חבל יוסף (חדרי דעה) פ

ס"ו יש מי' שמתיר בשפחות שלנו כו' ובדיעבד יש לסמוך על המתירין עש"ך דעיקר ההיתר דכל החשש בזה משום קירוב דעת בעושה לרצונו ושייך חשש חתנות אבל בשפחות לית קירוב דעת וליכא בהו חשש חתנות ונ"ל סעד לסברא זו בהא דאין משתמשים באשה שהוא משום קירוב דעת וקיי"ל באה"ע סכ"א דדרך שפחות שרי ע"ש בדרישה:

ובזה נ"ל ליישב דברי הב"ח שכ' דהיכא דנטל העכו"ם מעצמו מן האש (אפי' קודם שהגיע למאכל ב"ד) והחזירו לא אסרינן דמי בקש זאת מידו ע"ש. וכל האחרונים כ' דאין טעם לסברתו והפ"ח השיג עליו מש"ס מפורש בדי"ב גבי לא הלכת לצור מימך וראיתה ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות ע"ג כירה ול"ח להם חכמים לבש"נ וע"כ דהיינו דלא חשו שיטול העכו"ם מהאש ויחזיר. ובאמת כ"כ הר"ן בפירוש. הרי חזינן דגם בכה"ג הוה בש"נ ע"ש ונ"ל דהסבר דבריו כך הוא דכיון דהוא נטלה מן האש והוא מחויב להחזיר הוה כעושה ע"כ דליכא קירוב דעת. וא"כ כ"ז כסלא הי' צורך ליטלה. אבל אם יש צורך ליטול פשוט דאין עליו להחזיר וא"כ כשהחזיר' ודאי איכא קירוב דעת ומודה הב"ח דאסור. וא"כ י"ל בהש"ס דלא חשו אפי' לה"ג ודוק. וקרוב בעיני לסמוך עלי' היכי שיש צד להקל:

ס"ז בהג"ה וי"א דהדלקת האש מהני כו'. וכבר תמהו כולם דבהדיא מבואר בש"ס דאי בלא עכו"ם לא הוה:

בשיל אסור. ולענ"ד יש ליישב לפי הסכמת הש"ך (סק"י) שצריך לסייע כדברי הגהת או"ה. והנה מבואר בביצה (דף ל"ד.) גבי נותן את העצים או את הקדירה ואח"כ נתן אחר את האש דהראשון פטור וקיי"ל דכל פטורי בשבת פטור אבל אסור (וכ"ה באו"ח סרנ"ג) וא"כ כיון דחזינן דמדרבנן חשוב זה בכלל מבשל א"כ בבישולי נכרים יש להקל דלא מיקרי תחילתו וסופו ביד עכו"ם ושרי. אבל כשנתן הישראל במקום שאינו יכול להתבשל ולא כיון שהעכו"ם יגמור זה קיי"ל גבי שבת דנותן הוא לכתחילה במקום שאינו יכול להתבשל ולא מיקרי זה כלל בכלל מבשל. ומשו"ה אין להקל בזה גם בבישולי עכו"ם ודוק:

ס"ט אם בשלו העכו"ם כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל עי' בה"ב בשם ר"י דכ"ז שהוא על האש אינו שייך לאסור משום מאכל ב"ד לכו"ע. והוא תמוה דבהדיא כ' הרשב"א גבי פליטת כלים ודבשפחות המבשלות לעצמן דצריך הישראל שיחתה קודם שיגיע למב"ד דאי לא יהי' נאסר הכלי. הרי בהדיא דאפי' הוא על האש ס"ל דכשיגיע כבר כמאכל ב"ד כבר יאסור ע"ש. וכן נלענ"ד משמעות כל הפו' החולקים בזה וצ"ע. ומ"מ משמעות דברי הר"י עכ"פ דהמתירין ס"ל להתיר אפי' כבר סלק העכו"ם מעל האש. וכ"ה (בסקי"ב סי"ג) גבי פת לדיעה השני' וכ"כ הת"ח (כלל ע"ה ס"ג) דגם בבישולי עכומ"ז כן הוא ומשו"ה מותרין דגים צלוים הנקחים מן הנכרים. לפי דכשמבשל אותן משביחין ע"ש. וכ"כ הד"מ (בסי' קי"ד) לענין קומפשא"ט המבושל דשרי ליקח מהם דכשמבשלין אותו משביח ע"ש ודוק:

סי"ב אבל ד"מ גדולים אינן נאכלים אלא ע"י הדחק לפיכך אם צלאן עכו"ם אסור. הרשב"א תמה על הר"י שפסק לאסור דהא חזקי' וב"ק רבים וקשישי מר"י דאסר. ולענ"ד למד זה. מתמרים המרים קצת (בסט"ו) דמסיק סתמא דהש"ס דאכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה ואסור ע"ש:

סט"ז בהגה עו"ג שבשל לחולה בשבת כו' אין בו משום ב"נ בט"ז תמה ע"ז דבב"י סקכ"ג מבואר דלמעשה אוסר בזה הר"ן בתשו' והש"ך שם נדחק לחלק דמה שאוסר היינו על דין הב' שם שהתיר הכלים מב"נ. אבל אין משמעות הר"ן כן שהרי כ' על דין דהכא וע"ז סמך הרא"ה כו' ואין בזה היתר רק מסברא זו שם דבכה"ג לא שייך חתנות והרי כ' ע"ז דאוסר למעשה ובודאי דאין להקל כ"ש בכלים שאפשר להגעיל וצ"ע:

סימן קיד ס"א כל שכר כו' עי' טור (בסקי"ב) דאסור לשתות אפי' דברים המותרין במסיבתן ועי' ב"י דכ' דאפשר דהוא מתוספתא כו' ובכ"מ פי"ז ממ"א כ' דהוא מבריי' ד"מ ובאמת התם הוא משום משתה בנו. דהוה כיום איד כמבו' בסי' קנ"ב. והתם אפי' רוב ישראל כמש"כ הב"י שם. והכא מתיר בר"י. ולענ"ד דהוא ממתני' ברפ"ח דברכות דאין מברכין על נר ובשמים של עו"ג ומפרש בש"ס דהיינו במסיבת עו"ג דסתמן לעו"ג והרמב"ם מפרש שם דקאי. גם על נר ואסור משום לא ידבק ע' בפי' המשנה ובחיבורו. והיינו נמי דמתיר בר"י. דלפי"ז בריי' שם דמתיר שם בנר ובבשמים בר"י היינו נמי פירושו דאם רוב המסיבה ישראל ע"ש היטב:

שם בהג"ה. וי"מ בשכר של דבש ותבואה. ונרשם המ"מ ב"י בשם תוס'. ובאמת משמעות התוס' להיפוך דהוה בכלל שכר אלא דמוכיחין דאין בו משום ב"נ לאוסרו לגמרי ע"ש. אלא דבעיקר סברת המתירין דבימיהם לא היה שכר של שעורי' ול"ג ע"ז (וכמש"כ ביין תפוחים ורמונים) מצינו שכן כ' התוס' (בד"ח ד"ה מכי רמי שערי) שכ' דלא מצינו בכל התלמוד שכר של שעורים אלא מתמרים וכשות ע"ש:

ובאמת מצינו (בב"ב צ"ו) בבריי' אחד שכר של תמרים ואחד של שעורים מברך שהנ"ב. ואולי דכוונתם דלא הי' רגיל בימיהם כמשמעות הש"ס בכ"ד. ויותר נראה דלא הי' בגי' כן דהרי בברכות האריכו דמברכין שנ"ב ולא הביאו בריי' זו כלל. ואף די"ל דלא ס"ל ראי' משם דאולי שלנו יש בו שעורים הרבה ואין ללמוד משלהם וכעין שכ' הרא"ש פ"ג דפסחים ס"א ע"ש מ"מ ל"נ כיון דברייתא סתמא קתני אמנם במו"ק י"ב ומייתי לה גם בשבת תניא נמי בהדיא אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ומשמע שם קצת דהיו רגילין בו וצ"ע:

ס"ב מקום שנוהגין קולא ביין כו' אף השכר אסור. ובט"ז בשם רש"ל דבמקום שהם סבורים שאין איסור כלל אין שייך בזה גזירה. ובחולין גבי כחל רב איקלע לטטלפוש שמע דההיא איתתא אמרה לחבירתה רבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי אמר לא ידעי דבב"ח אסור ואסר להו כחל. הרי שעושין גזירה אף בכה"ג. ואולי דהכא לא קאמר אלא דמאן דאיקלע התם אין עליו להחמיר בזה בשכר כיון דהם לא ידעי כלל. אבל ב"ד ודאי יש להם לתקן ולאסור אף השכר כדהתם גבי כחל. וצ"ע:

ש"ך ס"ק י"א השיג על העט"ז דשומן בחמים פוגם מדברי התוס' והרא"ש (סו"פ גיד הנשה) גבי חתיכה נ"נ דהקשו דבכלי מדין שצותה תורה להגעיל כל הכלים אפי' יורות גדולות. הרי נעשה המים נבילה מהשמנונית ע"ש. וש"מ דלא הוה לפגם. ואין זה מוכרח די"ל דקושית התוס' אינו אלא מכח דודאי דכל הכלים צותה התורה להגעיל. ובודאי יש פליטת כלים דמשביחין בחמין. אבל סתם שמנונית שפיר י"ל דפוגם. וכה"ג כ' התוס' (ר"פ א"ע) גבי נזיר דשפיר ילפינן טעם כעיקר גם בנזיר. דהרי כל הכלים צותה תורה להגעיל אפי' כלי יין לנזיר. אבל בתוס' ורא"ש (סוף מס' ע"ז) כ' בהדיא דשמנונית משביח בחמין ע"ש. ומ"מ לשי' הרמב"ם כ' הב"י (בסי' קכ"ב) דצ"ל דסבירא לו דשומן פוגם בחמין וכ"כ הר"ן (בפ' א"מ) בשם יש דוחקים עיי"ש:

ס"ט וכן ציר כו'. עי' לעיל (ס' ק"ג) כ' דהא גבי שמן משמע בש"ס דהוה אסרינן משום פליטת כלים אי לאו דבשמן הוה נ"ט לפגם. וא"כ בציר דהוה דבר חריף וכן מורייס (בסי"א) קיי"ל בכ"ד דהוה ד"ח ולמה ל"ח לפליטת כלים. וכ' ליישב עפ"י דברי הט"ז (רס"י ק"ה) דכבוש אינו אוסר בכלי אלא כדי קליפה ובודאי:

יש ס' נגד קליפתו ולא שייך לאסור אלא כלי יי"נ דאוסר במשהו. אמנם הש"ך (בסי' קל"ז סק"ט) ובכ"ד חולק ע"ז וס"ל דהא דהתירו שם בכלי יין בהעביר על הכלי מלקט ורהיטני וקלפה. היינו דווקא בסתם כלים אבל בידעינן דנכבש יום שלם נאסר כל הכלי. ובאמת אף דד"ק אינו נוח בזה דודאי הרי עומד היין בכליו כמה מעל"ע. אבל מ"מ רואה אני דמחלוקת זו מחלוקת הקדמונים היא דהרי הר"ן הביא בשם הרמב"ן שכ' בשם הר"ח דחולק אהך דינא דקליפה עיי"ש. וס"ל דבלע בכולה. וכן רבים מן הראשונים החזיקו שי' זו וא"כ צריכין אנו ליישב קושי' זו גבי ציר. אמנם נראה לדקדק מלשון הש"ס (בד' ל"ג) גבי כלי יין דנותן לתוכן ציר דאמרינן ציר שורף משמע דטבע הציר ששורף את הבלוע ואינו בולע. וכן מטין דברי הר"ן גבי מילוי ועירוי ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דכן טבע הציר ומורייס בכ"ד ואין כאן בליעה כלל: