חבל יוסף (חדרי דעה) עט

ודאי הוה לח בלח ומצטרפים לבטל] ולפי דברי התוס' (דף ל"ו) ד"ה בשלמא ג"כ נדחית ראי' זו דע"כ אין כאן איסור גמור אפ לשמואל דהא תנא דידן שרי דבש וכל אינך ול"ח לפליטת כלים. וע"כ דאינו אלא בצירוף טעם חתנות ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דלא מיתסר אלא היכא דשייך חתנות ודוק. וכן משמע בפשי' בש"ס דעיקר האיסור משום חתנות דאמר שם מה ראו לאוסרה משום חתנות. משמע דבפת פשוט לכו"ע דהאיסור משום חתנות. גם מה שדקדקו מהא דחילק פת ושלקות באפי נפשי'. ולמה לא הוה פת בכלל כל בשולם:

הנה ע"כ צ"ל בל"ה דלא דמי תרוויי'. דהרי ע"כ פת הרי הותר ובודאי מודה הר"ן דאפי' פת גמור של עו"ג שאפאה בעצמו אפ"ה הותר בשל פלטר לפחות. ושלקות לא הותר כלל. והתוס' כ' דבפת לא שייך כ"כ חתנות (ויש סעד לזה דהרי פת אורז וקטניות לית בהו משום בשולי עכו"ם] ורו"פ כ' דהתירו פת משום שיש בו חיי נפש. וא"כ י"ל דמשו"ה נמי בתחלה הוצרכו לפרוט פת באפי נפשה וכן י"ל דאדרבה משום זה יש טעם לאסור יותר וכ"כ כל הפו' גבי שכר דאסרו לשתות בבית עכומ"ז משום חתנות ולא אסרו לגמרי כמו פת דבפת שיש חיי נפש שייך חתנות טפי ודוק. ולכאורה הי' ראי' קצת לשי' זו מהא דתניא שם ד' ל"ז דהקליות והקמחין והסלתות שלהם מותר משמע דהא עיסה אסור אבל נראה די"ל דהקמחין והסלתות שלהם קאי מקליות דהיינו קמח של קליות דמבואר בברכות (דף ל"ו) דהיו רגילין לאוכלו והוה רבותא אע"ג דהני הוה כבר אוכל גמור כפת אפ"ה לא מיתסרו אבל בעיסה פשיטא לי' דודאי שרי:

והנה מלשון הטור הי' נראה דכל שהוא של עכו"ם אפי' ישראל עשה הכל ג"כ אסור. ולכאו' הוא תמוה דהא כולהו אסורי פתן ושמנן משום יינן וביין ג"כ קיי"ל דמטהר יינו של עכו"ם מותר. וי"ל דהתם כיון דמשמר דהעכו"ם לא יגע שאני ובכה"ג ודאי מותר. וע' ר"ן גבי ביצה צלוי' דכתב דטעמא דמ"ד דשרי לפי שאינו נוגע באוכל. ואף דלא קיי"ל הכי היינו שם לפי דהקליפה בטיל לגבי האוכל אבל כל שאינו נוגע כלל ודאי שרי. ודוק:

ס"ב אבל פת של בע"ב אין שם מי שמורה בה להקל. בש"ך כ' דאנן לא קיי"ל כן כמבואר בס"ח. ולענ"ד אינו דומה דהתם אין זה היתר אלא דנדחה כשאין לו מה לאכול ולמדו מהא דמאכילין את האכסנאי דמאי. ובאמת צע"ק דהרי בהדיא הביא הטור דלא הותר אלא כשהתענה ג"י וצ"ל דהתם דווקא כשאינו אלא באקראי בעלמא. אבל בס"ח כשאין לו תמיד פת ישראל התם ודאי לא הטריחו עליו ואוכל כדרכו אבל עכ"פ אין זה היתר. ונ"מ דכשיזדמן לו פת של ישראל ודאי יאסור משא"כ היתר זה של פלטר ה"ה היתר גמור כשלקחו ישראל ומותר אפי' יזדמן לו אח"כ פ"י. וכמוש"כ בעצמו בס"ק י"ג ועפמ"ג. מיהו מדברי התוס' (דף ל"ז) נראה דעיקר טעם ההיתר בפת של עכו"ם משום דלא שייך חתנות כ"כ בפת. ומשמע דאין מחלקין בזה כלל. והכל שרי ע"ש:

ס"ה י"א דאפי' יש בידו פת כו' ופלטר עכו"ם עושה פת יפה ממנו שרי. נראה דיצא להם זה מדקדוק לשון הש"ס כמה נאה פת זה ע"ש משמע דבשביל שהוא נאה נמי יש להתיר ע"ש:

סי"א ואסור לזבוני לעכו"ם דלמא אתי לזבוני לישראל. עי' אחרונים ויש לנו עוד שרקפא דס"ד דאסור לזבוני לעכו"ם אף שכ' התוס' בכ"ד דאינו אלא משום דשכיחא ריעותא דודאי הוה חששא דרבנן ועוד נראה ראי' נכונה מדברי הר"ש (רפ"ג דערלה) גבי האורג מלא הסיט מצמר בכור דמקדש וידלק כל הבגד. וכ' שם דהא דסיפא דתני במוקדשים בכ"ש אפשר דהתם בתם. והכא בבע"מ והנה בבע"מ ודאי הוה דרבנן כמש"כ התוס' בחולין (ל"ו) להוכיח מסוגיא דבכורות סופ"ג. והנה הביאו התוס' סו"פ הערל דברי הירושלמי שמקשה אכל הני דמקדשין דהתם וימכרנו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. ומשני שמא ימכרנו לישראל. הרי דאע"ג דהוה תרתי דרבנן הא דאסור בבע"מ. והא דלא בטיל ברובא. ואפ"ה חיישינן שמא ימכרנו לישראל ומיהו דברי הר"ש אינן מוכרחין די"ל דבסיפא קאי במוקדשין שיש להם פדי' דהוה דבר שי"ל מתירין ומשו"ה לא בעינן דבר חשוב ואפי' בכ"ש ל"ב. וכ"ה שי' הרמב"ם בפי' ושי' הראב"ד ע"ש וברישא בבכור כיון דל"ל פדי' בעי ד"ח ואף דשי' הר"ש דגם בכור תם הוה הצמר דרבנן מ"מ התו' בבכורות שם הוכיחו בהדיא דהוה דאוריי' ע"ש. וא"כ אין ראי' כ"כ:

ובנוב"י תניינא (סי' קצ"ג) כ' בפשי' להתיר בצמר בכור בע"מ שנתערב דהוה תרתי דרבנן. ויש לתמוה שלא נתעורר כלל מדברי הר"ש האלו. ש"ך ס"ק כ"ג הסכים דגם בישולי עכו"ם בטיל ברוב וצריך לומר דההיא דסוף סי' קי"ג גבי כלים שנתבשל בהם שאני דבכלי לא שייך ביטול וא"כ בשעה שהוא מבשל בהכלי הוא מבטל האיסור ואסור לבטל איסור לכתחילה וכ"כ הש"ך בסי' (קט"ו) סקט"ו בשי' האו"ה לענין גבינות ע"ש. אמנם לכאורה צ"ע ההיא דפנאד"ה שם (ס"ג) דאסור משום שומן הנבלע. ונראה ליישב דהנה כבר כ' הב"י גבי פת דאע"ג דבטיל. ברוב מיהו שאור דלטעמא עביד הוה אוסר דכיון דקולא דהתם דבטל נלמד מתערובות דמאי והתם מסקינן דלמידי דעביד לטעמא ל"ב ע"ש. והנה כ' הט"ז (סוף ס' צ"ח) דשומן לטעמא עביד והאריך הא דבטיל בס' ומסיק דכיון דיש ס' אין שם טעם ע"ש. וא"כ עכ"פ כשאין שם ס' ודאי חשיב לטעמא ומשו"ה ל"ב וזה נכון. ובזה נ"ל לפרש בש"ס גבי כסא דהרסנא מהו דתימא הרסנא עיקר קמ"ל דקמחא עיקר ע"ש. ולכאו' נחזי מאי הוה רובא. ע"כ נראה דבאמת הוה הרסנא רובא אלא דמ"מ הקמח הוה החשוב והטעם ומשו"ה אסור ודוק. ומיהו מדברי התו' בביצה משמע דדווקא קודם שנאסר יש לילך אחר העיקר אבל אחר שנאסר אוסר תערובתו ע"ש וצ"ע:

הפ"ח הביא סוגי' דר"ג בעירובין דהולכין אחר רוב עוברי דרכים דהוה עכו"ם ופת הנמצא אסור. וכ' דנראה דה"ה מחצה עמ"ח נמי אסור. ולכאורה משמעות הש"ס דדוקא בשביל דהוה רוב וכ"כ שם הרש"א בפירוש. ונראה בשנדקדק לשון הש"ס שם ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים משמע דזה פשי' דעכו"ם הוו רוב עו"ד אלא דהוצרכו ללמוד דהולכין אחה"ר. ולכאורה זה פשי' דאזלינן בת"ר אבל הפירוש הברור דהכא הוה מעכו לכזיב דהוה מא"י והיו רובן ישראל ואי הוה אזלינן בתר קרוב הו"ל למישרי אלא משום דרוב עו"ד הוה עכו"ם וקמ"ל כדר"ח דרוב וקרום הולכין אחה"ר. וזהו ולמדנו שהולכין אחר הרוב. היינו אפי' כנגד קרוב וכדר"ח. וא"כ ודאי התם אי הוה מחצה ודאי הוה שרי דהוה אזלינן בתר קרוב. אבל בעלמא ודאי יש לאסור גם במע"מ ודוק:

ט"ז סוסק"י אע"ג כו' הוא דיבור בפ"ע ציון על דברי המחבר סט"ו:

סימן קיג (סעי' א') דבר שא"נ כו' אסור משום בישולי עכו"ם ודעת הר"ן בשם רש"י דבעי דוקא שנשתנה ע"י האור כו' ועי' בס' תפל"מ שכ' ראי' לשי' מהא דלא קאמר א"ב קליות דאינו עולה ע"ש מלכים. וע"כ דבל"ה שרי לכו"ע משום שלא נשתנו ואין זה מוכרח דע"כ בל"ה נמי איכא תורמסין דאי' בהדיא (בדנ"ט) דאינו עולה ע"ש מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי. וכן פת קטניות בריש (סקי"ב) אלא דלא נחית למיחשב כולהו. ועוד דבהדיא אי' בירושלמי דהיתר קליות אינו אלא לפי שאינם עולים ע"ש מלכים. וא"כ משמע דליכא טעמא אחרינא. וכן משמע בסו"פ במה טומנין. דאיקפיד אהא דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה משום דאדם חשוב שאני ע"ש. ואי דגם למסקנא קאי אסמכתא דקראי דומיא דמים. א"כ ודאי דפשוט דלא שייך להחמיר בזה כיון דמפורש בקרא דבכה"ג שרי וצע"ג:

ס"ב בהג"ה וכל הנאכל כמו שהוא חי אפי' בשלו ונמחה ונעשה תבשיל שרי. בד"מ דקדק כן ממשחא שליקא דארמאה אע"ג דהזיתים נשתנו ונמחו. ולענ"ד יש לפקפק דהתם כבר נמחו הזיתים ונעשה שמן מקודם בלא בישול ובהיתר דלא שייך איסור כלל. ואח"כ כשנתבשל לא נשתנה מההיתר. אבל הכא דמשתנים ע"י בישול אפשר דיש להחמיר:

ש"ך סק"ג בשם האו"ה דכמהין ופטריות עולה לשם פרפרת ואסור משום בש"נ והפ"ח הק' עליו מש"ס מפורש דאמרינן דארדי אינו עולה והוא כמהין ע"ש. ולשון הרמב"ם שהביא המחב' (בס"ה) אפי' במקום שעולין על שלחן מלכים ע"ש. משמע בהדיא דהוא תלוי לפי הזמן. וכן מבוא' ברמב"ם שם מלפני זה בפירוש ע"ש. וא"כ לק"מ די"ל דהשתא נשתנה בזה ודוק: