חבל יוסף (חדרי דעה) פח

שם אומן ישראל שמקצת כסף משלו אי"צ טבילה האחרונים כ' דזה לא מסתבר כלל אלא כל שהי' תחילה שותפות עכומ"ז צריך אח"כ טבילה. וכן מוכח לענ"ד בהדיא בסוגי' שם דאפי' הוסיף נופך משלו למ"ד דאין אומן קונה ל"מ אלא דההוספה הוא שלו אבל שכר אומנתו הוה מלוה ע"ש והוה ככל שותפות עכומ"ז. ומיהו בזה דשותפות גופא כ"כ בצ"ע:

סי"ד אבל אם טבלו לפני גדול הוה טבילה ובש"ך (סקכ"ח) דאע"ג דהרשב"א כ' גבי נדה דבעי כוונה טבילה דהכא דאינה מטומאה לטהרה ואינה אוסרת מה שנשתמש קודם הטבילה כו' שאני. ובאמת משמע כן בהג"א שם שכ' בזה"ל ור"י אמר אף לביתה לא טהרה אע"ג דבעלמא חולין לא בעי כוונה כו' משמע דס"ל דדווקא שם בטבילת טומאה ס"ל לר"י דבעי כוונה אבל בטבילה זו ודאי הוה כשאר חולין דל"ב כוונה. אבל לכאורה יש להקשות דהא שם בש"ס פריך אר"י ממתני' דשחיטה דלא בעי כוונה ומשני דשחיטה שאני דמדמגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין ל"ב כוונה. ומשמע לכאורה דאדרבה אית לן לדמויי כל דוכתא לטבילה אלא דשחיטה גלי קרא. וצ"ל דס"ל דודאי אי לא הוה קרא לשחיטה הוה ילפינן כ"ד מטבילה. אבל השתא דאיכא קרא לשחיטה דל"ב כוונה אדרבה לא ילפינן בכ"ד מטבילה אלא משחיטה. ואפשר דטעמם דס"ל דטבילה מטומאה יש בה סרך מצוה לכו"ע. דהא כמה תנאי ס"ל דטבילה בזמנה מצוה. וליכא למילף מינה מילי דהיתר כשחיטה וכל מילי דהיתר משחיטה ילפינן. ובטבילה דהכא ס"ל כיון דאינה מטומאה לטהרה נמי ליכא בה מצוה ודמיא לשחיטה. ובזה יתיישב מה שהקשו על שי' זו (דבנדה צריך כוונה) מסתמא דהש"ס בחגיגה דמסיק בפשי' דחולין ל"ב כוונה. די"ל דהתם דווקא בנ"י דלא שייך בה מצוה כטבילה (ועוד דהוה דרבנן) הוא דפסק הכי ואע"ג דהש"ס בחגיגה שם לא דייק לה אלא מהך ברייתא דטבילה הנ"ל. כוונת הש"ס הוא דאע"ג דבטבילה לא קיי"ל כהך בריי' אלא כריב"י דפליג. ע"כ לא פליג עלה ר' יונתן בר"י אלא בטבילה. אבל לענין נ"י כו"ע מודו. ובאמת משמע שם כן בהדיא מדלא אייתי שם כלל הך פלוגתא דר' יונתן. וזה שכ' הג"א בפשי' דבעלמא ל"ב כוונה לר"י. אלא שא"כ דדווקא בטבילה הוא דבעינן כוונה יש להקשות דלענין טבילה למה לי' לאתויי שם הא דר"י בר"י ללמדה מפיבוס דנגעי בגדים. טפי הו"ל לאתויי סתם משנה דפרה פי"ב דנתכוין להזות לפניו והזה לאחריו פסול דבעי כוונה להזאה וכן פירש הרמב"ם שם. וכן פירש"י בסוטה ל"ט וכן מוכח סוגיא דסוטה שם. ובקידושין כ"ה משמע דלכו"ע ס"ל דמקשינן טבילה להזאה. אלא דרבי שם סבר וכבס בגדיו הפסיק הענין. אבל בל"ה אית לן לאקשויי טבילה להזאה לכו"ע וא"כ מוכח בפשי' מס"מ דטבילה בעי כוונה כהזאה. ומיהו בל"ה תיקשי לרב דסבר שם דטבילה לא בעי כוונה והרי בהזאה משמע דכו"ע מודו. ואולי משום דביומא (ד"ח) מסיק דר' יוסי פליג ולא מקיש טבילה להזאה וצ"ע:

ועט"ז דמ"מ בטבל ע"י עכו"ם צ"ע דאיך יברך על טבילת עכומ"ז דאין שליחות לעכו"ם והנה המג"א (בס' רס"ג סקי"א) הביא בשם מהר"ש דאשה שהולכת לחופה ואין רצונה לקבל שבת מבעו"י תפרוס ידי' משחשיכה ותברך או תאמר לעכו"ם משחשיכה וידליק ותברך. ותמה עליו המג"א איך יברך בדלוקה ועומדת (ונראה דכוונתו גם בע"י עכו"ם דמדמברכין להדליק הדליקה עכו"ם לא עשה ולא כלום כדאמרינן גבי נ"ח בש"ס) ומשמע לכאו' דאפי' לדברי המג"א לא מקשה אלא בדלוקה ועומדת (או לפמש"כ בעכו"ם דבהדלקה ס"ל דלא יצא) אבל בטבילה דיוצא בטבילת עכו"ם שפיר יכול לברך. אמנם נראה דיש לחלק דהדלקת הנר שאני ול"ק שם למה יברך דהנה התו' (בשבת כ"ה) ד"ה הדלקת הנר הביאו י"א דאין מברכין על נר של שבת דאם היתה דלוקה ועומדת אינו חייב להדליק וכ' בשם ר"ת דאינו כן דבאמת אם היה דלוקה חייב לכבות ולהדליק. כדתניא ובלבד שלא יקדים. ועוד כ' דאפי' אם נאמר דבדלוקה אינו חייב להדליק ג"כ מברך. וראי' מכסוי הדם דכסהו הרוח פטור וכן מצות מילה למ"ד דנולד מהול אי"צ להטיף דם ברית. ואפ"ה מברך. והנראה בסברת הי"א לחלק מכ"ה ומילה ובזה יתיישב גם מה שתמהו עליהם מהא דבירושלמי מפורש לענין נר יו"ט דמברך. דס"ל דבאמת נר של שבת אינו דומה לנר חנוכה דהא בנ"ח קיי"ל כבתה אינו זקוק לה ואין שם אלא מצות הדלקה אבל בנר של שבת אמרינן גבי עטרן שריחו רע שמא יניחנה ויוצא ופריך ויצא ומתרץ הדלקת נר בשבת חובה. ומשמע בפשיטות דהמצוה שתהיה דווקא דלוקה בשבת. ופשוט דכבתה כ"ז שרשאי להדליק זקוק לה. וא"כ עיקר המצוה מה שהיא דלוקה אח"כ בשבת. וס"ל להי"א דלפי"ז מצות הדלקת נר ש"ש כיון דעיקר המצוה במה שיושב בלילה בנר דלוק. והוא מדליק בשעה שהוא יום ובחול:

הוה דבר דאין עשייתה גמר מצוה דעיקר המצוה מה שהיא דלוקה אח"כ ובמה שאינו גמר המצוה קיי"ל במנחות מ"ב דאינו מברך כמו עשיית סוכה. מיהו הי' צריך לברך על מה שהוא יושב לפני הנר אח"כ בשבת וכמו בישיבת סוכה. ומשו"ה הי' ראוי לברך בתחילת העשי' כמו בבדיקת חמץ שמברך על הביעור שלבסוף וע"ז כ' דכיון דאם מצא דלוקה אינו מדליק לאו מצוה היא. ונראה דמקור סברתם מהא דאמרינן בריש מכות גבי קצירת העומר דכיון דמצא קצור אינו קוצר השתא נמי לאו מצוה היא. וביותר י"ל דהוא כן במצות הדלקת הנר. דהא עיקרו אינו אלא משום עונג שבת. ואינו מברך על כל עונג. והיינו משום דאם אין לו חפץ לאו מצוה הוא. ואינו מברך אלא על דבר שחייבוהו בעשי' זו. והיינו שכ' כיון דאם מצא דלוק אינו מדליק אי"צ לברך. וכ"ז דווקא בנר ש"ש דאינו יכול לקבוע המצוה על גוף ההדלקה כנ"ל. ואין ההדלקה גמר מצוה. בזה אם הוא באופן שאם מצא דלוק אינו מדליק לאו מצוה כקצירת העומר אבל ביו"ט דמדליקה בשעת מצוותה התם ודאי ההדלקה הוא גמר מצוה ומברך. וכן כה"ד ומילה דודאי הוה עשייתן גמר מצוה שפיר מברך ולק"מ. וזה שי' הי"א ונראה דעל סברא זו בנה מהר"ש יסודו דס"ל דהתו' דדחו זה וס"ל דאפי' בכה"ג מברך ודאי דמ"מ זה אמת כסברת הי"א דכאן עיקר המצוה מה שהיא דלוקה כנ"ל וא"כ גם בדלוקה ע"י עכומ"ז נהי דאין לה לברך על גוף ההדלקה מ"מ על מצות הישיבה שלפני הנר שפיר יכולה לברך. וכיון שכן ודאי דאין ראי' מזה לכאן בטבילה דהתם דווקא משום משך המצוה אבל הכא הרי כבר אזלא מצותה לגמרי [וגם עיקר הקושי' של התו' מהא דכה"ד ומילה נראה לכאורה ליישב בפשיטות דלק"מ דהרי בכה"ד ודאי אין הפטור בתורת קיום המצוה. אלא דנדחה המצוה ממנו. ותדע דהא בכסהו ונתגלה פטור מלכסות וכסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות. וכן כ' התוס' בע"ז מ"ז בהדיא דזה הוה דחוי שאין בידו. וכן פשוט בנולד מהול דאין כאן מצות מילה וכן הוכחתי במק"א דאע"ג דמשוך פטור נולד מהול משוך ודאי חייב, וא"כ ה"נ אינו אלא דחוי מהמצוה. אבל כאן לפי שיטתם דס"ל דמצא דלוק אינו מדליק הרי בידו לכבות ולהדליק ואפ"ה פטרינן לי' א"כ ש"מ דשפיר יוצא ידי מצותו גם ממילא שפיר מסתבר דאין לברך על עשייתו ודוק] ודקדוק לשון הש"ס במנחות שם במסקנא כל דבר שעשייתה גמר מצוה אע"ג דכשירה בעכומ"ז בישראל מברך ע"ש משמעות לשון הזה בהדיא דדווקא כשעשה הישראל מברך. אבל עשה העכומ"ז אינו מברך. ולמ"ד מילה בעכומ"ז כשר מ"מ אינן מברכין וה"נ בטבילת עכומ"ז ומ"מ מצאתי בפ"ת חו"מ סתכ"ז בשם המח"א בעושה מעקה ע"י פועל עכומ"ז יכול לברך ע"ש. גם יש לנו להסתפק בכאן מצד אחר דשי' הט"ז גופא בסי' א' לענין שחיטה דאע"ג דבכ"ד עושה המצוה מברך ולא המשלח. בברכת שחיטה אין הברכה על עשיית המצוה אלא על היתר השחיטה וזה יכול לברך גם אחר. וכ"כ שם דה"ט בברכת אירוסין שמברך אחר ולא המארס עיין שם. ולכאורה הכא נמי בטבילה זו שנראה לכאורה דעיקר המצוה אינו אלא ההיתר לתשמיש. וכשאינו רוצה להשתמש לכאו' אינו מחויב להטביל וכמש"כ בסמוך סי"ד בשי' הג"א דטבילה זו דומה לשחיטה וא"כ זה יכול לברך גם אם אחר עושה המצוה. ונראה שאון לחלק אפי' בעושה עכומ"ז וצ"ע וע' הגהת זהב מזוקק דהביא מס"ד דהש"ס מנחות שם דכל מצוה שכשירה ע"י עכומ"ז אין מברכין עלי' כלל וכתב דמ"מ הכא כשטובל הישראל מברך דאינו כשר אלא דיעבד ע"ש. וכ"ז אינו מזוקק לענ"ד חדא מה שהביא ס"ד דהש"ס דוודאי מסקנא לא קיימי הכי, אלא דאפי' כשר ע"י עכומ"ז בישראל מברך. וגם טעמו