חבל יוסף (חדרי דעה) פו

דגם אחר. אי"נ היינו ע"א וטבל וכנ"ל. אבל בכל האיסורים נאמן חשוד בשל אחרים ודוק:

ש"ך סקכ"ב כ' הרש"ל בדורות הללו החשוד על סת"י נאמן בשבועה כו' הטעם כמש"כ בתשו' הרב הביאו הש"ך סוסקי"ט ע"ש סי"ג המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה. [עי' בח"י על חו"מ] ועי' ח"ד מש"כ. בישוב דברי האו"ח גבי נטרפה הריאה משום שנמצא בה מחט דאין המוכר חייב להחזיר הדמים לפי שאינו אלא ספק ותמהו עליו דהא קיי"ל דאפי' ספק טריפה הוה מ"ט. כיון דע"כ פרשי אינשי מינה. וכ' הח"ד דשאני הכא דמעיקרא הוה ראוי להכשירה בבדיקה כשהיתה שלימה והשתא היא דנתקלקלה כשנחתכה ע"ש. והנה בפ' המוכר פירות (דף צ''ו) גבי המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה בתוך ג"י חייב באחריותה. וכ' הרשב"ם וז"ל שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות מג"י משהתחיל להריח ריח חומץ ונהי דריחא חלא וטעמא חמרא חמרא הוא. מ"מ באחריות מוכר הוא שהרי כבר נתקלקל ברשותו וכו'. והא דנקט חבית יין לרבותא נקט דסד"א לשתי' לאלתר קבעי לה ולא הוה לי' לשהויי וליפטר מוכר קמ"ל עכ"ל. מבואר מדברי הרשב"ם דאע"ג דבשעה שלקח הוה יין והוה אפשר לשתותו ולא הוה שום מ"ט מ"מ כיון שכבר התחיל כח הקילקול ברשות המוכר והלוקח לא שינה בדבר ועשה כדרכו ונאבד המקח שנעשה חומץ אחריות על המוכר עשה"ט וא"כ נראה דה"נ האי דינא דמחט בריאה כיון דהקלקול שהוא מחמת המחט כבר הי' ברשות המוכר ומה שנחתכה בלא בדיקה אפי' נחתכה ביד הלוקח אין לו על הלוקח כלום שנעשה כדרכו וא"כ פשוט דהאחריות על המוכר כיון דאסורה מספק באכילה אין לך מום גדול מזה. וא"כ דבריו צ"ע לדינא:

סט"ז טבח שחתך סרכות כו' ומ"מ פטור מלשלם כ' הש"ך בשם .. הריב"ש דכיון דלא עשה אלא ספק טריפות מצי למימר הממע"ה כו' והנה זה א"ש להריב"ש בזמנו אבל לדידן כבר הסכים הש"ך בחו"מ (סי' ש"ו) דעשה ספק טריפות המפורסם לאיסור חייב לשלם על מעשיו כיון דהוא שומר ועשה דבר האוסר בפשיעה. הוה ככל פשיעה דחייב. וא"כ אינו מספיק טעם זה לפוטרו אבל לכאו' נראה לפוטרו דהא ודאי זה לא חשדינן שראה הסרכות בבדיקה שהיא כשירה ואח"כ חתכם דא"כ למ"ל לחותכם. וע"כ דאין לנו לחושדו אלא שתלשם בלא בדיקה. והוה כסרכא שנאבדה בלא בדיקה והרי קיי"ל דסרכא בחזקת איסור עומדת וה"ה בחזקת טרפה לדידן. ומה לנו עליו לחייבו. שוב ראיתי בתשובת הריב"ש שר"ע השואל פטר באמת משום שהיא טריפה. והריב"ש דחה זה דהוא בעצמו אומר שהיתה כשירה ומחמת מעשיו אסרוה ע"ש. וכל זה התם שהי' המעשה שהכשירה קודם. ואח"כ חתך מפני כעס ומריבות ע"ש. י"ל דתבעו המוכר על מה שחתך ובזה גרם לאסור. אבל כאן לפי שהעתיק בשו"ע נראה ברור דאין לנו עליו שום חיוב כמש"כ ובל"ה ג"כ נראה לכאורה דכל זמן שלא נבדקה הבהמה מטריפות כיון דאין הולכין בממון אחה"ר י"ל דלמא טרפה היא. ואין עליו חיוב כלל ומיהו י"ל כיון דאנו מותרין לאוכלה א"כ ל"ג מבורר צרור מגורנו של חברו דקיי"ל דחייב. אבל בסמ"ע סרכ"ט ס"ב משמע דהוא משום גרמי. ודעת הש"ך והאחרונים בסשפ"ו דבשוגג פטור. אבל צ"ע בנ"י ר"פ המוכר פירות (מקור דברי הסמ"ע) בסו"ד ע"ש. וגם י"ל דהכא דאנו אוכלין אותה בהיתר ממש עדיף טפי וצ"ע ועכ"פ בחזקת סרכא לכאו' ברור דאין שום חיוב עליו וצריך עיון גדול:

סי"ז טבח שיצא טרפה מתח"י אין לו התנצלות כו' עי' דברי הרב לעיל סי' ב' ס"ב בהגה להקל בלא הוחזק ועמ"ש שם בס"ד:

סי"ט מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. ובהגה דאינו נוהג בחשוד על איסור דאורייתא. עי' ש"ך דהאריך ליישב הא דלעיל ס"ב דאוכל נבלות לתיאבון ג"כ נאמן לומר פלוני מומחה שחט לי והאריך בפנים שונים והנראה ביסוד כוונתו דהתם כיון דאינו חשוד אלא לתיאבון ובלא"ה קיי"ל גבי חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח דהם מחליפין אלא דכאן כ' הרשב"א דאפשר דלא הוה שכיח מומחה בקל וי"ל דמפני הטורח עבר. ובודאי דאינו אלא חששא בעלמא וסגי לזה הך סברא דלא חציף השתא. [ועוי"ל ביותר דגם מעיקרא גופא חושש שמא ישאלוהו מי הוא המומחה וחושש שיצטרך למשוי נפשי' חציף ורשע] ובודאי דאינו חשיב לו צער טורח קל כזה. נגד צער ביוש לפני הבריות. וא"כ תו הדר הוה ככשר דעלמא. אבל חשוד של הרב בכאן היינו בחשוד אפילו בלא הנאה כלל דכהיתרא דמי לי'. וא"כ גם בלא הנאה כלל עובר שפיר י"ל משום הא סברא לחוד דעביד לגלוי יהי' מירתת לא סמכינן עלה. וע"ש עוד מש"כ בההיא דביצים של עוף פלוני טהור דסמכינן גם אעכומ"ז. דהתם דהוא עצמו מוכר שאני. ונראה דהיינו כדסמכינן בכ"ד אאומן דלא מרעא נפשי'. וה"נ בכה"ג דהכא שהוא עתיד לגלות לפנינו יש לומר דעדיף טפי וסמכו בזה. דגם כל מוכר לא מרעא נפשי'. וכיון דמשו"ה הוא. אינו דווקא אלא בחשש זיוף שאין זה המין וכמ"ש המג"א (סי' כ') דזה מרע באמונתו. אבל משום איסורא לא ודוק. ובעיקר הדבר כבר האריך הריב"ש סי' קנ"ה בענין עבידא לגלויי לחלק דמדאו' ל"מ סברא זו ע"ש והובא קצת באו"ת סי' מ"ט ע"ש. ובדבריו נדחים גם דברי הטו"א רה"ש רפ"ב גבי כי אתא עולא אמר קדשוה לירחא ע"ש:

שם הביא לו מנחה בשם א' מן המומחין נאמן עט"ז שהאריך דבהא מהני אפי' בחשוד אאיסור דאו'. והנה אף שהראי' של הט"ז מהא דשלח ע"י עכומ"ז ירך חתוכה כדרך חטיטת הגיד מותר. אע"ג דלקח מן העכומ"ז ירך חתוכה אסור משום דחיישינן דלמא מסרה לו ישראל אחר שנודע לו שהיא טרפה. וא"כ בשולח נמי ניחוש דלמא יהיב משלו. וע"כ דסמכינן דאין אדם נותן משלו אף בעכומ"ז. הנה זה יש לדחות מכמה פנים די"ל דהתם דווקא באמת ביודע ששלח לו הישראל אלא דלא מיירי התם אלא בחשש איחלופי. ועוד דהא בל"ה באמת יש להקשות גם על חליפין גופיה למה ל"ח דילמא איתרמי לעכומ"ז ירך חתוכה והחליף. וע"כ דל"ח כולי האי לתרתי כמש"כ שם וה"נ לענין זה י"ל דל"ח כו"ה לתרתי אבל אהא לחוד י"ל דלא סמכינן וא"כ אין ראי'. אבל בל"ה כבר כ' הפו' בכ"ד דאפי' לעכו"ם לא חיישינן לחליפין להכשיל בלא הנאה. וכ"ש דלא חיישינן שיתן משלו להכשיל. ועוד נ"ל דהנה הקשה הט"ז למ"ל בהא שמו של המומחה כיון דע"כ אינו מטעם מירתת מדהוצרכו לסברא שאין אדם נותן משלו על שם חבירו [והטעם נ"ל דהכא במתנה לא מירתת דלא כהט"ז שנדחק בזה] וכיון דמשום חזקה זו הוא למה הוצרך להזכיר שמו ע"ש שנדחק בזה. אבל נ"ל דבאמת הך סברא דאין אדם מפסיד ממונו בלא הנאה כלל הוא סברא אלימתא ומצינו דמהני הך סברא אפי' לאפוקי ממונא וראי' מב"ק (סו"פ החובל) גבי נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצו כל כמיני' ע"ש. ומהני הך סברא דלא יפסיד אדם ממונו בחנם אפי' לענין להוציא ממון. כ"ש דסמכינן באיסורא. וא"כ אם לא יזכיר שם המומחה א"כ ע"כ בטלה החזקה כיון דהשתא נמי ע"כ השולח מפסיד ממונו בחנם. וא"כ אין לנו במה להאמינו וע"כ צריך להזכיר שם השולח וז"ב לענ"ד. וא"כ כ"ש דודאי דאין לנו לחוש שיפסיד מעותיו כדי להכשיל. ומ"מ אינו אלא בב' חותמות דבל"ה חיישינן לחליפין בחשוד כזה ודוק:

ס"כ החשוד בדבר שאין הרבים רגילין להקל בהם חשוד אף להחליף. יש לדקדק דהא כבר מבואר בכ"ד דאף עכומ"ז אינו חשוד להחליף אלא בדבר שיהנה מחליפין כגון רע בטוב. ובל"ה ל"ח. ובזה שיחליף רע בטוב הוה גזל גמור והוה איסור אחר והרי קיי"ל דבשני מיני איסורין אפי' חשוד על החמור אינו חשוד על הקל. וא"כ אפי' נאמר דגזל הוה איסור קל בעיני הבריות כמש"א רוב בגזל. מ"מ באיסור אחר אין לנו לחושדו. [וסוגיא דב"ח י"ל בחשוד כבר ע"ז דלהחליף גופי'] ואולי זהו טעם הב"ח שכ' דלשי' החשוד בדבר שאין הרבים מקילין חשוד לכל האיסורים. והיינו דאי ל"ה לא הוה לן למיחשדי' גם בגזל דהוא איסור אחר. והש"ך השיג עליו דדוקא לאיחלופי חשוד ע"ש. אבל יש להבין דמאין יצא להם זה דלאחלופי חששו טפי דלכאורה מ"ש מכל איסור אחר ולכאורה הא אפי' בכותים מבואר בהדיא בע"ז (ל"א) גבי השולח יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עכומ"ז. פירש"י דבציר ומורייס ביד כותי