חבל יוסף (חדרי דעה) ט

ויש לנו לומר בפשי' דכ"ש דאינו לידה בזה לענין העובר ע"כ הכריע כהרי"ף דלל"ב מודה ר"י לאסור היוצא ולענין מה שבפנים הוא דס"ל אין לידה ואליביה הוא דמבע"ל ע"ש ולענ"ד יש להוכיח, מהרשב"א והרמב"ן דלא ס"ל הכרח זה של הרא"ש ומפרשים הבעיא דקאי למ"ד דאין לידה כלל אפי' על האבר דהנה הביאו האחרונים משמם שכתבו אבעיא דיצא חציו ברוב אבר [דבעי הש"ס אי שדינן בזה מיעוט אבר דגואי בתר רוב האבר שנולד והוה רובא] דא"ש אפי' למ"ד יש לידה לאיברים וחשיב לעולם גם מיעוט האבר כילוד דמ"מ י"ל דאף דלענין האבר עצמו שפיר חשיב כילוד מ"מ לענין העובר אפשר לומר דלא הוה לידה לחושבו כולו כילוד ע"ש ולפי"ז לכאורה קשה טובא דא"כ גם בבעיא זו דהוציא ידו והחזירה למה נקט הש"ס דווקא להך מ"ד דאין לידה דהא אפילו למ"ד יש לידה לענין האבר הא י"ל ג"כ דלענין הולד כולו אינו לידה וע"כ צ"ל דבאמת גם למ"ד יש לידה איכא למבעי אלא דנקט למ"ד אין לידה דלדידיה פשי' הבעיא טפי שיש להתיר גם מה שיצא תחיל' כיון שהחזירו א"כ ע"כ דלי"ל סברת הרא"ש וס"ל ע"כ דאזלא סוגיא כמ"ד לגמרי אין לידה ואפי"ה איכא למבעי וא"כ לפי"ז אין לנו ראיה להתיר המיעוט שבפנים ויש לנו לפסוק בדאורייתא לחומרא וצ"ע:

ס"ג יצא חציו ברוב אבר ה"ה כילוד הוא בעיא דלא איפשטא בש"ס גבי בכור וע' תוס' יבמות כ"ח ד"ה לא סתים לן תנא כו' דכתבו דבעיא דהכא אליבא דמ"ד אפשר לצמצם דלמ"ד אי אפשר א"כ בל"ה אסור דילמא הוא רובא וא"כ צ"ע על הפוסקים דלדידן דקיי"ל אי אפשר לצמצם מאי אריא חציו ברוב אבר בל"ה חציו אסור מספק ואין לומר דהשתא הוה ס"ס לאיסורא דז"א דהא איכא נמי ס"ס להתירא דדילמא אינו אלא מיעוט ובמיעוט בודאי לא שדינן ליה בתר מיעוטא דולד ואפי' הוא חצי דילמא ג"כ לא שדינן וא"כ ג"ז אינו אלא ספק שקול וצ"ע:

והנה אם בא ולד זה אב"פ מעליא לכאורה יש להתיר את הנולד מהם דהוה ס"ס שמא ג"ז אינו כילוד והכל שרי כולד ב"פ מעליא ואפי' אם זה הוא כילוד מ"מ גם בעלמא אינו אלא מספק דשמא חוששין לזרע האב וא"כ יש ספק שמא אין חוששין [ואין לומר דאפי' אם זה אינו כילוד מ"מ אוסר משום חצי היוצא שלו שהוא ודאי אסור ז"א דהא כתבו שם התו' דלכח של איסור גמור של צד האב ודאי לא חיישינן דזוז"ג מותר ולא חיישינן אלא הכא דכל עיקר האיסור הוא נעשה ע"י התערובות וא"כ לענין חשש יוצא שיש בו דהוא איסור גמור ודאי לא חיישינן ליה] וא"כ הוה לכאו' ס"ס גמור ויש להתיר אמנם בחי' הגרע"א כתב להתיר החלב של הספק זה משום ס"ס שמא הוא כילוד וכבהמה דעלמא דמי דשרי החלב ואפי' אינו כילוד ויש בו איסור יוצא מ"מ גם בחלב של ולד שיש בו איסור יוצא יש ספק אם חלבו אסור וא"כ נקיל להיפוך מחמת ספק ילוד וכבר כתבו התו' בנדה כ"ז ד"ה חומר דס"ס הסותר אפי' בספק הראשון לבד מחמרינן בשניהם וא"כ ה"נ יש להחמיר בשניהם ודו"ק:

ועיין בחי' רע"א לענין חלבו של הנולד מב"פ הבא על הבהמה דעלמא לדידן דחוששין לזה"א הוא ספיקא א"כ הוה על החלב ס"ס כנ"ל והיה נראה להתיר וכתב דיש על הנולד חזקת:

איסור שאינה זבוחה כיון דיש ספק בשחיטתו והוא בחזקת אמו שצריכה שחיטה ע"ש והנה הסכמת האחרונים דבספיקא דדינא ל"מ חזקת איסור [ולענ"ד הוא מפורש בדברי התו' חולין פ"ו ד"ה מ"ט דכתבו דלרבנן מספקא להו אי רוב מעשיהן מקולקלין ומשו"ה ל"מ חזקת איסור ע"ש] ובנולד מבהמה דעלמא הבא על ב"פ ודאי ליכא חזקת איסור ובודאי היה נראה להתיר לפ"ד אמנם לדברי הש"ך סקי"א משמע דבכה"ג אין ספק כלל בחלבו דודאי הוא אסור כחלב טריפה אלא שבאמת אין דבריו ברורין בזה דמש"כ דהוה כטריפה הוא תמוה לענ"ד דלכאו' נראה דאפי' לשי' רש"י דקרי שחיטתו שוחט בשהי' זה אינו אלא לענין הכשר שחי' אבל ודאי לא שייך לעשותו כטריפה ממש דהא הב"פ גופיה אינו כשחוט לגמרי דהרי פודין בו פט"ח ואף שאין פודין בשחי' ובטריפה וכ"ש מש"כ משום שעת הכושר דחילוק זה אין לו שורש כלל. ול"מ בטריפה שיהיה מותר בהיה לו שעת הכושר וגם לא בשחיטה שיהיה אסור בלא היה לו שעת הכושר וע' מש"כ בזה בסכ"ד:

ס"ה והרי החלב כחלב טריפה שנתערב בכשירה האחרונים התירו ביש ס' כנגד האבר היוצא והמל"מ טען עליהם מדברי המרדכי דדבר דתחילת ביאתו לעולם בתערובות אינו בטל והנוב"י תניינא נ"ד כתב דדווקא ברוב לחוד אבל בס' דגם א"מ בטל גם בזה בטל ע"ש ולולי ד"ק אינו מובן חילוק זה דבא"מ שייך לחלק דבס' בטל הטעם וה"ה כמו שאינו אבל במינו מאי נ"מ או ס' או פחות תרוויי' רובא הוא ודו"ק:

עיין רמב"ם פ"ה מהלכות מ"א שכתב לענין שליא הקשורה בולד שהוא בפנים שיצאה מקצתה דכתב דהיוצא אסור והשיג עליו הראב"ד דהשליא גופיה פירשא בעלמא ולא אסרו בש"ס אלא היכי דיש לחוש למיחוי הולד. והרה"מ כתב דנראה דיצא לו להראב"ד זה מהא דאינו מטמא טו"א ומ"מ הרי אינו כפרש גמור דהרי בחישב עליו מטמא ע"ש. וד"ק תמוהין לענ"ד דהרי בהדיא אמרו לשון זה של הראב"ד לענין בב"ח דשליא פירשא בעלמא הוא ע"ש דקי"ג וכיון דאינו כבשר לכאורה ודאי אין לאוסרו משום יוצא ג"כ. ולפ"מ שמבואר בפמ"ג לקמן סס"ב דרכובה אע"פ שאין בה בשר כלל מ"מ אבר מה"ח הוא נראה דהרמב"ם לשי' שם בה"ב דס"ל דאבר שאין בו אלא בשר לבד ג"כ ה"ה בתורת אבר ע"ש וה"נ השליא אפי' אין בה בשר גידים ועצמות ה"ה כאבר ומבואר שם בהי"א דהיוצא ה"ה כאבמה"ח ממש וכיון דהוא אבמה"ח הרי אסר רחמנא אפי' בגידין ועצמות ג"כ [וצ"ע בפ"ד ה"ה ע"ש וע' מש"כ בסס"ב בזה בס"ד] והראב"ד לשי' שם דס"ל דאין עליו דין אבר אלא כדין בשר מן החי וא"כ בשליא דאין עליו תורת בשר אין איסור ודו"ק:

סימן טו ס"ב אסור עד תחילת ליל שמיני. ע' הגהות פמ"ג:

שהביא ראיה דלא צריך ז"י מעת לעת מסוגיא דיומא ס"ג דפריך אהא דאוקי קרא למעט מחוסר זמן בשעיר המשתלח דלמ"ל קרא הא אין הגורל קובע למשתלח אלא א"כ ראוי לשם ע"ש ואי צריך דווקא מעל"ע לוקי שמגריל קודם שהגיע המעל"ע וא"כ שפיר ראוי היום גם לשם שימתין עד שיגיע המעל"ע ואם יפול זה למשתלח הו"א דאינו צריך להמתין וכשר תיכף ומשו"ה צריך מיעוטא ע"ש. ואין זה כלום דהרי מבואר בהדיא ברי"פ אותו וא"ב דלפני ז"י אסור להקדיש ג"כ והרי קיי"ל דהגורל עושהו חטאת כמבואר בקידושין י"ג וש"מ וא"כ אילו בעי מעל"ע ע"כ אינו ראוי עכשיו כלל לשם דהא אסור לקרוא עליו שם חטאת ג"כ קודם הז"י מעל"ע וכן מפורש בהדיא בתו' זבחים קי"ד ד"ה היתר דאסור להקדיש בתוך ז"י ע"ש וליכא ראי' כלל ודו"ק:

ס"ג אין סומכין על הגוי כו'. עי' בחי' הגאון רע"א דאף דבכ"ד סמכינן עלייהו במלפ"ת בדרבנן. הכא דהחשש הוא למיעוט נפלים שהוא מדאו' עשאוהו כאיסור תורה והוקשה לו דברי הרש"ל שהביא המג"א בסתקי"ג גבי עו"ג שהביא בצים ביו"ט אחר השבת [דהנולדים בשבת זה אסור ביו"ט שאחריו מדאורייתא] אסורים מספק דאע"ג דהוא מיעוטא לא אזלינן בתר רובא בדבר שיל"מ. ומ"מ סומכין שם אמלפ"ת ע"ש ולענ"ד לחלק בזה עפ"י דברי האו"ה גבי גבינות עכו"ם שהביא הש"ך בכללי ס"ס סקי"ח בארוכה דכל מקום שחששו למיעוט עשאוהו כשל תורה ואפי' נצרף עוד ספק גמור ל"מ ביה להתיר משום ס"ס ע"ש ולקמן סשע"א הבאתי דכ"כ הר"ש והרמב"ן בהרבה הוכחות ע"ש. ובדבר שיש לו מתירין מבואר בדברי רמ"א שם סעי"ח להקל ולא אמרו בזה דהספק כודאי וע"כ דהחילוק פשוט דדווקא במקום שקבעו עליו איסור משום שראו שהמיעוט הוא מיעוט חשוב ושכיח וגזרו עליו. בזה עשאוהו כשל תורה אבל לא בדבר שיל"מ דהוא על דרך הכלל בכל ספק ואינו כלל משום חשיבות המיעוט אלא דכיון דאפשר לצאת מספק החמירו בזה ודאי לא עשאוהו כשל תורה וז"ב וה"נ כאן לענין מיעוט נפלים דכ"כ התו' דאסרוהו בשביל שהוא מיעוט השכיח החמירו בו כשל תורה ולא האמינו גם מלפ"ת אבל בספק דשיל"מ לא החמירו בו כלל כשל תורה וז"ב. והנה ראיתי בתשו' ב"א שה הרבה לדקדק מלשונות הרמב"ם דמדאו' אסור משום ספק נפל דל כשי' התו' וכן נוטה דעת הדג"מ ע"ש אבל לענ"ד ראי' ברורה מרי"פ המוכר פירות דמותיב למ"ד הולכין בממון אחר הרוב מהא דשור שנגח את הפרה ונמצא ולדה בצדה דנימא הלך אחר הרוב ורוב בהמות ולד מעליא ילדן ע"ש הרי דאפי' איכא ריעותא שמחה לפנינו