חבל יוסף (חדרי דעה) עה

קודם שנודע דכ"ז דלא נודע מדאורייתא לא בטל וכמש"כ בסמוך דכן מוכרח בשי' הרא"ש וכן כ' בסק"ה ס"ט דמוכח שי' המחבר שם דלא נודע לא בטל מדאורייתא ע"ש. ואולי דבזה יש לתרץ מה שהקשה הח"ד בסק"א בסוגיא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם דאמרינן דנתערבו לפני זריקה מעיקרא לא חזי ולא הורצה וכולן חייבים בפסח שני והקשה הח"ד דליבטול ברובא ותי' משום דהוה חתיכה הראוי' להתכבד ע"ש והוא תמוה מאוד דר"ל קיי"ל דאינו אלא מדרבנן והתו' בתמיד נשחט דס"ד ד"ה כי לי"ל כ' דאין שייך מדרבנן להביא פ"ש ע"ש ובהדיא מסקינן בר"פ כל הזבחים גבי תערובות ב"ח דל"ב משום דחשיבי דאם הקריב כשר ע"ש. וכ"כ שם בעצמו על גוף הזריקה ולמה ניחא לי' על אכילת הפסח והוא תמוה מאוד. ולפי"ז י"ל דהתם מסתמא לא נודע תחילה דאי ל"ה הרי הי' אסור לי' לזרוק כדקיי"ל ברי"פ התערובות וכיון דלא נודע אין דין ביטול מה"ת וא"כ שפיר הוה כולהו אסורי מדאוריי' בההיא שעתא דזריקה. ואף דמבואר בר"פ כל הזבחים שם דאפי' בתערובות א' בא' דודאי אסור מדאורייתא מ"מ אם הקריב שניהם כשר הא' הכשר. אפשר דדווקא בפסח אמרינן הכי דבעי שיהי' הבשר ראוי לאכילה וזהו שאמרו שם בפסחים דמעיקרא חזי לאכילה ע"ש וצ"ע. ואם נאמר כן יהי' מכאן סיוע לסברא זו דבלא נודע אינו בטל מדאורייתא ודוק:

בפמ"ג סק"ו הביא דברי הכנה"ג דלא בטל אלא בודאי היתר אבל לא בספק איסור וכ' דא"י מהו דפשי' דספק אסור ותימא עליו שלא הבין כוונתו דפשיטא דכיון למש"כ בסק"ה גבי מליחה דלא שייך דלבטיל החתיכה שנגע באיסור ברוב שלא נגעו כיון דהספק נולד על כולם ועל כל אחת י"ל דזו נגעה אף שודאי שרוב לא נגעו מ"מ כל אחת בפ"ע היא בספק איסור והביאו שם בעצמו וחלק עליו ע"ש. וע' מש"כ בזה בסי' ק"א כמה ראיות לדינא. עוי"ל דכוונתו באיסור דרבנן דקיי"ל דספיקו להקל. מ"מ נראה בנתערב בהם ודאי איסור אפילו הוא איסור דרבנן נראה דכיון דזה הוא ודאי איסור ואנו באין לבטלו בשביל האי רובא כיון דאינהו גופיי' בספיקא קאי אע"ג דבל"ה היו מתירין אותן מ"מ השתא איכא חזקת איסור של המיעוט. והוה בחזקת איסור דספיקא לחומרא וצ"ע לדינא:

לענין מיעוט היתר אי נהפך לאיסור ברוב איסור שחקר בזה בפמ"ג בפתיחה הנה לשון הרא"ש בפגה"נ שם גבי ניתוסף איסור דכ' בלשון זה דהא אפילו בהיתר אמרינן חוזר וניעור כ"ש באיסור ע"ש והרי באיסור ס"ל להרא"ש דנהפך להיתר ואי היתר אינו נהפך לאיסור אין כאן ק"ו וע"כ דגם היתר נהפך לאיסור וכן ממה שהקשו התו' בריש ב"מ גבי קפץ אחד מן המנוין דכולן פטורין דליבטל ברובא. משמע דהיתר נמי בטל ונהפך לאיסור דאי ל"ה לק"מ כמובן. דהא מ"מ יש כאן פטור אחד בודאי. ובזה יש לפקפק קצת דהכא גבי מעשר דאין איסור על הבהמות לאוכלם אלא שיש עליהם מצוה להפריש מהם מעשר ואותו שכבר נפטר אינו ראוי עוד להיות מעשר. וא"כ אינו אלא כפסול שנתערב בכשירים דודאי בטל כדפריך ברי"פ התערובות ונבטל ברובא ע"ש וצ"ע וכן במנחות כ"ב גבי שחוטה אינה בטילה בנבילה משום מב"מ ע"ש. משמע דהא ל"ה השחוטה בטל בנבילה. אלא דצ"ע בקידושין מ"ו גבי המפריש חלתו קמח דאמרינן זימנין דאית לי' לכהן פחות מחמשת רבעים קמח והאי ואליש להו בהדדי וסבר נתקנה עיסתו ע"ש. ולמה לא ליבטל האי פורתא ברוב החיוב. ואולי דפחות משיעור עדיין אין שם חיוב עליו וכיון דהוא בעצמו אין בו חיוב א"י להתחייב ע"י צירוף האי פורתא וע' לקמן סי' ש"ל:

סימן קי ס"א ד"ח אוסר במינו בכ"ש. ע' רש"י גיטין נ"ד דנטיעה שלימה במחובר חשובה ולא בטילה והיינו דזה הוה ככל דברים החשובים דאי"ב. ומדברי הח"ד נראה שהבין דמחובר הוה כקבוע ע"ש [ומש"כ לענין קבר הנאבד צ"ע אי שייך בזה ביטול כלל כיון דהוא ניכר במקומו וע' ט"ז סי' ק"ד ודוק] ולענ"ד זה ע"כ ליתא דהרי מצינו במעביר עציץ נקוב בכרם בפסחים (כ"ה) ובמחיצת הכרם שנפרצה בכ"ד. דאינו אסור אלא בהוסיף מאתים. הא ל"ה בטיל. וע"כ דדווקא נטיעה שלימה משום חשיבות וכ"ה משמעות דברי רש"י ע"ש:

ס"ג כל קבוע כמע"מ דמי הנה שי' הב"ח וסייעתו דתערובות חנויות הוה קבוע. וכבר כ' בסק"א דכן המשמעות דלא שייך ביטול ברובא דעלמא. וכן נראה לענ"ד מסוסקי"א דבדבר שאינו עתיד להתערב אפילו לענין תרומה וביבש אינו מצטרף להיות בטל ברוב ע"ש וע"כ דבעי דווקא מעורב יחד וצ"ע בזה. מיהו זה ודאי דכל שאין עליו דין ביטול ודאי הוה קבוע כמש"כ התו' בהדיא במנחות כ"ג גבי שחוטה אינה בטילה בנבילה דנ"מ דכיון דל"ב אי הוה קבוע ברה"ר כל קבוע כמע"מ וס"ט ברה"ר טהור. וכ"כ עוד ברי"פ א"נ גבי הבא על הכותית דכ' דלמ"ד עבד ושפחה נתערבו בהן אי אזיל לגבה הוה קבוע. אע"ג דאינו ניכר אלא כיון דלא שייך שם ביטול תו הוה קבוע וכן מוכיחין דברי הר"ן בחולין בסוגיא דבשנמ"ה ע"ש. ומה שנתקשו מדברי התו' נזיר גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם. דכ' דמה"ת לא שייך שם קבוע כיון דאינו ניכר. לענ"ד בכוונתם עפ"י מש"כ התו' בפרק א"נ שם בתי' דכ"א מוקמינן לה בחזקת אבהתא ע"ש. והנה פשוט דזה שייך באינו ניכר אבל בקבוע הניכר ודאי דהרי הוא מבטל גם החזקה וכמו בט' חנויות מוכרות כשירות ודוק. וזה כוונתם גם בכאן דכיון דאינו ניכר הרי מהני לה חזקת היתר דמעיקרא. וכ"ש הכא דבשעה שהי' פריש הוה אמרינן מרובא פריש אלא דהדרא לנחותא וא"כ עכ"פ אית לה חזקת כשירות דמעיקרא ושריא מדינא וכמו בכתובות שם ודוק. ועפמ"ג מה שנסתפק אי אזלינן בתר חזקה בקבוע ולענ"ד דברי התו' מוכח בהדיא כמש"כ ודוק:

ש"ך סקי"ד ט' חנויות כו' כ' הרא"ה דאם נתברר אח"כ דבשעה שלקח הי' חנות טריפה אסור כיון דאיגלי מילתא דהי' ספק תחילה וגם הרשב"א מודה לי' כו' אלא שמחלק כו'. ויש ספק אם הי' כו' במקולין שלקח כו' אבל הר"ן כ' כו' ונ"מ למי שלקח בשר במקולין ונודע אח"כ שהי' טריפה ביניהם דשרי דכיון דבשעה שלקח לא הי' נודע דדין קבוע חידוש הוא כו'. הנה משמעות הש"ך דהרשב"א והרא"ה חולקין על הר"ן ופירושו בדברי הרשב"א אין להבין ועפ"ח מש"כ בכוונתו ומה שפי' הוא בדברי הרשב"א וגם דבריו מעורבין באין הבנה. ומ"מ משמעות סוף דבריו דהרשב"א כהר"ן. אבל לא ביאר החילוק בזה. בין מה שמודה להרא"ה. בין האי דינא. והנה באמת ברור דהרשב"א והר"ן שוין הן שהרי שניהם כ' זה בשם התו' פגה"נ יעו"ש. ומצאתי גוף דברי התו' בחידושי הרשב"א שם בביאור היטב. וגם החילוק שמדברי הרא"ה דהיינו דאם נודע בברור שבשעה שזה לקח כבר הי' טריפה בחנות זה אלא שיש שם גם כשירה ואפשר שלקח מכשירה מ"מ כיון שטריפה קבוע הוא כמע"מ. אבל אם לקח תחילה בחזקת כשרות. ואח"כ נודע שיש שם טריפות. אבל זה אינו נודע גם עכשיו אם כבר הי' אז הטריפה בשעה שלקח או לא. אע"ג דהשתא יש לפנינו טריפה קבועה. שאנו מסתפקין עלי' ל"ח קבוע כיון שבשעה שלקח לא הי' קבוע והקביעות נתהווה עכשיו לאחר שפירש. ל"ח קבוע. וזה נכון ומסתבר וזה גם דברי הר"ן. ובדברי המה"ב שמובא בש"ך חסר תיבה א' וצ"ל במקולין בשעה שלקח ע"ש וז"ב. וא"כ כל דברי התה"ב קאי שפיר בקבוע גמור. ויפה כ' הטור ע"ז שאינו מבין דבריו דלאחר שלקח אפי' חשאר"ל הוה קבוע. ומ"מ נראה לענ"ד בכוונת הרשב"א דהיינו דגוף הטריפה ודאי נודע. אבל יש בחנות זה גם כשירות ויש חתיכות הרבה מן הכשירות והטריפה ונתערבו תחילה קודם שנודע הטריפה כדרך חנות. ולכאו' כיון שהם הכל במקומם שפיר כ' הטור דהוה ספק קבוע. אבל כוונת הרשב"א דבידוע שהי' תחילה רוב חתיכות מהכשירות ומהטריפה אינו אלא מיעוט. וא"כ השתא הוה תערובות בפ"ע חשאר"ל טריפה ברוב כשירות. כ"נ ברור בכוונת דברי הרשב"א והטור. ואין כאן תמיהות לא ע"ז ולא ע"ז דהרשב"א לא פירש דבריו היטב. ומה שחידשו בזה האחרונים בדין תערובות חניות כדי ליישב כ"ז. אין שום הכרח. ועפ"ח שצווח ע"ז הרבה וצ"ע:

ט"ז סק"ה כ' דנחתך חתיכה שאר"ל מחתיכה הר"ל גם אר"ל אסורה, דא"א לעשות מגוף אחד היתר ואיסור. ובח"ד נתקשה עליו מהא דקרב ראש אחד יקרבו כל הראשין אבל גופי הבהמות אסורין ולענ"ד נראה דהתם קאי בראשים שכבר נחתכו