חבל יוסף (חדרי דעה) עד

לאוכלם כולם ביחד לא התירו אבל דעת הרא"ש בס"ב שמותר לאוכלן כאחר [ולא הביאו הרב כאן דלי"ל פסידא בזה ולא היקל שם ע"פ שי' הרא"ש אלא במקום הפסד ע"ש] וע"ש ברא"ש פרק גה"נ שכ' דל"ד לשני' תערובות בד"ח דהתם ההיתר מכח ס"ס וכשאוכלן ביחד ליכא ס"ס אבל כאן חדא ספיקא הוא וסד"א לחומרא. אלא דגזיה"כ להלוך אחר הרוב והאיסור נהפך להיתר ע"ש. ונראה דאזיל לשי' בש"מ בב"מ דכ' שם לתרץ קושי' התו' גבי קפץ אחד מן המנוין לתוכן דכולם פטורין והקשו התו' דליבטל ברובא ותי' ע"ז הרא"ש שם דהא דהולכין אחר הרוב נמי ספיקא הוא אי לאו דגזרה תורה לילך אחר הרוב. וכאן דחזינן בהדיא דמיעטה התורה ספק בפירוש ע"כ י"ל דגם רוב אתמעיט בכלל דג"ז באמת הוא ספק ע"ש. וזה כמש"כ כאן דמן הדין הוה לו למיזל גם ברוב לחומרא ככל ספיקא. אלא דגזיה"כ הוא וא"כ ע"כ דנהפך האיסור להיתר. ואין כאן איסור כלל ושרי בכ"ג. וביותר הוא מוכרח לשי' שם דהנה הקשו על שי' דס"ל דהיכי דאיתמעיט ספק גם רוב אתמעט דא"כ גבי ממזר דאתמעט קהל ספק. א"כ הרי הותר גם בכל ישראל דכולם אינו אלא רוב כדאמרינן בריש חולין דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה או"א ע"ש. וכן הקשיתי ממעשר גופי' דהא טריפה פטור ממעשר כדאמרינן ברי"פ רה"ג והרי כל הבהמות אינן כשירות אלא מתורת רוב כמבואר בחולין שם וא"כ כולהו ליתמעט ממעשר וע"כ חזינן דאין רוב בכלל ספק. ולפי שי' כאן דבכל רוב אמרינן דנהפך האיסור להיתר יתיישב כל זה בפשי' דא"כ גם בכל מקום שהלכו בו כבר אחר הרוב כבר נהפך לודאי. ומ"מ ודאי דהיינו משעת ידיעה כמש"כ כאן ספגה"נ בהדיא וכ"ז מן התורה כמבואר בדבריו דמביא ראי' מזבחים גבי עור בכור שנמצא טריפה ע"ש. ולפ"ז בכל דבר שנולד בו ספק לשום דבר ופסקו בו לילך אחר הרוב הוא נהפך לודאי וכמו שהאיסור נהפך להיתר. וא"כ אח"כ ה"ה ודאי גם אפילו לדבר שאין הולכין בו אחר הרוב. דכבר נעשה כודאי מגזיה"כ. וכעין זה כ' התו' בבכורות (ד"כ) ד"ה ור"י גבי חוששין לטינוף דכ' שם דאע"ג דבממון אין הולכין אחר הרוב מ"מ כיון דבאיסורא לענין להקריב לגבי מזבח כבר הלכו בו אחר הרוב. אין סברא דלענין ממון לא נילך אחר הרוב ע"ש. וכ"כ שם בד"ה לקולא ע"ש. וא"כ בהך דממזר. דספק דדילמא לאו אביו שייך תיכף כשנולד. לכל המצות של האב על הבן. והבן על אביו ואנו פוסקין דאביו הוא כבר נהפך לודאי. וגם לענין ממזר חשיב קהל ודאי. וכן לענין מעשר. ספק דטריפה. כבר נעשה כודאי תיכף כשנולדה. שאכלנו את חלבה. ולא שייך סברא זו דגם רוב ה"ה כספק אלא גבי קפץ אחד מן המנוין דליכא בי' נ"מ אלא עכשיו לענין המעשר התם אמרינן דגם הרוב ה"ה כספק. ולפי"ז גם להרא"ש אינו מותר לבשלם אלא כשכבר נודע התערובות. אבל אם בשלם קודם שנודע ולא הי' שום ביטול מדאוריי'. פשוט דהוה השתא כתערובות לח וצריך ס' דווקא וכמש"כ הש"ך סקי"ב ועיין שם בדברינו:

שם בהגה שלא במינו אפילו יבש צריך ס' היינו מדרבנן ועפמ"ג לענין נפל אחד לים דלא מקילין בזה לתלות דאיסורא נפיל ואין מתירין בפחות מס' וה"ר מדברי הי"א שברשב"א שהביא הב"י דסברי דאפילו במינו ויבש צריך ס' שכ' דאין מתירין בנפל לים דלא מקילינן אלא בשיעורים גדולים כגון תרומה וערלה וד"ח אבל לא בשיעור ס' ע"ש והוה"ד בא"מ לדידן. וכן תפס בפשי' בתשו' רע"א הביאו בפ"ת דנסתפק לענין נאבדו מקצתם ואינו נודע אם הי' ס' אם מקילין משום ספק דרבנן מוכח בפשי' דהא אין ס' אסור אפי' בנאבד ע"ש והרי מקום שמותר נאבד מותר אפי' נאבד קודם שנודע התערובות כמבואר בסק"י ש"ך סק"מ ע"ש ולולי ד"ק הי' נראה דאנן ודאי לא קיי"ל כהני י"א דהא לענין תרומה בפחות ממאה גם הם כ' בהדיא דתלינן. ובאמת הוא מוכרח בהדיא שם בש"ס דאיצטריך לאשמעינן דבתאינה שנפלה לים ל"מ להתיר דלא מינכר נפילתה ע"ש ותאינה ודאי לאו ד"ח הוא ולא מצינו ד"ח אפילו למאן דמחמיר אלא ליטרא קציעות וע"כ דקאי שם בתרומה בפחות ממאה והא דאמר התם חבית של תרומה שנפלה למאה אין לדקדק דדווקא למאה דהא גבי טבעות של ע"ז נמי נקט למאה אע"ג דלא שייכא שם כלל שיעור מאה וע"כ דס"ל לחלק בין שיעור מאה דתרומה לשיעור ס' דבזה מחמירין טפי והרי אנו ודאי לא קיי"ל הכי דהא למידין מתרומה לענין שתי קדירות מצטרפות אפי' לענין מב"מ דלח כמבואר בסקי"א וכ"ש ליבש ובאמת כבר הביא הש"ך שם דיש חולקין דלא ילפינן משיעור דתרומה לשיעור ס' ע"ש והיינו שי' הי"א שבכאן. וא"כ אנן דקיי"ל שם דלא כותיי' גם כאן ודאי אין לחוש להא וא"כ אפשר להקל בזה וע' פמ"ג בכללי ס"ס אות כ"ב שהביא בשם המנ"י להקל בזה ש"ך סק"ט הביא דברי האו"ז דאיסור דרבנן אפילו חד בחד מותר באכילה לישראל ולעו"ג. ולכאורה דבריהם תמוהים דכבר הוכחתי בסי' ק"א דד"ח אפילו בדרבנן אוסר כההיא דחבילי תלתן ע"ש. ובודאי ל"ג חד בחד מד"ח. וצ"ל דדווקא לעו"ג תחילה ותלינן דאיסורא אכיל אפילו בחד בחד. ע' לקמן סי' קי"א וס"ל דמקילינן להאכיל לכתחילה לעו"ג. וכשי' הר"י הצרפתי שהבאתי בסי' צ"ט וע' מש"כ שם בס"ד. ולפ"ז ל"ק מחבילי תלתן דס"מ דלא כר"א וכמו שכ' שם ולדידן ודאי לא קיי"ל כוותי' כמבואר בסק"י ע"ש:

ס"ב יבש ביבש שנתבטל אם בשלן כולן, כאחד כו' ע' ביאורו הגר"א שכ' דהתו' ביבמות פ"ג שכ' גבי שתי מנחות שנתערבו דאמרינן דלר"י דמב"מ ל"ב כשירות. אע"ג דביבש מודה ר"י דבטל. מ"מ לכשיאפה יתן טעם ע"ש. אזיל בשי' הרשב"א דחוזר וניעור. ולענ"ד ד"ק תמוהין בזה. דודאי הכא גבי קדשים לא מהני הא דחוזר וניעור דכיון דכבר נתבטלו נדחו ואין חוזרין ונראין כמו גבי דם שנפל לתוך המים דבקדשים ל"מ בנפל דם לתוך מים אפילו יש בהם מראה דם דראשון ראשון בטל ונדחו כדאמרינן בסו"פ כ"ה. וכ"ש לר"י דס"ל בריי"פ שני שעירים דאפילו בע"ח נדחים. ועוד דהכא לענין דאוריי' ודאי אינו חוזר וניעור במב"מ לר"י דאי ל"ה כי היכי דקיי"ל לדידן במבשא"מ דבעי ס' אפילו ביבש מדרבנן משום דכשיבשלם יתן טעם ויהא אסור דאו' כנ"ל ה"נ לר"י במב"מ גם ביבש לא ליבטל מדרבנן משום, הך טעמא ובדברי התו' שם מוכרח בפירוש דאפילו מדרבנן בטל. דהא כ' דהא דבתרומה בטל בק"א במינו לר"י היינו ביבש וק"א:

דתרומה הוא מדרבנן כמש"כ התו' בכ"ד וא"כ מוכרח דמשום. מב"מ ליכא ביבש אפילו מדרבנן וע"כ דהיינו טעמא דבאמת כבר הקשה הט"ז בהא דאי"מ דבעי ס' משום שכשיבשלם יתן טעם דמאחר דכבר נתבטל והותר למה יאסר בבישול. ותי' דכיון דיתן טעם הוה כהוכר האיסור וא"כ נראה ברור דזה שייך באי"מ דאיכא נ"ט והוכר האיסור אבל במינו לר"י אע"ג דהוה דאורייתא מ"מ בכאן ודאי כשנתבטל כבר הותר ולא שייך חוזר וניעור כיון דאין כאן נ"ט לא הוכר האיסור וא"כ ודאי לא אתי בזה לאיסור דאו' ומשו"ה לא החמירו בזה כשנתערב יבש ביבש וז"ב. וא"כ התם גבי מנחות לענין דאורייתא ודאי דלא שייך זה כלל. ובפשט דברי התו' נראה ברור דלא קאי אלא התם במנחות דמעיקרא נמי הוה תערובות קמח דנבלל היטיב כלח ובתי' הראשון שם הוה ס"ל שם דאפילו בצונן הוה זה כלח ואח"כ כ' דבצונן י"ל דמ"מ ל"מ זה ובטל אלא דהתם במנחות כיון דזה ודאי כבר נבללו היטיב א"כ כיון דמצוותן לאפיה וע"כ דיתן טעם לבסוף. בזה בודאי גם מעיקרא ל"ב ולא נדחו כלל ע"ש כי הוא:

מוכרח בפירוש דברי' וא"כ לא שייך זה כלל לדברי הרשב"א דבכאן ע"ש ודוק היטיב:

ש"ך סקי"ב לענין נתבשלו בשתי קדירות קודם שנודע התערובות כ' דכ"ז שלא נודע לא נתבטל והוה ספיקא דאורייתא וע' פמ"ג דנדחק לפרש דנאסר הרוטב מדאורייתא ואח"כ אוסר החתיכות:

ע"ש. וכ"כ בסצ"ח דזה ליתא דודאי אין בהחתיכות אלא איסור מינו. ואין נאסרין מדאורייתא. אבל לענ"ד דאין כוונת הש"ך כלל דהשתא הוא ספדא"ו אלא דמעיקרא קודם שנודע הוה בזה ספד"א:

והשתא אף דמדאורייתא ודאי בטל מ"מ כיון שמקודם שנתבטל לא הי' שום ביטול כלל מדאורייתא א"כ אין ביטול התערובות אלא מהשתא דהוא כבר לח ובעי עכשיו ס' מדרבנן ככל תערובות לח וכנפל אי' בשעת בישול לא' משתי קדירות שהם מב"מ. וכמו שמסיק הש"ך ודינו כדלקמן סקי"א ע"ש. וכ"ש בנתבשלו בקדירה אחת