חבל יוסף (חדרי דעה) פט

דהכא אינו אלא דיעבד לא נודע לנו טעם למה הכא אינו אלא דיעבד והרי בט"ז כתב בהדיא דהוא גם לכתחילה רק משום הברכה אינו ראוי לעשות כן. ועוד דנראה פשוט דגם בכל מצוה אפי' היא כשירה בעכומ"ז ודאי דלכתחילה כיון דאין שליחות לעכו"ם אין לו לעשותה ע"י עכומ"ז דא"כ אין הוא מקיים המצוה. ובזה יתיישב מה שדקדקו התוס' בריש שבועות ד"ג לר"א דס"ל דאם הניקף לאו בר חיובא אין המקיף חייב. א"כ נימא דה"נ כשמקיף עצמו ישראל ע"י עכו"ם דהמקיף לאו בר חיוב ג"כ לפטור וא"כ הקפת מצורע למה דוחה העשה לל"ת דהקפה יקיף ע"י עכומ"ז או קטן ותי' דדווקא מקיף דומיא דניקף אמרינן אבל ניקף דומיא דמקיף לא אמרינן. ועי' בשעה"מ פי"ב מעכומ"ז דהק' דאכתי קשה במילה בשבת נימהלי' בקטן או עכומ"ז למ"ד מילה בעכומ"ז כשר ע"ש. ולענ"ד דכ"ז לא קשה מידי דודאי כל שעושה ע"י עכומ"ז כיון דאין שליחות לעכומ"ז אע"ג דכשר בדיעבד מ"מ אינו מקיים המצוה אלא שהוא פוטר עצמו מן המצוה. ובודאי דלא עדיף זה מחליצה דקיי"ל דיבום דוחה ל"ת אע"ג דאפשר בחליצה דעיקור מצוה הוא. וה"נ ודאי דע"י עכומ"ז עיקור מצוה הוא ודוק:

עפ"ח לענין קנה מעכומ"ז כלי מתכות והתיכן אי"צ טבילה דאף שגזרו לענין טבילת טומאה שחוזרין לטומאה ישינה לענין טבילה דהכא לא מצינו שגזרו ע"ש. והנה יש סעד לדבריו לפי דברי הרב בתפארת למשה שכ' ליישב קושית הש"ך גבי אוחז בכלי ומטביל דמהני ירפה ידיו ול"ג שמא לא ירפה. ומ"ש בטבילת נדה דגזרו. וכ' לתרץ דדווקא בטבילת נדה או טומאה דאם לא יהי' טבילה כדין יהי' ע"ז איסור תמיד גזרינן. אבל כאן דאין איסור כלל אלא שחיסר מצות טבילה לא גזרינן ע"ש. זה ראי' ברורה וגם טעם נכון שלא נגזור הכא ועוד דלרבא דמפרש שם משום גזירה שמא יאמרו טבילה ב"י (בלא הערב שמש) עולה. ע"כ פשוט דהכא דאי"צ הע"ש ודאי ליכא למגזר (וכמש"כ גם הפ"ח). וא"כ גם לאביי דמפרש משום שמא לא יקבנה בכדי טהרתה אע"ג דודאי שייכא נמי הכא. מ"מ ע"כ דל"ג. דאיל"ה כדאמר התם מאי בינייהו לימא טבילה דהכא א"ב. וע"כ דהכא לכו"ע ל"ג מהטעם שכ'. ולכאורה יש לדחות דהא בל"ה לפמש"כ התוס' בביצה י"ח דטומאה דרבנן אי"צ הערב שמש. א"כ הול"ל טומאה דרבנן א"ב. וע"כ לדחוק דלא חש לומר א"ב טובא. ואין ראי' גם לדינא דידן. אבל י"ל דהא דלא אמר טומאה דרבנן א"ב דא"כ תפשוט בעיא דר"ה (בע"ז נ"ב) אי גזרו טומאה ישינה בטומאה דרבנן [וליישב בעיא דר"ה (בטומאה דרבנן) אליבא דרבא דסבר דגזירה משום טבילה ב"י. ע"כ צ"ל דאיירי בטומאה דרבנן דצריכה הע"ש. ועי' תוס' פסחים (די"ד) שהביאו הירושלמי תפתר בטבו"י דבית הפרס דרבנן ע"ש וכבר האריכו בזה התוס' בחגיגה דכ"א וגם הר"ש פ"ק דטהרות ע"ש. וא"כ אף בהנך טומאות דרבנן דחמירי דצריכין הע"ש בעי שם דלמא ל"ג. וא"כ כ"ש בטומאות שהקילו בהן דאי"צ הע"ש שקלים יותר. ודאי דאיכא למיבעי אי גזרו שם טומאה ישינה] ולא ניחא לי' לומר דהא א"ב דלאביי צריך אפי' בהני דא"כ תפשוט בעיא דר"ה ואתי שפיר:

סימן קכא ס"ב בהגה אין להגעיל כלי בן יומא כו' בט"ז דקדק למה לא נקט תקנה שני' שיהא במים ס' כנגד הכלי. ומש"כ ליישב עפ"י דברי הרשב"א איך מגעילין כלי שחצי' בלועה איסור והשיב הרשב"א לפי שאינה ב"י אין להקפיד ע"ש. אין שום הבנה לזה דביש ס' ודאי נמי אין לחוש להא דחצי' בלועה איסור ואפי' לפי דעת המהר"מ לובלין בש"ך סצ"ו סק"ט דבאיסור בלוע בחצי חתיכה צריך ס' כנגד כולה דאמרינן דבוק וא"כ קיי"ל דבאיסור דבוק כל החתיכה נשארת באיסורה. ויש מקום לומר לפי"ז דל"מ כאן ס' כנגד חצי הכלי האסורה. אם לא שיש ס' כנגד כולה. אבל פשוט דבכלי לא שייך זה דהא לא אמרינן נעשה נבילה בכלי שיש לו היתר בהגעלה. ועוד דבהדיא כ' הרשב"א בסתם דיכול להגעיל כלי אסורה לחצאין. וע"כ דל"ח שתאסר ההיתר מהאיסור וע' מש"כ בזה בסמוך. והעיקר נראה ממשמעות הרשב"א והפו' וכן מדברי הרב באו"ח דאינו מן הדין אלא שכן קבעו מנהג ונהגו בכך כדי שיהיו יכולים להגעיל כמה כלים זה אח"ז. עד שלא יהי' ס' כנגד כולם במים ונכון:

ועיין ד"מ שהק' על דברי הרשב"א בב"י שכ' דבכלי שאינו ב"י אע"ג שאי"צ ס' כנגד הכלי צריך שיהיו המים מכסין את כולה. והקשה דאם אינו מכסה מאי הוה הא קיי"ל דיכול להגעיל לחצאין שיכניס החצי תחילה ואח"כ חצי' הב' ע"ש. ובאמת הי' נראה לכאורה לפי דעת הרשב"א דהביא המחבר (בס"ו) דכלי נאסרת כולה בבליעת מקצת. ואפ"ה כשרוצה להגעילה צריך להגעיל דווקא את כולה ול"מ מה שיגעיל מקום הבליעה לחוד ע"ש. הרי אף דהבליעה מפעפע בכל הכלי ההגעלה אינה מפליט מכולה וא"כ לכאורה לפירוש זה א"א להגעיל לחצאין דכשמגעיל חצי השני' והכלי נרתחת. בשעת מעשה היא מפעפע בחצי הראשון ג"כ וההגעלה ל"מ להחצי הא' שאינה במים. אבל הב"י כ' בהדיא בשם הרשב"א גופי' דמהני הגעלה לחצאין וצ"ע באמת בטעם הדבר [ואולי דאין מחמירין כ"כ לומר בשעת מעשה גופה דמועיל הרתיחה להבליע ולא להפליט ועכ"פ אין ליישב זה בכך] ועוד דכאן באב"י ודאי אין קפידא כלל בדבר דאפילו מפעפע חצי השני' בראשון כיון דהיא אב"י לא נבלע בה אלא איסור פגום. וקיי"ל דאיסור פגום הנבלע בקדירה אינה אסורה. ואפשר לומר דהכא משום חששא דהמים שיאסרו מהכלי דאם לא יכסו את הכלי מהסתם לא יהי' רוב בהמים כנגד הכלי. וא"כ קיי"ל לעיל (סי' ק"ג) שאפי' איסור פגום צריך רוב לבטל. ואף דהכלי לא תאסר בבליעת הפגום אבל המים יהיו אסורים. וכבר נהגו בכ"מ להתיר המים. ועדיין אינו מיושב דזה שי בתערובות של ממש אבל כאן דאין אלא פליטת טעם כבר כ' (שם בשם הרשב"א דזה לא שייך שיהי' הטעם רוב כנגד הדבר שנבלע בו [ע"ש ש"ך (ס"ק ד') וצריך עיון]:

ועיין מג"א סו"ס (תנ"ב) בשם המהרי"ל דכלי ששואבין בה מכלי ראשון ל"מ להגעילה להרתיח בו בעצמו חמין דצד החיצון לא נגעל ע"ש. ולענ"ד משמע מלשון התוס' (זבחים צ"ה) סוד"ה עירה כו' שכ' שהרשב"ם הק' על הר"ת שכ' דמהני לקערות הגעלה בעירוי דהיכי יהי' מועיל לקערות ששואבין מהיורה ומליאין איסור מכל צד בכל עובי הכלי. ואם היינו מפרשין דעירוי ככ"ר ומבשל לגמרי כו' יתיישב מה שאומר ר"ת ששופכין רותחין עליהן הוא הכשר גמור כו' משמע בהדיא דאי"צ להכשיר מב' הצדדין. אלא כיון דהוא מבשל בכולו בכל העובי מפליט מכל העובי אף מה שנבלע מצד השני ואין נ"מ מה שנבלע מהצד השני אלא ההגעלה מוציאה מכל העובי. ואולי כוונת המהרי"ל אינו אלא משום השפה הגבוהה בהכלי דמשמע בהש"ס דע"י גדנפא ג"כ אין הגעלה גמורה אלא קרי ע"י ניצוצות וא"כ בכה"ג דהתשמיש הי' דרך שאיבה הא הבליעה היא בליעה גמורה וההגעלה אינה אלא ע"י ניצוצות ומשו"ה ל"מ זה. אבל בנבלע בצד השני בתחתית הכלי דשם ההגעלה ג"כ גמורה שפיר מהני אף שאינה מאותו צד שנבלע בו:

ולענ"ד יש להוכיח כן מדברי האחרונים בדיני הגעלה שכ' שטלאי שהתיכה לתוך המתכות כיון שגוף האיסור באו"מ ודאי הוא נשרף לא איכפת לן תו במה שקדם שם הבליעה ע"ש. ש"מ אע"ג דעדיין אין שם ההגעלה על הבליעה ממש. דהא מפסיק עובי הטלאי. אלא כיון שהוא גוף א' לא איכפת לן כלל דההגעלה מפליט מכל העובי. וכ"ז דלא כהפ"ת לעיל (סי' צ"ב סק"ג) עיין שם:

ס"ה בהגה אבל צונן מותר להשתמש בכלי איסור. ע"י הדחה ושפשוף היטיב. ובש"ך (סק"י) דבד"מ משמע דאפי' דבר חריף וראייתו מסוף סי' זה גבי סכין דמהני נעיצה אפי' לד"ח. והש"ך דקדק ע"ז מדברי הא"ח שכ' דאינו מפליט ד"ח ביבש. משמע דבלח לא שרי לכתחילה ומסכין אינו ראי' דנעיצה עדיף טפי. וכ' עוד דט"ס הוא בד"מ וקאי אכלים שנשתמשו בו צונן וכ"ה כאן בהגה דמסיק זה אכלים שנשתמשו בו צונן. וכ"ד מפוקפקין בזה לענ"ד דגם ההגה כאן נראה דכוונתו ודאי אפלו על כלי אסורה ממש. דאי ל"ה למה דווקא ד"ח אפי' רותח ממש נמי מותר. ומש"כ הרב שנשתמשו בו צונן נראה פשוט דכוונתו להשתמש בו עכשיו צונן וכן בד"מ ודאי אכלי אסור קאי. וכן הבין הט"ז שהביא דברי הד"מ על דברי הרב ע"ש. ואף שיש לדחוק דכוונתו אכלי שנאסר בבליעת צונן כגון כלי יין או שנכבש בו איסור מעל"ע דמותר אפי' ד"ח כמבו' לקמן סי' קל"ז דמותר למלוח בכלי יי"נ מ"מ כל מעיין בצדק