חבל יוסף (חדרי דעה) פב

ופריך עלה אלא מעתה ישנה לשתרי דאר"ח ישן מותר אינו מניחו להתיישן. והדר בי' ע"ש ולשני גם אגלוי משום ל"פ. אלא דבגלוי ל"ש ל"פ כיון דבכל הגילוים התירו ישן למה ליתסר בגבינה טפי. אבל כיון דמשני משום חשש אחרינא דחלב טמא שפיר י"ל ל"פ. וה"נ י"ל בפשי' דבהועמדה בעשבים שפיר י"ל ל"פ. אבל בישראל רואה דשרי אפילו יין ודאי לא שייך ל"פ ושרי גם בגבינה וכן עיקר לדינא:

סימן קטז ס"א משקין שנתגלו כו' עב"י שהקשה על הרי"ף והרא"ש שפסקו לחוש לציר משום גלוי כיון דר"פ ור"ה ברי' דר"י עבדי עובדא דכד הוה להו גילויא שדי להו בציר ע"ש. ולפי"ז קשה גם על כל הפוסקים שהי' להם להביא זה שיש תקנה לגילוי ולכאורה משמע בברייתא דלא כוותיי' דפלוגתייהו דת"ק ור"ש אינו אלא אם שותה הנחש מציר (וכל אינך דהתם) משמע הא אם ודאי שתה והטיל בו ארס אסור. ולדידהו כיון דשדו כל גילויא בציר לכאו' אין לאסור בזה. עוד צ"ע לענ"ד אם יש לסמוך כלל על פיסקי הכללות במקום סכנה. כיון דקיי"ל אין למידין מן הכללות. ומיהו בכל האיסורים דהולכין אחר הרוב ש"ד. אבל בפ"נ דאין הולכין אחה"ר יש לנו לחוש למיעוט וכן הוא משמעות הרא"ש פי"ח דשבת ס"ה ע"ש. ועמ"ש לקמן סקנ"ז:

ט"ז סק"ב הביא קושית הד"מ לענין ביטול בשר ודגים דהרי בגילוי חיישינן אפי' במאה סאה. וכן הקשה מדברי המהרי"ל שאסר יורה שנפל לתוכה שלפוחית של דג ונתבשל בה. ולענ"ד אין כוונת הד"מ אלא להקשות על מה דמשמע מדברי המרדכי ואו"ז דגם ביטול יבש שייך בה דהרי כשנפל חתיכה קטנה של בשר ביורה של דג אף שהחתיכה בטילה בהיורה מ"מ היא עצמה שנתבשלה עם דג ע"כ דנעשה כבר כארס כעין כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. וצ"ל דס"ל דמ"מ החתיכה ג"כ יתבטל אף כשהיא בעין ושפיר הקשה מארס נחש דלא בטל. אבל בתערובות טעם בס' ברותח דקיי"ל בפשי' דהטעם מתבטל בס' וכמאן דליתא. פשוט דלא שייך להקשות מארס נחש דהתם הרי הארס ודאי אינו מתערב כלל. וגם משמע דאינו מבליע ארס בכולו. דהרי קיי"ל שתו ט' ולא מתו לא ישתה עשירי דפעמים הוא שוקע הרי דאינו מקלקל את המשקים אלא ממית בעצמו. וכן ס"ל לר"נ דהעבירו במסננת מותר אלא דרבנן פליגי דל"מ לי' מסננת דיכול לעבור גם דרך המסננת אבל הכא כיון דנתפשט הטעם בשוה ונתבטל אין כאן שום סכנה וגם הך עובדא דמהרי"ל משמע לענ"ד דנאבד השלפוחית שהוא בעין והוא נעשה דבר מסכן וכן נראה ממה שהוצרך לכתוב ונתבשל שם ובזה ודאי אין שייך ביטול כנ"ל אבל תערובות טעם פשוט דאין לאסור:

ס"ה בהגה או יחידי בלילה כו' ע' תו' ריש פרק גיה"נ בשם ר"ת. דלשון הש"ס ת"ח לא יצא יחידי משמע דאחרינא שרי וכ' דהא דר"י לעולם יכנוס אדם בכי טוב היינו דווקא ברחוק מן העיר מפני המכשולות והליסטים וסתימת דברי הרב לא נראה כן. ונראה שתפס כשי' ר"י בב"ק ובריש פסחים דאף מעירו אסור וע' שם בריש פסחים שכ' בשי' דהיינו מפני המזיקין. אבל לא נתבאר בדבריהם ישוב לקושי' זו דמשמע כאן דווקא ת"ח. ונראה דלפי שי' ר"י ג"כ יש חילוק בדבר. ע"פ מש"כ התוס' בריש מגילה וביבמות דהא דאסור ליתן שלום לחבירו בלילה היינו בשדות ובדרך דשכיחי מזיקין ע"ש. וה"נ משמע הכא לישנא דיכנוס דהיינו בבא מן הדרך. ואף שכ' התוס' דגם בעירו. היינו בדרך הסמוכה לעירו דרגיל בה ומ"מ אינו אלא בדרך ובשדות. אבל במקום ישוב ליכא איסורא לשאר אינשי אלא לת"ת דמתקנאין בהם טפי כמש"כ ר"ת. ומיהו בברכות מ"ד משמע דבעיר ממש ודאי ליכא משום חשש מזיקין ולא אמרו אלא משום גנאי ע"ש וצ"ע. ועפ"ח עוד מעניני סכנה ועי' ס"פ מפנין וס"פ המדיר ור"פ מש"א ור"פ כה"י ור"פ כה"ב. סימן קיז ס"א בהגה או לקחתו להאכילו לפועליו עכו"ם אסור כ' הט"ז דיש ללמוד זה מע"ז (ס"ב) דאמרינן דנותן לפועלים שכרן מפירות שביעית מיקרי לסחורה. וצ"ע לענ"ד דודאי הוה סחורה אבל הרי התירו גם לגבותו בחובו כדי שלא יפסיד. וה"נ כיון דצריך ליתן מזונות לפועלים. וכשיהי' צריך ליתן להם כשירות הוה הפסד ודאי ג"כ יש להתיר. וגם מש"כ הט"ז על הירושלמי דלקח חזירים להאכיל לפועלים אין מוכרן אלא בדמי' דאיירי בעבר ולקח ל"נ לענ"ד דהא ודאי אין כוונת הירושלמי דאם נזדמן לו עכו"ם שנותן יותר אסור ליקח ממנו דמה טעם בזה. וע"כ אין הכוונה אלא דאינו רשאי להשהות חזירים כדי שישתכר (וע' מש"כ בסמוך בשם התוס') ואי איירי בלקח באיסור ודאי דפשי' דאם יכול להוציא הדמים שנתן היכי נישרי לו להשהותן וכי מי שאכל שום כו'. וע"כ דהלקיחה הי' בהיתר ואיצטריך לאשמעינן דאינו רשאי להשהות להשתכר וכן משמע פשטות הירושלמי וצ"ע:

בהגה ב' וצריך למוכרה מיד ולא ימתין עד שתהא שמינה. וכן משמע מהירושלמי שהבאנו בסמוך דלקח חזירים להאכיל לפועלים אין מוכרן אלא בדמי' והיינו אע"פ שנזדמנו לו אין לו לשהות ולהשתכר. אבל התו' ר"פ כ"ש. כ' אהא דלא יגדל חזירים דאיצטריך לו לאסור אפי' בנזדמנו. והנה הרי גם בחזירים קיי"ל דלהשהות למכור לדמי' שרי בנזדמנו כמו בגר שנפלו לו חזירים בירושתו דמוכרן ע"י כדאמרינן בסו"פ מרובה. וכ"כ הש"ך (סקי"ב) ע"ש וא"כ ע"כ הא דאסרו לגדל אינו אלא להשתכר. וא"כ ע"כ משמע דהא בשאר דברים אסורים שרי בנזדמנו אפילו לגדל להשתכר וכן נראה לענ"ד משמעות הירושלמי דלא החמירו אלא בחזירים דקאי בארור ודוק:

שם במחבר וכ"ד שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. כ' הש"ך משמע דבכלל זה מורייס והכי אי' בירושלמי ואע"ג דטעם איסור מורייס מפני שמערבין בו יי"נ ואסור בהנאה כו' וכל זה מדברי הר"ש בשביעית. אבל לענ"ד הר"ש לא כ' זה אלא ליישב דברי הירושלמי אפי' לר"מ דס"ל דמורייס אסור בהנאה. אבל לדידן אמרינן בסו"פ א"מ דמורייס אפילו בידוע שעירבו בו יי"נ לא מיתסר בהנאה דאינו אלא לעבורי זהומא והכי קיי"ל לעיל סי' קי"ד וא"כ כ"ז משנה שאי"צ:

בט"ז סוהס"י הקשה על הטור במש"כ דאפילו להי"מ דמחלקין בין מכירה למתנה דבמתנה לעכומ"ז לא מיתסר גניבת דעת מ"מ בנותנה בפני ישראל בחזקת כשר חיישינן שמא ימכרנה לישראל. דהא התו' כ' דאי מותר לגנוב דעתו לא יקנה הישראל ממנו דיחוש דלגנוב דעתו א"ל כן. ולענ"ד אף שבתחילה כ' כן התו'. אבל בע"ב שם בסוגי' דברייתא דמתיר לשלוח ירך חתוכה לעכומ"ז ולא חייש לגניבת דעת ולא לשמא ימכרנה בפני ישראל וכ' רש"י דתנא דברייתא פליג והתו' כ' דאתי כל"ק דמתני' דווקא במקום שמכריזין ע"ש] ובמציעתא תני בבריי' דאסור למכור נו"ט לעכומ"ז מפני שני דברים א' מפני שמטעהו ושמא ימכור לישראל. והנה ע"כ צריך ליישב בהך חשש דג"ד דלא חייש ברישא וחייש במציעתא וחידשו הי"מ שבטור דבמתנה לא חיישינן ובמכירה חיישינן וזה שי' הראשונה שבתו'. והנה הסוגיא פריך שם בטעם דשמא ימכרנה לישראל למה לא חשש ברישא גבי גיד וחשש במציעתא ואו"ר שני דרישא באין מכריזין וסיפא במכריזין. ור"א שני דסיפא הוא באיטלז כפירש"י ע"ש. ולפ"מ שכ' בתחילה דהחשש שמא יקנה הוא בשביל איסור ג"ד א"כ אין כאן קושי' כלל דברישא דליכא ג"ד א"כ ליכא למיחוש שמא ימכור לישראל דלא יקנה ממנו שיחוש לג"ד ובסיפא דאיכא ג"ד לפי שהיא מכירה יש לחוש לשמא יקנה וכמש"כ התו'. והנה זה לפי שי' הראשונה. ור"ת מיישב דל"ק ברייתא אמתני' דבריי' בסתם ומתני' במפרש וכ' דבמציעתא דנו"ט איירי ג"כ במפרש ומשו"ה איכא ג"ד. והא דמקשה הש"ס מרישא אמציעתא לענין חשש דשמא ימכרנה לישראל כנ"ל ולא ניחא לי' בחילוק דמפרש. יישב ר"ת דבנו"ט שייך להשביח מקחו וליכא מעליותא דמפרש ולא הוה אלא כסתם וא"ש קושי' הש"ס ואין הכרח לחזור מסברא הנ"ל דהיכא דליכא ג"ד ליכא חשש דשמא ימכרנה. ומ"מ כ' שם בהדיא גם בלשון ר"ת שם דבמפרש יש לחוש שמא יקנה ממנו ישראל ואפי' נאמר שמותר לגנוב דעת העכומ"ז דלא אסיק הרואה אדעתי' שהוא ג"ד כיון שמפרש ע"ש ובשביל זה כ' ישוב אחר אהא דדייק הש"ס משמואל דהוא בשביל שאסור לג"ד ולא ניחא לי' משום שמא יקנה הישראל הרואה וכמש"כ שם הרש"א ע"ש. [ויש שם ט"ס וצ"ל והשתא אם מותר לג"ד יחוש הישראל כו'] ויש להבין מה הזקיקו לר"ת לחדש דבזה יש לחוש שמא יקנה הרואה אפי' אם מותר לג"ד