חבל יוסף (חדרי דעה) פז

לא חיישינן דאינו חשוד להחליף ע"ש. ומיהו אפ"ל דכותי עדיף טפי דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי בו וע' תוס' גיטין כ"ה ודו"ק. ולכאורה היה אפשר לומר מדרמי (בריש חולין) גבי ע"ה מתניתא אהדדי אי חשודי להחליף ע"ש. ואי איתא הו"ל לשנויי בפשיטות הא ר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכה"ת. והא כרבנן דס"ל דאינו חשוד לדבר אחר. וע"כ דפשי' לי' להש"ס דזה לא חשיב כאיסור אחר ומשו"ה לא מצי למימר הא רבנן דעד כאן לא פליגי רבנן אלא באיסור אחר אבל לאחלופי הו"ל למיחוש אפילו לרבנן וא"כ גם לפי המסקנא דוקא בע"ה מסקינן התם דל"ח לחליפין אבל בחשוד בדבר שאין הרבים מקילין בהם ודאי י"ל דחשוד אף להחליף. אבל לענ"ד י"ל בפשיטות כדמסקינן בבכורות לר"מ גבי כהנים דאע"ג דסבר ר"מ חשוד לדבר א' חשוד לכהת"כ. כהני דחשידי אבכור לא חשידי אכל התורה דאימור דאמרינן לחששא לאחזוקי מי אמר ע"ש. וה"נ ע"ה במעשרות הא קיי"ל דלא הוה אלא חששא בעלמא. וא"כ לא הוה מצי לשנויי דהא ר"מ דע"כ לא אמר ר"מ אלא בחשוד ודאי דמוחזק אבל בע"ה דלא הוה אלא חששא מי אמר וא"ש. וא"כ אין ראיה משם להא וצע"ג:

הלכות הכשר כלים סימן קכ ס"א הקונה מהעכומ"ז כלי סעודה של מתכות כו' צריך להטביל כ' הטעם שיצאו מטומאת עכומ"ז כו' צ"ע לפי"ז דא"כ גם גר שנתגייר יהי' כליו צריכים טבילה. ולא מצינו זה בשום דוכתא. ואולי דמ"מ אינו כמעשה שהי' וצ"ע:

ס"ב צריך שיהי' הכלי רפוי בידו בשעת טבילה ואם לחלח ידיו במים אין לחוש. ובהג"ה ודווקא במי מקוה [היינו שיאחוז הכלי במקוה גופא] אבל לא בתלושין. והט"ז האריך הרבה דהמרדכי לא כתב זה אלא בכובד כלי דהוה הפסק. אבל כאן כל שאינו אוחז בכח הרבה הוה טופח להטפיח וקיי"ל דהוה חיבור ע"ש. וכבר הביא בעצמו דהרא"ש ס"ל דכובד כלי הוה ג"כ טלה"ט ומהני ג"כ. וכ"כ (בסי' קצ"ח סק"ל) גם בשם הרשב"א בתה"ב שכ' ג"כ בזה בפירוש דהוה טופח להטפיח ע"ש. ומוכרח לפי פירושו בדברי המרדכי דפליג עם הרא"ש והרשב"א במציאות אי איכא בכובד כלי טופח להטפיח והוא דוחק גדול. גם מש"כ לפרש בדברי המרדכי וגם צריך ליזהר בהא דתנן האוחז כו' דקמ"ל שלא יהדק בכח כמש"כ הרשב"א כל רואה יראה שאין שום משמעות לזה בדברי המרדכי. גם עיקר שי' בדברי המרדכי דבכובד לא הוה טלה"ט ואפ"ה בחבורין במקומן מהני צע"ג לענ"ד דלכאורה בכ"מ שאין טלה"ט משמע בש"ס בכ"ד דהוה כנגוב (בברכות גבי מ"ר ובגיטין רפ"ב]. ולולי שאיני כדאי הי' נראה בשי' המרדכי דודאי אינו חולק על כל הפוס' הנ"ל דגם בכובד כלי הוה טופח להטפיח אלא דס"ל כשי' רש"י ור"י (ברפ"ב דגיטין) דטלה"ט ל"מ אלא בגוד אחית שסופו לירד למים ע"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ן ור"ן בע"ז (פ"ה) גבי הא דניצוק חיבור ע"ש. והרי הט"ז גופי' באו"ח (ס' קס"ב) לענין נטילת ידים האריך להחמיר כשי' זו דל"מ אפי' טופח להטפיח ע"ש. ולפ"ז דברי המרדכי מתפרשין היטיב ובתחלה נקדים מה שביאר הב"י (בסי' קצ"ח) דשי' הרמב"ם במתני' דהאוחז דת"ק סבר ידיח ידיו ור"ש פליג דירפה ידיו. דהיינו דפלוגתייהו בירפה דת"ק סבר דל"מ דגזרינן דילמא לא ירפה והרשב"א הק' ע"ז דבכ"ד לא גזרו ע"ש. ופי' להיפוך דר"ש סבר דידיח ל"מ לפי שאם לא ירפה ויהדק בכח לא הוה טלה"ט וכ' בעצמו דבמהדק בכח זה ודאי ל"מ גם לת"ק אלא דאי"צ לרפות. ובודאי כ"ז דחוק דא"כ לא ידעינן באיזה אופן קרוי מרפה ובאיזה אופן פליגי ובאיזה אופן כו"ע מודי. ע"כ פי' המרדכי בזה כשי' הרשב"א דר"ש ודאי פליג אידיח ידיו אלא דה"ט דפליג דס"ל כרבנן דר"י דטלה"ט ל"מ ומשו"ה ל"מ הדיח ידיו דת"ק דפירושו ודאי בתלושין כמש"כ בזה הט"ז וטעמא דת"ק דטלה"ט הוה חיבור כר"י ואפילו בלא גוד אחית ור"ש ס"ל דזה ל"מ ומשו"ה בעי שירפה לגמרי. והיינו דכ' המרדכי דדוקא במחוברין במקומן ממש כגון ההיא דרגלי המטה והיינו דבזה ודאי מהני טלה"ט לכו"ע וכן משמע בכ"ד בש"ס גבי חוטי שער (רי"פ במה אשה) ובשערות שנתקשרו דשלשה אינן חוצצין דהוה ודאי משום דאית בהו טלה"ט. אבל בתלושין ל"מ והיינו דמסיק כמתני' דהאוחז. והיינו כמו שפרשנו דר"ש פליג אהדיח ידיו אף דודאי הוה בזה טלה"ט ובעי' דווקא ירפה. וה"נ לא מהני גם בכובד כלי דזה ודאי לא הוה ג"כ כירפה ופסק כר"ש. דרבנן דר"י ע"כ ס"ל כוותי'. ולשיטת ר"י ורש"י והר"ן (בע"ז הנ"ל) אפילו לר"י לא אמרינן חיבור אלא בגוד אחית שסופו לירד אבל בל"ה ל"מ אפי' טלה"ט. וא"כ ודאי ל"מ הדיח ידיו אלא במחוברין כשיטת המרדכי וזה שכ' הרב בהג"ה ודווקא שלחלח ידיו במי המקוה דהיינו שיאחז הכלי בתוך המקוה והוא ממש כמש"כ העט"ז. ומש"כ עליו הט"ז דאין זה דרך המשנה באמת ודאי דזה אינו הך הדיח ידיו דת"ק דזה הוה בתלושין כנ"ל ואנן פסקינן כר"ש דתלושין ל"מ אלא דבמחוברין בזה מהני טלה"ט לכו"ע כנ"ל. וכ"ז מרווח ומתיישב יפה בשי' המרדכי והרב. אלא דיש חידוש שלא זכר זה הרב לקמן (ס' קצ"ח). וצ"ל דסמך אמש"כ כאן דהא זה ודאי דלא מקילינן שם בטבילת נדה יותר מטבילה דהכא ודוק:

ט"ז סק"ה במרדכי יש שמצריכין לברך על טבילת כלי מתכות ותמהתי דאי"צ להזכיר פרטי הדינים דא"כ יזכיר גם של סעודה וכו'. ולענ"ד הוא נכון דהא באמת קיי"ל כר"י דהי' לפניו מצות הרבה צריך לברך על כל אחת דצריך לפרט בפרט ולא בכלל. וא"כ כיון דטבילה זו אינה כדין טבילת טומאה אלא מצוה אחרת צריך לפרט דמברך על טבילה זו. ואם לא היה מזכיר ש"מ הוה פירושו בסתמא כרוב טבילות דהוה לטומאה. ומשו"ה הצריכו להזכיר ש"מ שיהי' היכר לדין טבילה זו ודוק:

ס"ח אם לא לקח הראשון לצורך סעודה אין השואל ממנו צריך להטביל. והאחרונים כ' להחמיר כאו"ה שצריך לטבול אלא שאינו מברך ונראה לדקדק מדבריהם דס"ל דהא דמסיק הרב אבל הראשון אסור להשתמש אפי' עראי היינו נמי רק מספק דאי ל"ה למה לא יברך הרי מהני הטבילה להתיר תשמיש להראשון וע"כ דגם הראשון אינו ודאי שצריך טבילה והכי מסתבר דודאי אין סברא דמי שקנה לכלי אומנות מן העכומ"ז שיהי' אסור לו להשתמש לפעמים לצורך סעודה. וה"נ נראה גם כשיחדה זה שלא לצורך סעודה אלא דחומרא בעלמא הוא ולא לברך ודוק:

ש"ך סק"כ בשם האו"ה דאם הוסיף אח"כ מעות להעכומ"ז וקנה המשכון צריך טבילה אחרת ויברך כו' ונראה הטעם דאע"ג דמתחלה טבלה משום דמשכנתא כזבינא ל"מ לה השתא דכיון שהוסיף מעות בודאי הי' שוה המשכון יותר מההלואה. ומבואר בב"ק דף מ"ט גבי משכנו של גר ביד ישראל דאינו קונה יותר מהחוב וכ"כ הרא"ש בסו"פ שה"ד בהדיא (ועש"ך חו"מ סע"ב סק"ט שעמד בסברא זו בשי' הרי"ף מעצמו). וא"כ אם אפי' משכנתא כזבינא לא עדיף מישראל ועכומ"ז שותפין דאי"צ טבילה. ואפילו טבל ל"מ. וכשקנה הישראל אח"כ גם את חלק העכומ"ז פשוט דצריך להטביל בברכה וע' מש"כ בסמוך. אבל לענ"ד נראה די"ל דהא דהצריכו טבילה במשכנתא היינו דווקא באינו שוה יותר מחובו אבל כשהוא שוה יותר באמת לא הי' צריך טבילה כלל כדין שותפין. ולא משמע כן דברי האו"ה. ואף שיש לדחוק דהא דטבל מתחלה היינו לפי שחשב שלא יתן להעכומ"ז יותר ואינו שותף עוד בדבר מ"מ הוא דוחק וגם סתימת הש"ס והפוס' לא משמע כן וצ"ע:

ס"י בהגה ואם מקצת כסף שנעשה ממנו הכלי של העכומ"ז צריך טבילה כ' הש"ך דמשמע דהיינו בברכה והט"ז הקשה דהא בשביל מעמיד פסק לעיל דאינו מברך ועוד דהכא גרע דבטל ברוב וכ"ז אינו לענ"ד דהתם לענין גוף הכלי דאינו בר טבילה שפיר י"ל דבשביל המעמיד אין לחייב עליו טבילה אבל הכא כל שיש להעכומ"ז חלק בכלי ואח"כ קנה הישראל הוה ככל קונה כלי מן העכומ"ז. ובודאי דלא שייך כאן ביטול ברוב דממונא לא בטל כדאיתא בשילהי ביצה הרי שנתערב קב שלו בעשרה קבין של חבירו כו' וע' מש"כ בחיבורו על חו"מ סרכ"ט. אלא דבעיקר הדין בהיו ישראל ועכומ"ז שותפין בכלי וקנה אח"כ הישראל את כולו דכ' הש"ך בפשי' שחייב בטבילה. וכן משמעות הפו'. לענ"ד אינו ברור די"ל דגם זה אינו כמעשה שהי' דהתם הי' בתחלה כולו של העכומ"ז לבד אבל בהיו שותפין מתחלה צ"ע: