חבל יוסף (חדרי דעה) עח

הש"ך בסק"ג. והנה לענ"ד פשוט דכוונתו אהא דאמר תחילה דאפילו בחהר"ל בטל מה"ת ברבי' ואמרינן שא"א כ' דבזה כיון דהחמירו חז"ל בזה דאוסרין במשהו. [ונמשך על לשון המשנה דסוף ע''ז ואלו אוסרין בכ"ש]. בזה לא אמרינן שא"א אפילו בדרבנן בלא רבי' כ"נ ברור בכוונתו [ומהתימא על הש"ך דכ' בסק"ה על תחילת לשון הנ"ל דכיון דשרי בדאורייתא ברבי' כ"ש בדרבנן אף בלא רבי'. שהרי הנ"י מסיק בעצמו שאינו כן. ובודאי שאין כ"ש הזה מוכרח כלל דהרי ר"ל ס"ל בהדיא בסוף פרק הערל שם דבין בדאוריי' ובין בדרבנן רבי' בעי. וי"ל דה"נ לדידן בד"ח. אבל הש"ך העתיק סו"ד הנ"י בסק"ג קודם זה ונראה שהבין באיסור משהו ממש וכן נמשכו אחריו האחרונים ועפר אני תחת כפות רגליהם ולענ"ד נראה כמו שכ']. והנה פשוט דמה שהביא להנ"י לזה דהרגיש הא דבעינן ברי"פ התערובות בד"ח דווקא שנתבטל ב' פעמים ברוב. וכיון דנתבטל תחילה ברוב הא לא הוה אלא דרבנן. א"כ בפעם הב' נאמר שא"א ואפילו לא רבו לר"י. ע"כ כ' דבדברים החמורים אסרו בלא רבי'. וברבי' מיהו שרי כדהתם וכוונתו משום ס"ס. כמבואר שם. ודלא כהפמ"ג שעשה קושי' מזה דא"כ למה צריך ס"ס שם ולא שרי מטעם דשא"א דהרי זה דברי הנ"י עצמו דאין מקילין שם בשביל שא"א (אלא שהפמ"ג נמשך אחר דרך הש"ך הנ"ל ע"ש). אבל עדיין לא יתיישב דקדוק הרשב"א על פעם הראשון דאפילו לא הי' בפעם הראשון רוב מ"מ כיון שיש רוב בתערובות השני ומתבטל מ"ה, א"כ הא הוה ספק דרבנן וכמבואר באמת במתני' דתרומות. ולומר גם בזה דדברים חשובים חמור מתערובות חד בחד. ודאי קשה טובא ואין שום סברא לזה. ואולי יש לדחוק [דנראה לכאורה בנתערב בכל איסורי תורה ואפי' אינו ד"ח חד בחד ואח"כ נתערבה ח"א ג"כ חב"ח דאין מתירין ואין שני התערובות מצטרף לרוב כיון דאין הראשונה מסופקת עם השלישית והיא אסורה האיך תצטרף לרוב וצ"ע]. וי"ל דבד"ח אפי' רבו עליו. ואפילו בפעם הב'. מ"מ ל"ח אלא חד בחד. והא דשרי במתניתין דתרומות. נ"ל דתרומה ברבי' לא אלים למיחשב כחד בחד ולא הוה כד"ח וכ"ז דוחק וצ"ע ולולי שאיני כדאי הי' מקום לענ"ד דכל הסוגיא דר"פ התערובות הוה דווקא במקום שאי אפשר לומר שאני אומר וכגון שנפלו גם הנשארים ג"כ בתערובות היתר דבזה ליכא שא"א. אבל במקום שאפשר לומר שא"א. אפשר דאי"צ רבי' בפעם הב' ואפשר גם בפעם הראשון. היכי שיש רבי' בשני'. (דזה ודאי דרבי' מיהו בעי כדמוכח גם ממתניתין דתרומות כמש"כ הח"ד). והרשב"א אפשר ג"כ דקאי במקום שלא שייך שא"א וצ"ע:

ומה שגמגם הפ"ח וכן בתפל"מ במה שהיקל הש"ך לשי' בשתי קדירות דכיון דאפילו בנפילה אחת אסור כ"ש בשתים. לולי ד"ק נראה דלענין זה ודאי י"ל דשתים קיל טפי. משום דהא ודאי דיש בהן חתיכה אחת של היתר. וא"א לומר דשניהם הם כודאי איסור. דלא שייך זה אלא על כ"א בפ"ע. אבל כשאנו דנין על שניהם. ודאי דזה א"א. וכה"ג כ' התו' בפסחים ט"ו ד"ה חבית ובכ"ד לענין ס"ט דאע"ג דקיי"ל דברה"י ספק טומאה הוה כודאי עמא. מ"מ בטומאה שנגע באחת משתי חביות וא"י איזו בהא ע"כ שתיהן תלויות דודאי באחת לא נגע ע"ש. וה"נ אף דמחמרינן בספק משתי חתיכות דספק זה חמיר כודאי איסור מ"מ כשאנו דנין על שתיהן ע"כ הא שתיהן אין אסורות וע"כ דל"ח אלא ספיקא ואע"ג דהתם גבי טומאה גם בתחילת הספק אין כ"א אלא ספק והכא החמירו בתחילה בחד בחד הוה כ"א ודאי איסור פשוט דבטומאה לא החמירו כ"כ ולא החמירו אלא באיסור. אבל שיהי' שניהם כאיסור ודאי. זה א"א כלל ודוק:

ס"ב אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין. כ' הש"ך סק"ז דבשני קדירות וח"א משכחת לה כגון שקדם וסלק את האיסור ולא הבנתי מהו זה דא"כ הרי אין כאן ספק אלא על הטעם והרי בזה בודאי יש רוב בגופו כנגד הטעם כמבואר בסק"ג ע"ש וצע"ג. ומ"מ מבואר מדבריו דלא החמירו בזה אלא בודאי רוב איסור. אבל בספק מקילין דאל"ה אין צריכין בזה להיכי תמצא דהוא פשוט בלא נודע וצ"ע:

ס''ג הי' איסור של תורה אין תולין עד שירבה ההיתר. וכ' הפלתי דאע"ג דהתו' כ' דבדאיכא כזית בכא"פ אין להקל אפילו במינו היינו דווקא בתרומה דגם במינו אי"ב פחות ממאה. כמו באי"מ (וצ"ע בתו' חולין צ"ט ד"ה אי"ב ע"ש). שייך לחלופי באי"מ אבל בעלמא דבטל במינו ברוב ודאי לא שייך. ולכאורה זה ניחא ביבש אבל כאן בלח דלדידן גם בכל האיסורים גם במינו בעי ס' מדרבנן כמו באי"מ. א"כ לכאורה הרי י"ל דבזה ג"כ מיחליף באי"מ. והי' מקום להחמיר ג"כ כל שיש כזית בכדי א"פ. ואולי יש לחלק דלא שייך חומרא זו אלא בתרומה דגם ביבש צריך מאה משום תערובות גופו אבל כאן דדווקא לח צריך ס' משום טעם. אבל ביבש בטל חד בתרי לא שייך להחמיר. וע' במש"כ התו' בסוגיא בסו"פ הערל ודוק:

ס"ד אי"מ אין תולין עד שיהי' ס'. צ"ע בספק יש ס'. ובפמ"ג רס"י ט"ו משמע להקל בספק איסור תורה. וי"ל ה"נ בספק אי יש ס' דלכאורה הוה ס"ס מעליא דמשם אחד לא הוה דספק יש ס' כשיתוסף קיי"ל דבנו"ט הוה דאורייתא. וא"כ אחד מתיר יותר מחבירו. וגם מתהפך אי"צ בזה דע"כ צריך לדון תחילה אם יש כאן איסור כלל. כמש"כ הש"ך סק"י. ומיהו לעיל סי' צ"ז משמע בש"ך דבמשופע אסור בספק זב ולא הוה ס"ס שמא לא זב כלל ושמא יש ס' ועמשכ"ש:

ש"ך סקי"ט האריך להשיג על הרשב"א דבשתי קדירות של ב' ב"א בזא"ז תולין להקל כמו בשני שבילין. וע' פלתי דהתם בב' שבילין הספק מצד עצמו. אבל כאן דאין הספק אלא בשביל חבירו. לעולם הוה כב"א. ובאמת כבר באר זה הרשב"א בעצמו הביאו הב"י בסי' ק"צ גבי עד שאינו בדוק. דהצרפתים סוברים דכל עד שלא בדקתו בשעתה קרוי אינו בדוק. והקשה עליהם דא"כ בג' נשים שלבשו חלוק אחד בזא"ז. הו"ל לתלות זה בזה כמו שני שבילין. וכ' הוא דכל שהוא בדוק ומוצנע לעולם הוא בחזקת בדוק ע"ש. ומבואר דלפ"ד ל"ק לו תו משני שבילין. וא"ש דא"י כ"א לתלות בחבירתה. וע"כ דהיינו דדווקא בשני שבילין דכל אחד בלא חבירו היו מקילין לי' בספיקו. אלא שחבירו בא ומקלקל עליו משום דמאי חזית. שפיר י"ל דבזא"ז דיינינן לו לכ"א כאלו לא הי' הספק אלא בו לבדו. וכן להצרפתים דחשיב כאי"ב א"כ ספיקת כ"א בפ"ע לקולא ואנו רוצין להחמיר בשביל חברתה. הוה ודאי כב"ש והקשה שפיר. אבל לפ"מ שהעלה הוא דהוה עד הבדוק ובכ"א בפ"ע הוה ספיקא לחומרא. אלא שאנו רוצין להקל בשביל תליית חברתה זה ס"ל דחשיב לעולם כב"א. וה"נ ודאי בנפילת איסור אחד לשתי קדירות דאינו בא להתיר אלא בשביל תליית חבירו. ודאי דכעד הבדוק דמי ולא לש"ש וא"ש. ומש"כ הש"ך דהטור שכ' דאין חילוק בין ב' ב"א לאחד י"ל דקאי באיסור דאורייתא איני מבין כלל דהא כ' שם הטור דבאחת של איסור תולין ובדאורייתא לא אמרינן שא"א ע"ש וצ"ע:

הלכות בשולי איסור סימן קיב ס"א אסרו חכמים פת של עכו"ם כו' הנה דעת הר"ן והטור דפתן אסור משעת לישה וכבר הקשה בב"י מהא דפוקו וזבינו חמירא דבני חילא כו' והיינו ע"כ לפחות משעת לישה [וכ"ה בתוס' ריש חולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין בשל עכו"ם דהיינו בעיסה עי"ש] וכ' לתרץ דאינו אסור אלא כשנתקן כבר בצורת פת אבל לישה לחוד לא מיתסר ולענ"ד זה צ"ע דהא עיקר יסודם מדלשמואל דמפרש גבי שמן משום פליטת כלים וס"ל אליבא תנא דידן דנ"ט לפגם אסור א"כ גם הפת ע"כ אסור משעת לישה משום פליטת כליהם וה"נ לדידן דבזה אין מחלוקת ע"ש. וא"כ ודאי דלשי' יש לדקדק דגם תיכף משעת לישה אסור ואין שום ישוב לקושי'. ולענ"ד גם בעיקר היסוד יש לפקפק די"ל בפשיטות דלשמואל לשי' דס"ל בחולין ק"ח דאפשר לסוחטו מותר וכ"ש דלא אמרינן חנ"נ. א"כ אף דהחמין אסורין מ"מ בצירוף המים והקמח ודאי יש ס' לבטל טעם האיסור וליכא בפת כלל משום פליטת כלים [ובזה יתיישב מה שהקשו על הראב"ד דחייש בכ"ד לסתם כלי נכרים לג"נ מהא דשרי פת. דהראב"ד לשי' דס"ל דל"א בלח חנ"נ כמש"כ הר"ן בשמו בסוף פכ"ה ומים בקמח