חבל יוסף (חדרי דעה) פג

אבל לענ"ד דפשט לשון הבריי' דתני בזה דהם שני דברים א' ג"ד. וט"א שמא ימכור לישראל משמע דס"ל דלא תלי אהדדי וזהו טעם הש"ס דמקשה רישא לסיפא לפי שי' הראשונה. וכן מש"כ ר"ת דיש לחוש בזה אפי' שרי לג"ד דע"כ דהבריי' לא ס"ל כסברא שכ' תחילה בע"א דתלי אהדדי וז"ב ומוכרח. וא"כ כיון דלשי' הראשונה ר"א שני שם דבסיפא דהוא באיטלז חיישינן שמא ימכרנה בפני ישראל ולשי' זו קאי אפי' בסתם והוא גם אפי' במקום דליכא חשש איסור ג"ד דהא לא חילק אלא דברישא שרי משום דהוא בצינעא בביתו כמש"כ שם רש"י. וא"כ מוכח בהדיא דבפני ישראל ודאי אסור אפי' במתנה והוא מפורש כדברי הטור. [והנה לפמש"כ ר"ת דגם במקום שאין לחוש לג"ד יש חשש דשמא ימכרנה העכומ"ז להרואה וקשה קושי' התו' דמה הוכחה מדשמואל דהוא בשביל איסור ג"ד. דילמא משום חשש דשמא ימכרנה לישראל ותי' דהש"ס ס"ל דבצנעא נתן לו וליכא חשש זה ע"ש. ויש להבין למה לא הוה ניחא להתו' בע"א האי תירוצא. ונראה דבאמת לפ"מ דמשני גזירה שמא יתננו לו בפני ישראל משמע בהדיא דגם בצינעא אסור משום גזירה ולא שייך לחלק כלל דבצינעא ליכא חשש זה וכ"כ הרשב"א בחידושיו בפירוש ולא שייך כלל תי' זה. אלא דלשי' ר"ת דס"ל דלא שייך זה אלא במפרש. א"כ כל שאמר לו תחילה קודם הנתינה כההיא דשמואל שם. ובשעת נתינה נתן לו בסתם בצינעה א"כ לר"ת לשי' בזה ליכא למיחוש מידי לשמא ימכרנה בפני ישראל ומוכרח משום ג"ד וא"ש ואין זה אלא לר"ת לשי'] [והנה כבר כ' דר"ת פירש דבנו"ט ס"ל לאו"ר דלא שייך מפרש ומשו"ה לא אסרו במציעתא בנו"ט אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו. והקשו ע"ז בתו' דתיקשי לפי"ז לאו"ר למה לא תניא בברייתא במפרש בגיד ויהי' אסור אפי' במקום שאין מכריזין והיינו כדתנן במתני' וליפלוג בדידה וכ' הרש"א דגם לפי שי' הראשונה תיקשי ליתני בדידה בגיד גופא וכ' שיש ליישב בדוחק ולענ"ד הוא מיושב בפשי' בלא שום דוחק. דלא הקשו אלא לפי פיר"ת דמחלק דבגיד במפרש אסור אפי' במקום שאין מכריזין זהו בדידה במקום זה גופא אבל לפי שי' הראשונה דאין חילוק אלא בין מתנה למכר [ולענין חשש דג"ד ובחשש דשמא ימכרנה לישראל אחר גם בזה לא מחלקינן השתא כמש"כ לעיל] אבל בין גיד לנו"ט אין שום חילוק לשי'. א"כ ליכא לאקשויי מידי דנקט אורחא דמילתא וזה פשוט]. ולענין דינא אף שכבר בארנו היטב דברי הטור דלשי' הראשונה יש לאסור אפי' מתנה ואפי' בסתם אמנם כבר כ' הרשב"א שאין המנהג כן ואפי' במכר אלא דבסתם מוכרין וזה לשונו בחידושיו דלפ"מ שהביא הרי"ף גזירה דשמא ימכרנה בפני הישראל. א"כ למה נוהגין בכ"מ למכור נו"ט ואין מפרשין שהם טריפות ע"ש. ולולי ד"ק נראה דדווקא בימיהם שהי' מקומות שמכריזין. וביום שלא הכריזו היו לוקחין בשר מיד עכומ"ז הוה איכא למיטעי גם במקום שאין מכריזין דכשיראו שהוא מיד ישראל אתי לזבוני מיני'. אבל עכשיו שאין לוקחין לעולם בשר מהם לא שייך למגזר בזה. ויש ראי' ברורה לסברא זו דבהכי א"ש נמי הא דהקשה שם בההיא דשילהי ע"ז גבי פת שהוא מאיסור דשרי לזבוני שלא בפני ישראל ולא גזרינן שמא יתננה בפני ישראל ולפ"ז א"ש דהא בפת של עכומ"ז גם לדידהו הוא לעולם אסור וליכא למגזר גם לדידהו שמא ימכרנה בפ"י ודוק:

סימן קיח ש"ך סק"א העלה דאף במקום שרוב טבחי ישראל צריך חותם בתוך חותם ביד עכו"ם והא דשרי בשר הנמצא ביד עכומ"ז היינו בשר שלקח העכומ"ז מהמקולין. ולכאורה תמוה מאוד דהרי בהדיא אי' בב"מ (כ"ד) דשרי אפי' בשר הנמצא בשוק אפי' רוב עכומ"ז אם רטב"י הרי דאפי' לא חזינן כלל העכו"ם שהי' הבשר בידו ולא ידעינן לי' כלל אפ"ה כיון דרוב טבחי ישראל שרי והש"ך בעצמו מקשה מסוגיא זו על הב"ח (בס"ק כ"ד):

והנראה בביאור כוונתו דזה ודאי דהא דשרינן בשר ביד עכומ"ז ברוב טב"י היינו דידעינן דהעכומ"ז רגילין ליקח בשר מטב"י. דאי ל"ה ודאי ל"מ רוב טבח"י כיון דאין העכומ"ז לוקחין מהן (ועמ"ש בס"א). וזה שכ' שלקח מהמקולין כוונתו שעפ"י רוב לוקח מהמקולין דהוה כידעינן שלקח מהמקולין ובודאי שרינן לי' מכח רובא. וא"כ י"ל דהכא בשולח דהעכומ"ז ודאי מהדר להחליף בגרוע כדי להרויח. ועפי"ר דנבילה הוא הגרוע ודאי דיש לנו לחוש שמחזר אחר נבילה להחליף. והוה כנמצא באשפה דאסור ובדרך זה הוא העוד יש לחלק שכ' דשאני הכא דשוהה בידו. פירוש דהרי היו מוכרים טריפות לעכומ"ז ומכריזים ואין קונים מהם. ואף דמן הדין שרי בכ"ג דהולכין אחה"ר מ"מ הרי בודאי דברוב זמן יש לו טריפות אלא דסומכין בכל פעם על הרוב אבל כאן בשוהה בידו הרבה יש לחוש שהחליף בנבילה ונכון. ומיהו מתשו' הרשב"א שבבדה"ב נראה שאף שכ' ג"כ דמשמע דהוא אף ברטב"י מ"מ כ' דאינו אלא חומרא בעלמא ע"ש. וא"כ נראה דבדיעבד יש להקל עכ"פ אף בחו"א ונכון:

ס"א וכל שאיסורו מדברי סופרים סגי בחו"א ושי' רש"י דבדבר דדמיו יקרים אפי' בדרבנן צריך תב"ח. והנה לגי' ספרים שלנו בש"ס דגרסי בדרב פת למאי ניחוש לה אי שערי בדחתיטי מידע ידעי כו' ומשו"ה סגי לי' חו"א. א"כ מבואר בהדיא דהא אי הוה למיחוש להא דחיטי בשערי דדמיו יקרים הוה צריך ב' חותמות אף דפת הוה דרבנן מיהו רש"י גופי' מחק שם גי' זו ואין ראי' ע"ש. ומ"מ לפי פרש"י לקמן (דע"ב) גבי רבא כי הוה שדר גולפי כו' דאפי' כלים של יין צריך ב"ח. וכבר הק' עליו הרמב"ן וער"ן שתי' והביאו הב"י (סקל"ו) דהיינו לפי דתשמיש הוה דבר מרובה ומרויח הרבה ול"ד לאחלופי דלא יכול לזייף הרבה ע"ש. וא"כ מבואר בהדיא דבדמיו יקרים צריך ב"ח אפי' בדרבנן. ויש לתמוה כיון דהביא המחבר לקמן שם גבי כלים שי' רש"י למה השמיטו כאן וצריך עיון:

שם ואף השולח והודיע לחבירו צורת החותם כו' ובב"י הביא דברי הראב"ד דבשולח ל"מ שהרי לא יהי' לו עליו טביעת עין אלא בכתיבה בפי הכלי (כצ"ל) לפי שאין אותו סימן יוצא מידי נכרי לעולם ונראה פשוט דאין כוונת הראב"ד שצריך באמת דווקא הכרה בט"ע וכ"מ שהוזכר מפתח וחותם היינו שיכיר דווקא. דא"כ למה פליגי רבנן בסו"פ ר"י ובכ"ד דזה ל"מ והרי ט"ע מהני בכל התורה ובחולין (צ"ו) מבואר בהדיא דע"ז סמכינן אפי' בד"נ. אלא כוונתו דאין העכומ"ז מירתת לזייף אלא מפני יראת היכר ט"ע. ובודאי דבסברא זו סומכין אפילו לא הכיר. ועיקר כשקלא וטריא דכל הסוגיא אינו אלא אהך סברא דמירתת. ומה דמסיק דכתיבה מהני לפי שאין אותו סימן יוצא מידי נכרי לעולם. הנה אם זה שנשלח אליו הי' מכיר כתב ידו של השולח פשוט דזה ודאי הוה כהשולח עצמו דהא בכתיבה מהני גבי' ט"ע של אחר דמוציאין ממון בעידי קיום שזה כת"י של זה. ואפי' לפמש"כ דהכא אפי' בלא ראה ומשום מירתת. פשוט דגם בזה כיון דבכתב איכא ט"ע שייך מירתת גם בחבירו כמו בעצמו. ואפי' עכומ"ז לא מזייף עחו"מ סו"ס ס"ת וא"כ אי"צ לתלות לפי שאין זה יוצא מיד עכומ"ז לעולם. אלא דכוונתו דבכתיבה מהני אפילו ביודע העכומ"ז שאין חבירו מכיר כת"י כלל דאין עכומ"ז עשוי לזייף בזה לעולם ופשוט:

ס"ב החתימו כראוי ב"ח במקום שצריך ב' ואחד בדבר שדי באחד. אין צריך לחזור ולראותו כו'. הנה זה מוכרח לפי שי' הי"א שסתם המחבר בס"א דהא דרב דבחבי"ת צריך ב"ת ל"ק אהא דקיי"ל כר"א דסגי בחו"א דהא דרב בשולח שאינו מכיר וא"כ מוכרח דבב"ח אי"צ להכיר. ומסתמא דה"נ גם בחמפ"ג שם דא"ר שאי"צ אלא חו"א היינו ג"כ באינו מכיר. ומיהו לפירש"י (ד' ל"א) בברייתא דהשולח יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עכומ"ז אם מכיר חותמו וסתומו כו' דפי' דביד כותי וכ"ש ביד נכרי והיינו ע"כ כר"א דפסקינן כוותי' וסגי גם ליין בחו"א ע"ש בתוס' ואפ"ה תני בהדיא דגם מורייס צריך הכרת חותם דווקא ובודאי דע"כ לי"ל לרש"י פי' הי"א דהא דמחמיר רב שצריך ב"ח היינו באינו עתיד להכיר דלפי"ז בחמפ"ג אפי' אינו עתיד להכיר סגי בחו"א כנ"ל. דהא בברייתא תני דיין סגי חו"א במכיר. וגם מורייס צריך להכיר. אם לא שנדחוק כפי' היש דוחקים בתוס' דאם מכיר ל"ד ולא אתא לאפוקי אלא אם אינו יכול להכיר. וצ"ע דברי התו' (ד' ס"ט) שכ' ראי' מהך בריי' לשי' הי"א הנ"ל שמחלקים דהא דמצריך ב"ח היינו באינו מכיר וכ' תחילה עפ"י שי' ר"ת דמפרש לבריי' כרבנן דיין דווקא ביד כותי מהני חו"א ולא ביד נכרי. וס"ל לר"ת דגם לרבנן סגי במורייס חו"א. וצריך הכרת חותם והה"ד