ"נ. אינו מוכרח די"ל דכ"ז שהיא בתוך הקדירה תיכף כשהפרישה מן הרוטב אז ודאי היא עדיין כ"ר ע"ש. ונראה דספק זה תלוי בהסבר חילוק התוס' בשבת (ד"מ) שחילקו בין כ"ר לכ"ש. דכ' דכ"ר שהוחם אצל האור דפנותיו חמים אבל כ"ש שדפנותיו קרים הולך ומתקרר ע"ש. ובפשי' נראה דהכוונה דהיינו לפי שהתבשיל נסמך אצל דפנות הכלי שני שהם קרים משו"ה מתקרר מן הדפנות הקרים אבל בל"ה אין מקום לחלק בין כלי ראשון לכלי שני כיון דהוא חם שאין היד שולטת בו וא"כ כאן בכ"מ שהוחם מקצתה אפי' ברותחין מ"מ כיון שאנו רואין שהיא כולה רותחת ואין היד שולטת בו ודאי דהיא כולה ככ"ר ואין לחלק בזה מכ"ר כיון דאין כאן דפנות קרים כלל:

וזהו סברת הר"א וס"ל דהוחם ברותחין דינו כע"י אור ממש ויכול ג"כ לערות ממנו בדבר שצריך עירוי, והוא יחמיר ג"כ בהוחם מקצת ע"י רותחין. אבל י"ל דכך הוא החילוק דדווקא כ"ז שהרותחין הם בתוך הכ"ר שהכלי הוחם ע"י האור עצמו אינו מתקרר. אבל הרותחין בעצמן שהם הוחמו בהפסק כלי אינו חם כ"כ ומתקררים כשנוטל מן האור. וא"כ גם בכלי זה שהוחמה בהפסק כלי בתוך הכלי ראשון מתקררת היא ג"כ בשניטלה מתוך היורה. ואין עלי' דין כ"ר. ועפי"ז יש לחלק ג"כ בכאן דבהוחם מקצת ע"י אור חם כולו אבל בע"י רותחין ל"מ מקצת על כולו כמו דל"מ לערות ממנו ונכון לענ"ד. ולפי"ז סברא זו אי יש לחלק בין הוחם באור או ע"י רותחין הוא ספק ודוק:

ש"ך סוהס"י בשם תשובת הרשב"א לענין להגעיל הרבה כלים בזא"ז עד שאין ששים במים. דתליא בשי' הפו' לענין חוזר וניעור בנו"ט דלשי' האוסרים גם בזה אסור. ובחי' רע"א או"ח סי' תנ"א כ' די"ל דהכא כו"ע מודו דכיון דכבר נתבטל הטעם מתחילה תו לא שייך שיהא חוזר וניעור דכיון דהוא טעם שני דהכלים בלעו טעם איסור ואח"כ הכלים במים הוה טעם שני, וכיון דכבר נתבטל תחלה תו הוה כנ"ט בנ"ט דהיתרא דקיי"ל דשרי וכעין מש"כ הרב בסי' ק"ג לענין תוחב כף בדבר הפוגם דשוב אינו נאסר אפי' יהי' לשבח דהוה כנ"ט בנ"ט דהיתרא ע"ש. ולענ"ד דברי הרשב"א מוכרחין דע"כ דלשי' האוסרים בחוזר וניעור ע"כ לי"ל הך סברא דחשיב טעם שני בהיתר דהנה לכאורה לפי סברא זו קשה דכל גיעולי עכומ"ז דאסר רחמנא היכי משכחת לה. דהא בודאי דאין הכלים מפליטין כל בליעתם בפ"א ביחד. אלא מעט מעט. וא"כ כל משהו מתבטל תחלה. וא"כ לעולם הוה טעם שני דהיתרא. אלא שיש לחלק דכל שהבליעה הולכת כדרכה בלי שום הפסק אינה מתבטלת כלל. ומשו"ה הוה דאיסורא ולא דהיתרא. אבל כשנתבטלה תחילה תו הוה דהיתרא. ואינה יכולה לאסור עוד אבל הרי שי' האוסרים בכל נו"ט בחוזר וניעור עיקר יסודם מבו' בתוס' בכורות (כ"ב ד"ה יתיב) שלמדו מהא דנדרים דאפי' גידולי היתר מעלין את האיסור ולא אמרינן קמא קמא בטיל וכ"ש דהאיסור שנותן טעם לא בטיל. והמתירים דחו זה דהתם דהולך וגדל בלא הפסק ליכא ביטול ע"ש. וא"כ ע"כ דהאוסרים לא ס"ל חילוק זה וס"ל דגם בכה"ג הוה מתבטל אלא משום דחוזר וניער. וא"כ ע"כ מוכח מג"נ דלא מיקרי כה"ג טעם שני בהיתר דאי ל"ה לא משכחת לה ג"נ כלל וכמש"כ. והא דבאמת ל"ד להא (דסק"ג) בדבר הפוגם י"ל דהתם כשפוגם הוה עליו שם היתר. אבל ביטול בס' כיון דחוזר וניעור לא נקרא עליו שם היתר כלל אלא דמעיקרא לא היה בכוחו לאסור משום מיעוטו עד שיתרבה. ועוד יש בזה סברא לאסור עפ"י דברי הפמ"ג (בפתיחה לתערובות) דנסתפק בחצי זית