חבל יוסף (חדרי דעה) פד

יין לר"א צריך הכרה בחו"א ובלא הכרה א"ר דצריך ב"ח. וכ' דעוד יש ליישב הבריי' כר"א כדפירשתי לעול לפרש"י הלכך כו' ומשמעות דבריהם דגם לפרש"י כ"ש דיש ראי' לשי' הי"א והרי לפרש"י ע"כ נסתר עיקר החילוק וכנ"ל והי"א ע"כ יפרשו כשי' ר"ת ודווקא לרבנן צריך הכרה במורייס וכן לר"א ביין בחו"א. אבל מורייס לר"א אי"צ. אבל לפרש"י א"א ליישב הך שי' הי"א אם לא שנדחוק כפי' היש דוחקים הנ"ל שהביאו שם התו' אח"כ וצ"ע. ועכ"פ לדינא בודאי נראה דזה דוחק. ולשי' רש"י יש להחמיר שצריך הכרה דווקא וכן פסק לקמן (ס' ק"ל ס"ה) גבי יין דנכון להחמיר וא"כ כ"ש כאן דאיירי בדברים שיש בהם חשש איסור דאורייתא וצ"ע למה לא כתב כן בכאן:

שם בהגה ומיהו דווקא בדבר שי"ל שנהנה בחליפין התו' והפו' הביאו מהא דקוסתא דמורייס בזוזי ודחמרא בד"ז ע"ש ולכאו' צ"ע כיון דמצינו בפשיטות דבדאורייתא בעי ב"ח ובדרבנן סגי בחו"א הרי שסמכו להקל בדרבנן טפי שלא לחוש לזייף. א"כ מנ"ל ללמוד לענין סברא זו דאינו נהנה ממורייס דהוה מדרבנן לאיסור דאורייתא. שוב ראיתי במרדכי שכ' בשם הסמ"ג דיש ראי' מהא דעכומ"ז וישראל ששפתו שתי קדירות ולא חשו להם חכמים (בע"ז י"ב) וצריך להבין דלפי פשטיות הסוגיא לא מצינו התם אלא דביוצא ונכנס הוא מירתת ע"ש. והנראה בכוונתו דבר חריף דהנה המהרי"ט הק' בדברי התוס' שם שכ' דמשו"ה לאביי שם ל"מ מירתת ככל יו"נ משום דיכול לתחוב הכף ולומר להגיס לבשולך נתכוונתי ע"ש. והקשה דלמה ניחוש לזה דמה הנאה לו לעכומ"ז בזה וע' פ"ח שתי' היטיב דכוונתם דבאותה שעה שיעסוק בזה יגנוב המרק או הבשר ע"ש. ורבא צ"ל דס"ל דאפי' כשעוסק מירתת לגנוב וכדס"ל לרבא גבי שחיטה דאע"ג דבידו הוא ויכול לדרוס בכ"ש אפ"ה מירתת. וכמש"כ הר"ן בפ"ה בסוף סוגיא דכללי מגע ע"ש. ולפ"ז נראה ברור דלא שייך סברא זו דמירתת אלא לענין חשש שיגנוב שפיר י"ל שאף שעל התחיבת הכף יכול לומר להגיס נתכוונתי. אבל לגנוב מהקדירה מירתת. אבל אם אפי' בלא הנאה כלל נמי הוה חיישינן שיכשיל לאסור. ודאי דלא הוה שייך כלל מירתת דעל תחיבת הכף לבד ודאי דיכול לומר שהוא מיכוין לטובה ולא מירתת כלל. וע"כ דבלא הנאה לא חיישינן כלל שיכשיל וזה כוונת הסמ"ג. וא"כ הרי יש לנו ראי' אפי' לאיסור דאורייתא דנבילה שם ודוק:

ס"ד בהגה ואם חתם הדבר ששלח וגם השק הוה כב' חותמות. נראה דכוונתו דבכה"ג מהני אפי' בלא היפוך תפירות. וכן מוכח בהדיא בד"מ שם ע"ש. וכן נראה דבחותם הב' סגי בכ"ד כמו נוד בדסקיא ואינך דלקמן (סי' ק"ל) ע"ש. ובזה נראה לי לישב דברי הרב שהב"ח השיג עליו לכאו' בראיות נכונות דלדידן דקיי"ל דמפתח וחותם הוה כב' חותמות א"כ הוה"ד דמפתח לבד הוה כחו"א ודקדק זה מהמרדכי ותשובת הרא"ש דמפתח א' הוה כחותם ע"ש. ומה שהשיג הט"ז דבמרדכי הכוונה שהמפתח ביד העכו"ם וההיתר משום מירתת ע"ש לענ"ד פשוט דזה גופה דיוק הב"ח דהמרדכי שם לא הוצרך לו זה הדין אלא בשביל שלא הי' המפתח ביד הישראל ומבואר דהא אם הי' המפתח בידו פשיטא לי' דשרי הרי דמפתח ה"ה כחותם. וכן הוא בתשו' הרא"ש ובתוס' דף ע' גבי מסוביתא וביותר בתשו' הרא"ש דאיירי בהדיא ברשות שהעכומ"ז דר לבדו ע"ש ובודאי דמפתח ה"ה כחותם. אלא דכוונת הרב הוא דלדידן דאין אנו בקיאין באופן מפתח שלהם. וא"כ במקום חו"א אין אנו יכולין להתיר על מפתח שיהי' כחותם. דעכשיו מנעולים ומפתחות שכיחין בקל. אלא דבמקום שצריך ב"ח לענין חותם הב' דסגי בכ"ד כנ"ל. שפיר יש לסמוך אף לדידן. ונכון לדינא:

ס"ה אם היא חתוכה כדרך ישראל אחר חטיטת הגיד כשירה כ' האחרונים דדוקא דיעבד. ולא פי' הטעם. והנראה דהנה כבר הק' הט"ז (בס"ט) דלמה מהני שם בס"ט תיבת כשר דלמא נודע לו אח"כ שהיא טריפה. ותי' הנה"ך דא"כ הוה מוחק לה ע"ש והוא מדינא כמבואר בש"ס דבמקום שמכריזין אסור למכור טריפה אם לא שהכריזו דאיל"ה הרי הוא מכשיל אבל בחטיטת הגיד ודאי דאין מחייבין אותו להפסיד הבשר. ומשו"ה באמת אסור ליקח מעכומ"ו בשר אפי' חתוך כחתיכת ישראל דחיישינן שמא נתוודע טריפות אח"כ אלא דבשולח כ"כ התו' שם דאין להחמיר לחוש כו"ה דאיתרמי לי' לעכו"ם זה ע"ש. וא"כ ודאי דאין זה דומה לחותם דאין יכול להחליף כלל בלא זיוף ול"ח לזה אפי' לכתחילה. אבל כאן לסמוך על סברא זו דלא איתרמי לי' ודאי דלכתחילה אין לסמוך ע"ז וק"ל:

שם בהג"ה ודווקא בבשר או שאר איסור דאו' אבל בדרבנן אם מכיר קצת שלא הוחלף והם היותר טובים כולם מותרות. והא דל"מ בדאו' הך סברא כיון דחזינן דלא החליף הטובים וא"כ ע"כ אין בזה סברא לריעותא דנהנה ובמקום שלא נהנה הא שרינן אפי' בדאו'. הנה לענין בשר בשביל היכר החתיכה כבר מבואר בד"מ די"ל שלא החליף אלא אותם שאין להכיר ע"י ניקור ע"ש. מיהו משמעות הרב כאן דאפי' מכיר חתיכות הטובות בט"ע גמור דלא שייך סברא הנ"ל ג"כ לא סמכינן בדאורייתא אסברא דהי' מחליף הטובים. ואולי י"ל שעדיין יש לחוש שגם העכומ"ז הי' יודע לו שחתיכות אלו יוכר יותר. וצ"ע ס"ז אם אותו מקום מעבר לרבים כו' עי' ב"י ובתוספתא פרואר שישראל ועכומ"ז כונסין לתוכו יין ועכומ"ז יושב לתוכה מותר שחזקתו משתמר והובא בב"י לקמן (סי' קכ"ח) ע"ש:

ס"ט בשר הנמצא ביד עכומ"ז וכתב עליו כשר או חותם מותר כו' הרשב"א למד זה מהא דחתוכה דישראל מידע ידעי. ולכאורה צ"ע דהתם דחותך הישראל אחר נטילת הגיד א"א לעכומ"ז לזייף כלל דמידע ידעי. אבל הכא בחותם בעלמא הא קיי"ל לקמן (סי' קל"א) דמטהר יינו של עכומ"ז בעיר שכולה עכומ"ז אפי' ב' חותמות ל"מ דבדידי' גופי' מזייף. וה"נ הנמצא בידו שהביא ממרחק ודאי הוה כעיר שכולה עכומ"ז וההיתר דסקל"א ס"ב נראה דכאן גבי גבינות ובשר לא שייך זה כלל. ע"כ נראה דדוקא כ' הרשב"א שכ' עליו כו' דל"מ אלא אותיות כמש"כ הב"י בשם הראב"ד דסימן זה אינו יוצא מיד עכו"ם לעולם. וכן הוא לקמן (סי' ק"ל סעי' א') בהג"ה בשם הר"ן ורי"ו ע"ש. דזה הוה ג"כ כחתוכה דישראל אבל שאר חותמות אפי' ב"ח ל"מ ובפ"ח האריך לענין עץ שנותנין על הגבינות ולכאו' זה פשוט דל"מ ודוק:

שם בהג"ה וכן מותר לקנות גבינות כו' בש"ך כ' דזה פשי' כו' ופשוט דכוונת הרב לפי שבאמת הרשב"א כ' בפירוש להיפוך דבגבינות אין שומעין להתיר וביאר הטעם לפי ששוכחין הדפוסין בבית העכומ"ז כו' ובאמת בתשו' ר"י שהובאת (בסו' סי' זה) מבואר להתיר וכבר האריך המהרי"ט והפר"ח ליישב הסתירה ונראה פשוט בדעת הרב דס"ל דהרשב"א לא החמיר אלא בשעתו לפי דאיתחזק ריעותא בימיו אבל מן הדין כיון דאיכא חותם ועל הריעותא איכא כמה ספיקות אין להחמיר וזה ברור לענ"ד. וזה שכ' הרב דעכשיו מתירין גם גבינות. ונכון:

ש"ך סקל"ג נראה דאפי' קטן יוצא ונכנס ואפי' באיסור דאוריי' ובאמת הוא מבואר בהדיא לקמן סו"ס קכ"ז דדברים שאין בהם אלא חשש שמא יחליפנו העכו"ם סומכין גם על הקטן ומבואר בהדיא בב"י בשם הריטב"א דהיינו אפי' באיסור דאוריי' מדחילק דבבהמה שבחזקת איסור עומדת אי"נ מבואר בהדיא דאפי' באיסור דאו' דווקא חזקת איסור ופשוט:

סי"א אבל לכתחילה יש להחמיר אפי' בב' קדירות הט"ז כתב בשם המרדכי משום תערובות גופים כדחיישינן גבי פסחים ומהש"ך מבו' דלא חש לה. ונראה דטעמו כמש"כ הר"ן הובא (בס' פ"ט) גבי להעלות על השלחן זה בשר וזה גבינה במכירין דאסור דחיישינן דלמא ישכח ויאכל דלהעלות דבר איסור לא חיישינן דלא שכיח למיכיל איסורא דבדיל מינה ע"ש. וה"נ י"ל בזה דלא חיישינן לאחלופי אלא בפסחים דתרויי' היתרא נינהו אבל באיסור לא חיישינן. ועי' מש"כ שם:

עוד הביא הט"ז בשם המרדכי בשולח תבשיל בקדירה לביתו של עכומ"ז יזהרנו הישראל שיניח בה משיורי המאכל ויביאנה בו ביום ותמה עליו דשמא ישתמש בה ויחזור ויתן משיורי המאכל [ונפלאתי דהוצרך להביא זאת בשם המרדכי והרי זה מפורש לקמן במחבר (סי' קכ"ב ס"י) בהדיא]. ולענין קושיתו לענ"ד י"ל בפשי' כמבואר לקמן (סו' סי' קל"ו) דבכלים גדולים שאין התשמיש נוח ל"ח לפי שעה ע"ש. וה"נ ודאי אינו נוח טפי מכלים גדולים לערותו