חבל יוסף (חדרי דעה) י

ס"ל דהוה רוב גמור דודאי הוא מחמת הנגיחה ולא נעשה נפל מצד עצמו ואפי' לאפוקי ממונא וכ"ש באיסורא וליכא ריעותא וז"ב ובחי' הארכתי עוד בזה:

סימן טז ס"ב איסור אותו וא"ב כו' שהדבר ספק אם נוהג בזכרים וכו' ע' רא"ש שדקדק מלשון אמה מכרתי לשחוט ולא נקט אביו וכתב דאורחא דמילתא נקט ולכאורה זה שייך כאן דאינו צריך למינקט אלא חדא וניחא ליה טפי למנקט דבר הרגיל אבל בההיא דשחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים שחטה ואת ב"ב ואח"כ שחט בתה אינו סופג אלא ארבעים וכה"ג נקט שם גבי שני בני' ולמה לא תני ג"כ שחטה ואח"כ שחט אביו ואמה סופג שמונים שחט אבי' ואמה ואח"כ שחט אותה אינו אלא מ' ומוכח לכאו' מכאן דבאביו לא מיתסר ונראה דבאמת למ"ד דנוהג בזכרים ויליף ליה מתרי קראי דאותו משמע זכר ובנו משמע נקיבה וא"כ הוה תרי איסורא לגמרי ובאמת גם בשחט אבי' ואמה ואח"כ שחט אותה ג"כ חייב תרתי ובזה מיושב קושי' התו' ברי"פ שם דלא לכתוב לא בנו ולא אותו וממילא הוה אסרינן תרוויי' [ומש"כ לתרץ דבן נמי משמע נקיבה הנה לשון הש"ס שם משמע לכאו' דדווקא לשון בנו משמע נקיבה. וכן הדעת נוטה דכי לא קרי בן לגבי אב. וצ"ל דכוונתם גבי בהמה דווקא דהאב לא ידיעי וכ"ז דוחק] ולפי"ז א"ש דבאמת איצטריך תרווייהו לחייב על שניהם בפ"ע ואין להקשות דלענין מלקות היכי יתחייב שנים הא אין איסור חל על איסור דא"כ גבי שני בני' דמתני' נמי ת"ל משום אין אחע"א ומבואר בכל הסוגיא דאין הפטור אלא משום שני זיתי חלב אבל באמת י"ל דאיירי בב"א או בכולל ופשוט. אמנם לכאו' יש לה"ר דסוגיא אזלא דחוששין לזה"א מרי"פ בה"מ דפריך בפשי' גבי בעיא דמהו לחוש לזרעו מאי אריא האי דאית ביה איסור יוצא אפי' ב"פ דעלמא נמי דאר"מ למ"ד חוששין לזה"א כו' ולכאורה היה אפשר לדחות דאין ראיה מכאן די"ל דמשו"ה פריך מיני' בפשי' משום דבל"ה ע"כ הך בעיא דאיסור יוצא בבא על בהמה דעלמא ע"כ הוא אי חוששין לזה"א ופריך שפיר לשי' דלדידך בל"ה אפי' בב"פ דעלמא איכא איסורא אבל באמת ע"כ צריך לחלק בדבר דהנה התו' בריש בכורות ד"ז ד"ה והא איפכא הקשו אסוגיא דולד טריפה דמוקי לה בנטרפה ולבסוף עיברו וקמיפלגי בזוז"ג דאי אין חוששין לזה"א א"כ ליכא כאן זוז"ג וכוונתם דהא מסקינן ברי"פ בה"מ דר"א ממחלוקתו גופי' דפליגי הכא גבי ולד טריפה ס"ל דמספקא לן אי חוששין לזה"א וא"כ היכי שרי שם אינהו גופיי' לשי' ולד טריפה משום זוז"ג והנראה דהנה התבו"ש הרגיש דהא אפי' בעכו"ם קיי"ל דאין בניו מתייחסים אחריו דזרמת סוסים זרמתם וא"כ לא כ"ש בבהמה אבל באמת אין כל הדברים שוין בזה דודאי לענין גורם ליכא לאפלוגי בה מידי דודאי ה"ה גורם לפנינו וכגורם דשאור וזבל וכ"ד ואין כאן ספק ומחלוקות. ולענין קריבות ודאי דלא שייך בבהמה וכן בעכו"ם עשאוהו בזה כבהמה כי פליגי לענין הכשר שחיטה ולענין אוא"ב ולענין כלאים ומתנות אי שייך בזה לייחס אחר האב וז"ב. ומצאתי סעד לדברי בפלתי יעו"ש אלא שלא הזכיר דברי התו' ולא באר הסברא. שוב ראיתי שכוונו לזה התו' בסנהדרין ד"פ ד"ה אלא ע"ש. וא"כ היוצא לפ"ד דלענין איסור יוצא דנקט בבעיא דר"י מעיקרא דהוא מדין זוז"ג וכמש"כ התו' שם זה ודאי לא תלי כלל בחוששין לזה"א. וא"כ שפיר קמה הראי' מדפריך בפשי' מחוששין לזה"א ש"מ דקיי"ל הכי ודו"ק. והנה הפלתי כתב ראי' מפלוגתא דמקצת שה דהוא ע"כ מאיזה לימוד וא"כ ע"כ דחוששין לזה"א דאי ל"ה היכי משכחת לה מקצת שה [וע' תו' דף ע"ט ד"ה עייל]. ולענ"ד דהא התו' בסו"פ כיסוי הדם ובכ"ד רצו לדמות לענין זה הא דמקצת דם ומקצת בתולים וכה"ג אלא שסיימו שאין לדמות אלא מה שהש"ס מדמה וא"כ י"ל דאיכא שום דבר דיש בו מקצת בעצם דלא תלי בחוששין לזה"א וס"ל להש"ס לדמוי' הא להתם ודו"ק:

ש"ך סקט"ז דמי יודע שבא מן העז כו' לכאורה מבואר בהדיא ברי"פ בה"מ דניכר עליו אי אבוה מסוסיא או מחמרא ע"ש ולכאו' ה"נ י"ל הכי וצ"ע:

ט''ז סקי"ג דקדק מדלא אסר במתני' לשחוט אחריו אלא כשאחרים רואין אותו שהוא כשר לאכילה ש"מ דהא אין אחרים רואין אותו דשחי' אסורה אפי' בגדול אם א"י ה"ש. בזה מותר לשחוט אחריו וכבר הרגישו האחרונים דלשון של הרמב"ם גבי גדול שא"י לשחוט דה"ז קרובה לספק נבילה וא"כ מפורש דאינה פסולה גמורה ובודאי אסור לשחוט אחריו ובאמת דקדוקו מהמשנה ע"כ אין ראי' דהא בהדיא מבואר בש"ס דדווקא בשביל שרוב מעשיהן מקולקלין מותר לשחוט אחריהם הא ל"ה לא הוה שרינן וא"כ כל שהוחזקו שאין רוב מעשיהן מקולקלין ודאי אסור והו"ל למיתנא בכה"ג וע"כ דלא נחית מתני' להכי דזה פשי' דספיקא דאורייתא לחומרא ונראה דלא נחית אלא לאשמועינן דלפעמים גורם שחיטתו של הקטן איסור לשחוט אחריו ול"ב דווקא שחי' בני חיובא ודו"ק:

ועש"ך סקי"ט בשם הסמ"ק דשהה במיעוט סימנים או נמצא סכין פגומה וכה"ג אסור לשחוט אחריו ומ"מ נראה דבשחט בסכין שאינו בדוק כלל ולית ליה חזקת בדוק מותר לשחוט אחריו דבספק אוקמינן לה בחזקת שלא נשחטה וכן מבואר בהדיא בתו' שם דבספק מוקמינן אחזקה ודווקא בספיקא דדינא לא שייך חזקה כמבואר שם בתו'. ונמצאת פגומה שכתב לאסור היינו בסכין בדוק שנמצא פגום לאח"ש דכנגד חזקת הבהמה איכא חזקת הסכין והוה ספק שקול אבל בסכין שאין לו חזקת בדוק ואין לנו אלא חזקת הבהמה ודאי שרי וכן משמעות דבריהם ודו"ק סימן יז ס"א צריך הפירכוס למשוך עד אחר שחיטה הנה כולם כתבו כן בשם רש"י ולענ"ד הוא מוכרח בפירוש מהא דא"ר דלעולם פירכוס בסוף שחיטה והא דפשטה ידה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש משום דידוע דנשמתה נטולה הימנה קודם לכן ע"ש ולכאו' למ"ל להא דקודם לכן הא מסיק שם בסמוך בהדיא מהא דיתום דזה פי' למיתה וזה פי' לחיים אסור וה"נ אם הוצאת נפש בשעה זו של הגמר שחי' ממש ג"כ אסור ולמ"ל לרבא לומר עוד מקודם לכן וע"כ דמאן דאמר דפירכוס בסוף שחיטה היינו שמושך עד לאחר גמר שחיטה. ומשו"ה הוצרך לומר קודם לכן דהיינו שגם מקודם והוא בשעה של הגמר שחי' ממש כבר היא מתה אבל אם לא היה היציאת נפש מקודם אלא באותה שעה ממש הא הוה כבר לאחר הגמר שחיטה ובודאי היה כשירה ע"ש היטיב ומוכרח בהדיא דהפירכוס היינו לאחר גמר שחיטה ודו"ק:

בטור הביא פירכוס דגועה והטילה רעי וכתב הב"י דהרי"ף והרמב"ם שהשמיטו זה ס"ל דרבא דאמר הלכתא כהא מתניתא אתא לאפוקי כל שאר פירכוס ולכאו' הוא תמוה דהא הוכיחו התו' ד"ה גועה כו' דע"כ ס"ל להש"ס דגועה והטילה רעי עדיף מפירכוס דיד או רגל וכיון דבמתניתא זו תני הא דיד או רגל לכאורה כ"ש גועה וה"ר ומנ"ל לומר דאתי לאפוקי ולענ"ד דיצא להם זה משום דס"ל דע"כ דהשתא סברת רבא דאין הולכין כלל אחר עדיפות הפירכוס ומתניתא מפקא אפי' הפירכוס דעדיף טפי והוכיחו כן דהנה הקשו בתו' שם על רבא דאית ליה דפירכוס דווקא בסוף שחיטה דלא שני מידי אהא דדייק שם מעיקרא מהא דר"ש דזינקה ודילמא זינקה בתחילת שחיטה ולי"ל דזינק עדיף דא"כ מאי עד שתפרכס ביד כו' ע"ש בסוגיא ומה שתי' התו' דאין רגילות לזנק אלא בסוף שחיטה הוא תמוה לומר סברא שלא נזכר בש"ס והו"ל להש"ס לדחויי הכי בהדיא ע"כ ס"ל להרי"ף ור"מ דבאמת הא כל עיקר האי קושיא אינו אלא משום דלא רצה הש"ס לעשות פלוגתא בסברות הפוכות אבל רבא לא איכפת ליה בהא וס"ל דאע"ג דלר"ש ע"כ זינקה עדיף דמהני אפי' בתחילת שחיטה מ"מ לרבנן יד או רגל עדיף ול"מ זינקה כלל אף בסוף שחי' והיינו עד שתפרכס ביד או ברגל ודווקא הא ולא זינוק ובאמת אין בזה היפוך כ"כ דהא כבר כתב רש"י שברי"ף אהא דאוכלת קורות דהטעם דל"מ די"ל דהא עושה זאת רק בשביל דוחק מיתה וא"כ אין לנו ראיה כלל מחוזק הפירכוס דהא על הכל י"ל דהוא בשביל דוחק המיתה וא"כ אינו תלוי אלא במה שהם דברים שאין המיתה עושה ושפיר י"ל לפי"ז דפליגי בסברא זו דלמר הא הוה דברים שהמיתה עושה ולמר בהא וא"כ ודאי דה"נ מפקא שפיר גועה וה"ר אע"ג דלרב הוה ס"ל דעדיף טפי לדידן ל"מ ואפשר עוד שמפרשים כן בדרבא גופיה דהא דאמר הלכתא כהא מתני' היינו דבאמת אתי לתרוצי הך קושי' דזינוק דקים ליה דהך מתניתא הוא מפקא כל