חבל יוסף (חדרי דעה) ז

קלקלה ואסרה דלכאו' ודאי לא שייך קילקול אלא בשוחט בריאה דהשתא כמו שהיא היא ראוי' יותר אבל כאן במסוכנת דעכשיו היא מקולקלת לגמרי והוא מתקנה בשחיטה אלא דהיה יכול לתקנה יותר ודאי לא שייך דתיקון קטן אינו תיקון ופשוט] וא"כ אפילו נפסול את השחי' והוה כנחירה ודאי ג"כ איסורא הוא ולענין נחירה ודאי דלא שייך ל"מ כמש"כ התו' גבי צורם אוזן בכור דלא שייך ל"ע כיון דאפילו בנפל בעצמו שרי ע"ש וה"נ ודאי ל"ג ממתה מעצמה וא"כ אפי' נאסרנה לישראל לא נתקן האיסור וכ"כ האחרונים דכל שלא נתקן האיסור לא שייך ל"מ. אבל באמת ז"א דודאי מ"מ מה שנאסור לישראל הרי יתמעט מיהו האיסור דכל מה שהוא נהנה יותר הוא איסור יותר ואף דהנאת ההיתר לעו"ג ע"כ לא נוכל לתקן מ"מ איסור הנאת הישראל הא יש לתקן אבל לענ"ד עיקר הקושי' ליתא כ"כ דהא באמת אי הוה הנאת חשובה בל"ה הוה ע"כ אסורה השתא דהרי זה הוא עיקר האיסור וכמו אפה בו את הפת שהפת אסורה אבל הא עיקר ההיתר דבדיעבד לא חשיבא הנאה זו ולא מינכר האיסור וא"כ ודאי דה"נ לא שייך ל"מ דאין כאן איסור כלל ודו"ק היטיב:

ונראה לי דמסוכנת דהכא אינה דווקא כמסוכנת דסי' י"ז דצריכה פירכוס אלא כל מה שממהרים לשוחטה בשביל סכנתה חשוב הנאה וכן כתב הש"א בסס"ד גבי מסוכנת אין שוחטין אותה ביו"ט אלא א"כ יכול לאכול ממנה כזית דגם מסוכנת דשם ע"כ אינה מסוכנת הצריכה פירכוס ע"ש [אמנם מה שהכריח שם דאי ל"ה אסור לשוחטה כיון דאיכא ריעותה וכדין עוף שנדרס צ"ע דהתם טריפה עכ"פ מהני לה שחיטה אבל כאן אם לא תפרכס אמרינן שם בש"ס דנשמתה נטילה ממנה קודם וא"כ נראה דהוה מחתך בבשר בעלמא כמו דאמרינן גבי מלתו של נפל בשבת (דקל"ה) ע"ש. ואפי' נימא דכשתמות באמצע שחי' הוה איסורא מ"מ עכ"פ הוה ס"ס להיתרא ודו"ק]:

ט"ז סק"ו העלה בשי' הטור שפסק דסגי לסכין של נכרים נעיצה דס"ל דאף דשי' הרא"ש דאינו אסור אלא בסכין ב"י מ"מ ס"ל דגם לשי' אין האיסור אלא מהטיח על פניו ומשו"ה סגי ליה נעיצה אלא דבאב"י גם הטיח ע"פ נפגם והנה גוף סברא זו כבר הביאה המחבר לקמן סי' ק"ג גבי קדירות שלא הודחו דיש מתירים דגם הנדבק נפגם ע"ש אלא דלכאורה צריך ביאור דמ"מ מנ"ל הא להטור דהרי הרשב"א שכתב דסגי נעיצה הוכיח זה לשי' דס"ל בהא דסכין ששחט בה טריפה סגי בהדחה בעלמא לשחוט בה כשירה דע"כ הוא משום דאין חום ביה"ש של הכשירה מפליט מן גוף הסכין וא"כ מוכח שפיר דגם בסכין ש"נ נמי סגי בנעיצה כצונן בעלמא אבל הרא"ש דס"ל בפירוש דהחילוק הוא דדם שהוא בשפע רב בולע הסכין בכולו אבל שמנונית אין הסכין בולע בכולו אלא נדבק על פניו ומשו"ה בסכין ששחט בה טריפה סגי בהדחה לשחוט בה כשירה דהתם בשחיטה אין חשש לבליעת דם דאיידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי דם. ואין חשש אלא משום שמנונית שאינו בלוע בו אלא שהוא עליו בעין כנ"ל וסגי בהדחה. ומשמע לכאו' דהא אם היה חשש גם לדם שבליע בו לא היה סגי בהדחה והיה מפליט גם מהבליע וא"כ בסכין של נכרים שיש בו בליעת שמנונית לא לסגי בנעיצה. וצ"ל דס"ל דכיון דלענין שמנונית אמרינן דאין הסכין בולע בחום ביה"ש כ"ש שאין חום ביה"ש מפליט שמנונית ממה שבליע בסכין והרי קיי"ל דאין מליחה לכלים להפליט ואפ"ה יש מליחה להבליע וא"כ י"ל דפשי' ג"כ בחום של ביה"ש שאינו בולע שמנונית כ"ש שאינו מפליט ודו"ק:

אלא דעדיין צריך להבין למה כתב דבאב"י א"צ אפי' הדחה דנהי דבאב"י גם הטיח הוא לפגם הא מבואר לקמן סק"ג דודאי אינו פגם כ"כ להיות ניתר בעצמו אלא דפוגם למה שנותן בו טעם וא"כ הבעין ודאי צריך הדחה והנראה דכבר הביאו שהקשה הר"ן בדרבה בב"ח דס"ל דשחט בסכין ש"נ מדיח דהא בל"ה צריך להדיח משום דם ותי' דמשום דם סגי בהדחה בעלמא עד שיסיר מראית דם אבל משום שמנונית הסכין צריך שיפשוף יותר גדול ע"ש וא"כ שפיר י"ל דבאב"י לא החמירו בו יותר מדם ורשאי לשחוט בה לכתחילה דע"כ ידיח אח"כ משום הדם וקיי"ל דרשאי לכתחילה להשתמש בכלי טריפה שיהיה ההיתר צריך אח"כ הדחה בדבר שדרכו בהדחה וה"נ הרי ע"כ צריך הדחה משום הדם וסמכו בזה על ההדחה שמשום הדם כוון דאינו ב"י ואין חשש אלא ממה שעל פניו מלמעלה לא עדיף מדם ונכון:

ס"ב ומותר לחתוך בו צונן ע"י הדחה עש"ך סקט"ז שהאריך להשיג על רש"ל שגורס בדברי הרא"ש ולא בליתא דפרסא ושי' הרש"ל דהכא הוה ג"כ בליתא דפרסא כהדחה והש"ך חולק עליו דודאי אף למ"ד דל"ב הדחה הא ודאי דצריך עכ"פ קינוח וא"כ למ"ד דבעי הדחה הוה ודאי דווקא הדחה ולא סגי ליה בליתא דפרסא וע"כ דדווקא גבי שחיטה אמרו דבליתא דפרסא הוה כהדחה וכתב הטעם משום דטרידי סימנים לפלוט דם ע"ש ולכאו' מבואר כדבריו בהדיא בדברי התו' ד"ה והלכתא וכו' שכתבו או קינוח למ"ד ל"ב הדחה הרי דקינוח לכו"ע צריך אבל מ"מ סברתו קשה להבין להקיל בשחיטה טפי מצונן דעלמא דהרי בדיעבד שחיטה חמיר יותר אבל באמת דברי הרש"ל מבואר בהדיא עפ"י דברי הר"ן שכתב דדווקא בליתא דפרסא הוה כהדחה אבל קינוח בעלמא לא והתו' כתבו קינוח בעלמא זה ודאי צריך לכו"ע כדברי הש"ך אבל בליתא דפרסא באמת לא צריך לדידיה ושפיר גרסינן בלשון הרא"ש ולא בליתא וכו' אבל בליתא דעדיף מהני בכ"מ כמו הדחה גמורה ודו"ק:

ס"ג סכין טריפה כו' ואם לא הדיח מדיח ביה"ש כו' והרשב"א כתב דצריך קליפה כדין שוחט בסכין ש"נ וכן הסכימו האחרונים דהרי ביה"ש ודאי בולע מהאיסור בעין שעליו ונראה בסברת הט"ו דדווקא התם דיש בעין הרבה דלא סגי ליה אלא בנעיצה צריך קליפה אבל כאן דהסכין לא היה עליו אלא איסור הדחה אף דהוא מבליע אינו אוסר בדיעבד דהרי אפי' בדבר שצריך קליפה יש פוסקים לקמן סצ"א דבנתבשל כך מותר בדיעבד וכ"ש מה שלא היה צריך אלא הדחה וכ"כ שם הט"ז סק"א בהדיא דבדבר הצריך הדחה לכו"ע אינו אוסר ע"ש והרשב"א י"ל דאזיל לשי' דס"ל דהסכין נאסר גם בפנימיות גם בשמנונית והא דסגי ליה בהדחה כתב לפי שאין ביה"ש מפליט מפנימית הסכין ובאמת קשה דלכתחילה מיהו למה לא נצריך גם בסכין טריפה נעיצה כדין סכין ש"נ דהרי ה"נ יש בו אפי' בליעה בפנים [ועש"ך דהנעיצה מעברת את קליפה החיצונה של הסכין וא"כ גם כאן למה לא יהיה צריף הכשר לקליפה החיצונה] וצריך לדחוק שהקילו בסכין טריפה שהוא באקראי משום דלאחר הדחה עכ"פ אין בו אלא משהו ול"ח לו וא"כ שפיר י"ל דבלא הדיחו כלל שיש גם רבעין ה"ה מצטרף יחד עם מה שבפנימיות [היינו בקליפה החיצונה] ואוסר אבל הטור והמחבר לשי' דאין גוף הסכין נאסר משום שמנונית [אלא משום דם דל"ח בשחיטה] אלא דחיישינן להשמנונית הטיח על פניו ואין כאן אלא איסור הדחה בעלמא שפיר י"ל דאינו אוסר בדיעבד וז"ב ט"ז סקי"ז דבשלשה פעמים הוה רגיל וכן הוא לשון הש"ס בנדה ס"ג גבי וסתות הא דרגילה למיחזי בסוף לילא כו' והיינו ג"פ כדין וסת וכ"ה בירושלמי נדרים ר"פ השותפים דקרי שם רגיל בתלתא זימני דאמר עברת קמייתא ועברו עלך תנינא ועברו עלך מכאן ואילך כו' הרי שבפעם הג' קרי ליה רגיל ולשון הר"ן שם שני פעמים היינו לבד הפ"ג הזה ע"ש ודו"ק סימן יא ס"ג אבל אם יש בכלי מים כו' זה כגי' הרי"ף אבל שוחט לתוך אגן של מים וגי' רש"י לתוך עוגה של מים ונראה קצת דלשי' רש"י מדלא מפליג מתני' באמת בכלים גופה ע"כ דכלי אפילו יש בו מים אסור ועב"י ואולי דעוגה של מים מפלגא מימים ונהרות דרישא וגם זה קרי בדידה וצ"ע] ומדברי הפו' משמע דעוגה הוה כימים ונהרות דאסור [ונ"מ דאפי' בעכורים אסור] וכן משמע בתו' דכתבו דבגומא גופא אין היתר כלל ע"ש ויש לתמוה בההוא דר"ח נפל ליה יאניבא בכיתנא וא"ל רבי שקול עופא ושחוט אבוביתא דמיא דמשמע דהוה בקרקע וכן ההיא דהשוחט וצריך לדם ברפ"ב. ולולי דמסתפינא היה נראה דבכל דוכתא דמוכחא מילתא למאי דצריך ליה לדם לא מיתסרא ולא גזרו אלא במקום שיש חשש ובזה יתיישב מה שנתקשה הפלתי בסי' י"ב שכתב להקל בזה"ז. דהא כל שנאסר במנין אפי' בטל הטעם צריך מנין אחר להתירו דהכא שאני דהרי בתחילה לא אסרו בסתם אלא ביש