חבל יוסף (חדרי דעה) ח

חשש והיכי דמוכחא שרי' ובזה"ז תמיד הוה כמוכחא מילתא וכה"ג כתב לקמן גבי גילוי ובכ"ד ודו"ק:

סימן סימן יג ס"ב מצא בה עובר מותר באכילה כו' ובטור דמו אסור וחלבו מותר. ובאר דהדם חשוב כדם של איברי הבהמה עצמה וכתב הט"ז סק"ג הא דהחלב לא חשוב כחלב הבהמה עצמה [פי' לר"י דקיי"ל כותיה דהתולש חלב מעובר בן ט' במעי בהמה חייב דחלב גמור הוא ואפי"ה מתירין אותו בכאן. לפי שהתירתו שחיטת אמו ומתיר אפי' את האיסור ודו"ק] ותי' דהדם מתערב עם דם של הבהמה דהעובר ניזון ממנה וכתב הפמ"ג דלפי זה אינו אלא בל"ת כדם האיברים ותמהני שהרי הוא פלוגתא דר"י ור"ל בש"ס בהדיא ור"י דקיי"ל כוותיה ס"ל דהוא עונש כרת וע' ב"י סס"ו. ולענ"ד בפשי' דה"ק דכיון דלגמרי ודאי לא שרי דלא גרע מדם האיברים. וא"כ ע"כ לא קאי עליו שריותא דכל בבהמה תאכלו וא"כ באיסורו קאי וממילא עונש כרת ככל דם הנפש דעלמא ולר"ל נראה דאזיל לטעמי' דס"ל גבי חלב דאוירא גרים. ומשו"ה גם לענין דם ס"ל דאינו כדם הנפש לחייב כרת אלא דהוה כדם האיברים וזה כדברי הפמ"ג וזה פשוט:

ס"ב השוחט את הבהמה ומצא בה עובר כו' עי' הג"א פרק בה"מ שכתב בשם הראבי"ה דעובר שהוא טריפה אסור וראיתי באו"ז שה"ר מהא דמסיק שם (ע"ד) דנוצרה טריפה לא היה לה שעת הכושר ואי מותרת בשחיטת אמו הרי היה לה שעת הכושר ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהרי בס"ד שם דתני נולדה טריפה ובעי למפשט מינה בעיא דר"א דהושיט ידו למעי בהמה ושחט עובר שבמעי' לא מהני השחיטה דאי ל"ה הרי היה לה שעת הכושר לשוחטה במעי אמה דמפרש בלא היה לה טריפות קודם הלידה והיכי ס"ד הכי דנהי דשחי' עצמה ל"מ במעי אמה:

אבל הרי היה יכול לשחוט אז את האם ובודאי היה ניתר העובר שאינו טריפה וע"כ דזה דשחי' אמו לא חשיב ליה הש"ס שעת הכושר ואין שום ראיה ועוד קשה לענ"ד דלפי שי' דע"כ דס"ל דאיסור טריפה חל במעי אמו ואפי' בבן ח' דהרי קרי ליה לא היה שעת הכושר משעת יצירה ואפי' לטהר מידי נבילה כדאיירי סוגיא שם וע' תו' דק"ג ד"ה דאיסור וע"כ דלשי' גם כשימות אח"כ שוב אינו ניתר דאי ל"ה מצינו טריפה שיש לה היתר בידי אדם דיכול להכניס ידו למעי' ולהמיתו וזה פשוט דלכל השי' אין היתר לטריפה בידי אדם וע"כ דלשי' דנאסרה בתחילה מחמת טריפות כבר אין לה שום היתר וא"כ איך יפרנס בעיא דדס"ח הוציא ידו וחתכה כו' עד שהשלימו לרובו כו' או"ד רובא בב"א בעינן דלמ"ל מטעם רוב ת"ל דע"כ כבר נטרפה קודם רובו כמבו' בכ"ד ובנדה [כ"ד] וא"כ לשי' בודאי תו ל"מ שחיטת האם כלל אפי' לטהר מידי נבילה וכן בזבחים [ד"ע[ דחשיב חומרא דטריפה מנבילה דחל איסורא מחיים ולא חשיב חומרא דאוסר בעובר. ואולי יש ליישב עפ"י דברי התו' ברי"פ שור שנגח ובכ"ד דאע"ג דקיי"ל בכ"ד עובר ירך אמו מ"מ לענין ולד של טריפה לא אמרינן הכי כיון דהעובר יש לו חיות בפני עצמו ע"ש וא"כ י"ל דזה דווקא כל זמן שהוא חי אבל כשמת תו הדר הוה ירך אמו כמו דקיי"ל בכ"ד וא"כ שפיר י"ל דלשי' אע"ג דס"ל דכשהוא טריפה נאסר מ"מ כשמת הוא ניתר ואינו. היתר לטריפה דמעיקרא כשהיה חי לא הוה חשיב ירך אמו והוה בהמה באפי נפשי' וכשנעשה טריפה נאסר אבל כשמת בהמה דמעיקרא כמאן דליתא דמי. דהא השתא ירך אמו שהיא בהמה כשירה הוא. ושפיר שריא. ובזה א"ש גם הא דזבחים דלפי"ז ה"ז נכלל בכלל מה דחשיב דאוסר מחיים ואולי יש לכוין זה בדברי הד"מ בשם האו"ז סמ"ה אות א' ע"ש וצ"ע:

שם אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה ובט"ז נסתפק לענין דיעבד דאף דהפו' כתבו לשון פוסל כתב דמצינו גבי ורידים דאר"י לשון פוסל וכתבו התו' שם דאינו אלא לכתחילה ובאמת משם אין ראי' דהא ר"י קאי את"ק דמכשיר רוב שנים בעוף לכתחילה ובכה"ג שייך שפיר פוסל אפי' לכתחילה כמש"כ הרא"ש בגיטין פ"ג ס"ג גבי טופסי גיטין ע"ש אמנם בפסחים ע"ז מוכח בהדיא דלפי המסקנא שם לי"ל דיוקא דפוסל משמע דיעבד כמבואר שם בתו' אבל כבר הכריעו האחרונים דמוכח מכל הפו' דאסור כאן דיעבד ומש"כ הט"ז דמצינו בריפ"ב דגיטין דמשום חשש איחלופי לא הוה אסרינן בדיעבד באמת התם לא הוה אלא איחלופי בקיום שטרות דהוא גופי' מדרבנן וכעין זה חילק הרב בספ"ז גבי חלב שקדים ועוד דבסוס"י ס"ו גבי דם דגים וחגבים שנתערב בתבשיל הוצרך הרשב"א להתיר משום דבכה"ג ליכא מראית עין ע"ש ש"מ הא ל"ה הוה אסרינן משום מראית העין אפי' דיעבד וכה"ג בכ"ד ודו"ק:

ס"ג בהגה ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה דעת התבו"ש דאפי' לאחר שמונה ימים דיצא מחזקת נפל לא שרינן ליה הכא ועדג"מ שתמה עליו דאפי' בבן שמונה חדשים ודאי. דרובן אינן מתקיימין מהני לרשב"ג דקיי"ל כותי'. כ"ש בהא דלא יצא מהרוב וולדות כלל ע"ש. ולענ"ד יש לקיים דברי התבו"ש דכבר הוכיח המג"א (בסש"ל סק"י) מדברי הראשונים דנהרגה האם רובא שאין הולד מתקיים ע"ש ומוכח שם דאפי' בכלו לו חדשיו. רובן אינן מתקיימין. וא"כ ודאי דהכא גרע טפי מסתם לא כלו לו חדשיו. דהא הכא מצטרף מיעוט נפלים דעלמא. דהוא ג"כ מיעוט השכיח. עם הרוב שאינו מתקיים מחמת שנהרגה האם אבל בלא כלו לו חדשיו ליכא אלא חשש נפל לחוד וא"כ מנלן דרשב"ג פליג אדרבנן גם בהא דהכא. והא דבש"ס אמרינן בפשי' דארבע סימנים אכשר ביה רחמנא אפשר דהיינו בידעינן ביה דכלו לו חדשיו דליכא אלא חד רובא לאיסורא ובזה מהני ח"י כמו בלא כלו לו חדשיו אבל לדידן שפיר י"ל דל"מ וצ"ע. ט"ז סק"ט כתב להתיר אפי' בבהמה דעלמא הבא על בן פקועה אם נשחטה הבן פקועה ונמצא בה הולד ולא יצא הולד לאויר והשיגו כל האחרונים דשחיטת הב"פ אינה שחיטה ואינה מתרת הילד והפמ"ג כתב דשיטת הט"ז דגזיה"כ הוא דכל בבהמה תאכלו דבהמה שהיא עצמה כשירה לאכילה גם כל הנמצא בה מותר ולענ"ד מבואר בדברי הרא"ש דלא שרינן בזה דהרי הוכיח דלא כרש"י דכתב דטעם דר"מ דאוסר בבן ט' חי דס"ל דחדשים גרמו דא"כ אפי' נמצא מת ליתסר דדילמא בשעת שחיטה היה חי ע"ש ואי דזה גופא היתר דנמצא בבהמה כשירה אפי' אינה בשעת שחי' א"כ לא קשה מידי ומוכח בדברי הרא"ש דע"כ דהשחיטה הוא המתיר. אבל לאחר שחיטה אין כאן היתר. ואולי יש לדחוק דשחיטה ממש אינו כלל כנמצא בה דכמאן דמונח בקופסא דמי אבל ב"פ מ"מ חיותא אית בה והולד תלי בחיותא דידה והוה כנמצא בה ודוחק וצע"ג:

סימן יד ס"א הוציא ראשו אע"פ שהחזירו ה"ה כילוד משמע דהוא כבר כנולד לגמרי וכיון דהוא כלידה פשוט דתו אין שייך שיהיה עוד עליו תורת עובר כלל וכדמוכח בש"ס (ד"ע) גבי בעיא דהדביק שני רחמים דאי ל"ה הוה ליה למבעי בפשיטות בהכניס ולד לרחם וע"כ דאין רחם קולט דבר הילוד ודברי הלבוש שהובא בפמ"ג סק"ז שכתב גם בהוציא ראשו דהאיסור אינו אלא משום כיון שיצא חוץ למחיצתו הוא תמוה מאוד דפשוט דבכה"ג לא מיקרי כלל בבהמה וכמו שהוכחתי ועפמ"ג שנתעורר ג"כ עליו דאי גם בלידת הראש צריך להך דרשא א"כ ע"כ דמתני' ג"כ ס"ל להך דרשא ותיקשי לר"י דפליג עלה וחידש די"ל דר"י ג"כ מודה בדרשא זו אלא דבכל אבר בעלמא דלא חשוב ס"ל דבטל הוא בתר רוב עובר אבל בלידת הראש גם ר"י מודה בהך דרשא ע"ש ולא מוכח כן בש"ס אלא דר"י לא ס"ל כלל הך דרשא דהא פריך שם תיובתא לר"י מברייתא דמייתי הך דרשא וע"כ כמש"כ דלידת הראש שהחזיר לא צריך דרשא כלל דהוא כבהמה דעלמא ודו"ק:

ס"ב אבל מה שבפנים מותר אפי' הוא מיעוטו עב"י דלרש"י פליגי בהא תרי לישנא אליבא דרב דקיי"ל כותי' בהא וא"כ לשי' הו"ל לפסוק להחמיר בשל תורה. אלא דשי' הרי"ף דהוא פלוגתא דרב ור"י בלישנא בתרא ור"י מיקל וקיי"ל בכ"ד כר"י. והרא"ש הוכיח כשי' הרי"ף מבעיא דהוציא ידו והחזירו דנקט הש"ס אליבא דמ"ד אין לידה לאיברים ולרש"י משמע דהוא ר"י דס"ל אין לידה לאיברים ומתיר אפי' האבר [ובאמת גם לשי' רש"י י"ל דקאי להך לישנא אליבא דרב דמתיר את המיעוט שבפנים וצ"ל דמשמע ליה לשון זה דקאי אר"י דהוא אמר שם האי לישנא ועוד דאפי' אם נפרש כן מ"מ יהיה הוכחה גם לשי' רש"י להתיר המיעוט שבפנים כיון דאזלא סוגיא הכי להתיר] וזה קשה דלדידיה ודאי ליכא למבעי