חבל יוסף (חדרי דעה) עג

שניכר הא בל"ה לא הוה חיישינן לנו"ט. לא משום שהם טעם א':

אלא דהתם אין בתערובות כדי נו"ט כמש"כ שם רש"י. ויש לחוש לאחד באלף ע"ש וז"ב. ובחי' הגרע"א כ' ראי' שהם ט"א מפי' רש"י בחולין גבי כילכית באלפס דפירש באלפס של בשר ולא פירש של דגים. ש"מ דשם לא שייך קפילא שהם ט"א. והעירני ח"א דכילכית שאני שרגיל להבראות בציר של דגים טהורים כמבואר לעיל בספ"ג ומשו"ה טעמו כשל טהור ונכון. ולענין ביצה שיש בה דם ע' מש"כ בזה בספ"ו בס"ד:

ש"ך סק"ז דאנו מחזיקין הכף שהוציאה עכשיו מהקדירה ככ"ר לחומרא פי' דספיקא הוא כמש"כ התו' הביא הט"ז סוסצ"ב. ואפשר דזה שהיקיל הרב כאן לענין הבלוע בהכף דאינו נ"נ. עש"ך ופמ"ג שנתקשו בזה מאוד. די"ל דכיון דספיקא הוא סומכין בזה אשי' הרמב"ן דאין בלוע נ"נ וכ"כ הגר"א בסצ"ב סקל"ג דבמקום שיש ספק סומכין אשי' הרמב"ן. אלא דיש לעיין דלכאורה הא תיכף כשהפריש את הכף מהרוטב נ"נ וכ"ז שהוא בתוך הקדירה גופי' לכאורה ודאי הוא רותח ועי' מש"כ בסקכ"א וצ"ע:

ולענין הוציא ביצה רותחת בלא רוטב עש"ך לעיל סוס"י ס"ו דהוה כשתי קדירות דאין אוסרות זא"ז בלא רוטב ודוק:

מש"כ כאן בפלתי לענין זרוע בשילה ע"ש הוא תמוה מאוד דלדבריו מצינו לאיסור דבוק מן התורה מה שפשוט בכל הפו' לדרבנן והרבה פו' לי"ל זה כלל. וגם אינו מוכרח כלל דאי נימא כסברתו דאין סברא להתיר ברואה שלא לחוץ. וא"כ גם בלא ראה כיון דסברתו דמן הדין יש לחוש לזה, אכתי למה שרי' לה רחמנא. ולא הצריכה לבשל בקדירה גדולה שלא יצא לחוץ כלל. וע"כ דגזיה"כ הוא וכדתני התם בהדיא דזהו היתר הבא מכלל איסור ע"ש:

סימן קח ס"א אין צולין בשר כשירה עם נבילה כו' ואם האחד מכוסה בקערה או בבצק מותר. דין זה מהמרדכי. ולענ"ד נראה דאזיל לשי' שהביא הב"י בשמו בסצ"ו דאפילו מאן דאסר בשר נבילה עם כשירה לי"ל הא דפת שאפה עם הצלי דדווקא בשר קולט ריח ולא פת. וכ' שכן נוהגין ע"ש. ומשו"ה א"ש דסגי לי' כיסוי בצק. אבל לדידן דקיי"ל לאסור פת עם צלי כדכ' כאן הרב בהגה והמחבר לעיל סצ"ו א"כ מאי מהני כיסוי בצק דהבצק גופי' קולט הריח. ודווקא כלי כ' הש"ך סקי"ב בשם הג"מ דל"מ פיטום לכלי ע"ש וצ"ע שם בהגה ואם האיסור דבר חריף וכ"ש ההיתר דבר חריף כו' הנה בד"מ כ' דבהיתר חריף אסור (והוא סברת המרדכי בפגה"נ ע"ש] ומסיק והוה"ד איסור חריף ע"ש. והנה לכאורה זה ודאי דאין ללמוד דין איסור חריף מהיתר חריף דהא מצינו בכ"מ דהיתר חריף בולע טפי דהרי קיי"ל דבהיתר חריף ל"מ נו"ט לפגם. ובאיסור קיי"ל בסי' קכ"ב דאפילו הוא חריף מותר כשאב"י ע"ש הרי דכשהיתר חריף ע"כ קולט הטעם יותר וכ"כ האחרונים לענין נ"ט בר נ"ט ע"ש. אבל באמת הא דאיסור חריף הוא מדברי האו"ה והוציא זה מכמון דתרומה בע"ז דלא שרינן אלא בשביל דמיקלי איסורא הא ל"ה אסור ע"ש. אלא שתמהו עליו דהא משמע שם להיפוך דדווקא למאן דס"ל ריחא מילתא הוצרך לסברא דקלי. אבל למאן דס"ל לאו מילתא א"ש דאפילו בעיני' שרי וקיי"ל דלאו מילתא ע"ש. ולענ"ד דדיקדוק האו"ה אינו משנויא דאביי ש"ה דקלי איסורא אלא דגופא דמתניתא מכרעא הכי ע"כ דהא מבואר בר"פ כ"ש דאפילו לרבי דס"ל יש שבח עצים בפת. ואפה בעצים של א"ה הפת אסורה. מ"מ אינו אסור אלא כשאבוקה כנגדו. אבל בקלי איסורא שרי. וא"כ ודאי דיל"ד הכא מבריי' מדנקט היתרא בהסיקו דווקא דקלי ש"מ בהדיא דהא לא קלי אסור. וע"כ דבזה שהוא חריף לכו"ע ר"מ. ובפשט הסוגיא ע"כ מוכרח לפרש דגם רבא ידע דדווקא בקלי אלא דס"ל דמדשרי ריח כמון שהוא חריף בקלי איסורא. יש ללמוד דבשאר ריחא דעלמא יש להתיר אפי' לא קלי. ואביי משני דאינו כן דאפילו אי בעלמא מילתא מ"מ בקלי מקילינן טפי אפילו בכמון שהוא חריף ודוק:

שם אבל יש ס' אפילו בכל מה שבתנור יש להתיר במקום הפסד הנה מדמהני בזה ס' פשוט דלא אמרינן גם בריח דמפליט והדר ופליט דאי ל"ה לא שייך כלל ס' ולא חששו אלא ככל נו"ט דבליעה וא"כ נראה דאם יש בחתיכה אחת ס' יש לדון גם כאן כמו במב"מ בסקי"א דאם יש באחת ס' תלינן דלאותה שיש בה ס' נפל ושניהם מותרות ה"נ גם כאן אמרינן דנתן הריח בחתיכה זו שיש בה ס' ובהשאר אין ריח כלל וכולם מותרין. וכמו דמדמינן להו לענין הא דכל מה שנכנס לספק מצטרף. ובזה דהתם לענין בליעה הוא דווקא במקום הפסד ה"נ דווקא בהפסד. אבל ביש באחת ס' דהתם אפילו שלא בהפסד ה"נ כאן אפילו שלא בהפסד. והש"ך שכ' דשלא במקום הפסד כמו דבמב"מ לקמן צריך ס' בכל חתיכה וחתיכה בפני עצמה ה"נ כאן ע"ש. ולפי"ז אין לשונו מדוקדק דאפילו ביש באחת ס' נמי סגי ואפילו שלא במקום הפסד וצ"ע:

ועפ"מ דמשמע דהקילו כאן אפילו באי"מ והטעם משום דריחא דרבנן בעלמא כמש"כ הפלתי. ולפי"ז מש"כ הש"ך דמוכח כאן דהא דלקמן סקי"א דמיקל במקום הפסד דכ"מ שנכנס לספק מצטרף היינו הפ"מ כמו כאן שכ' בת"ח דהיינו בהפ"מ ע"ש. ולפ"ז אינו מוכרח כ"כ די"ל דהכא באי"מ הוא דאיכא טכ"ע ולא הקילו אלא משום דריחא דרבנן וי"ל דאינו ברור כ"כ דלאו דאורייתא הוא כמש"כ הפלתי ועוד דסברת צירוף נמי אינו מבורר כ"כ בריחא כמבואר באו"ה ע"ש ומשו"ה צריך הפ"מ. אבל שם במינו אפשר דמקילין יותר וכ"נ משמעות הרב בהגה שם ודוק:

שם י"א דמקום האסור במשהו ריחא מילתא בפלתי כ' ראי' מהא דאין שה"ל נאפין ביו"ט שאין אפייתן דוחה את היו"ט ע"ש. ולפמש"כ התו' בפסחים דהא דאין אופין חלה טמאה ביו"ט היינו דווקא ע"ג גחלים דבתנור ודאי שרי דממלאת אשה תנור כדי שיהא הפת נאפה יפה ע"ש וא"כ הכא גבי שה"ל לאפינהו עם פת חולין בתנור וע"כ משום דשה"ל כ"ז שלא נשחט עליהם הזבח און להם אלא ק"ד ויש להם היתר בפדיה והוה דשיל"מ דמשהו אי"ב. ובזה ר"מ והיו אוסרין את החולין בריחא ע"ש. ואין תו' מספיק דאכתי הוה לו לאפות עם אי"מ דגם יל"מ הוא בטל. ואע"ג דאנן קיי"ל דאפילו חמירא דחיטי וחמירא דשערי הוה מב"מ. מ"מ עכ"פ תיקשי לאביי דאזיל בתר טעמא וס"ל דהוא אי"מ. ועוד נראה לכאו' דכמו דשרי להפריש תרומה וחלה בעיסה שנתגלגלה היום לצורך יו"ט. ה"נ שרי לפדות טעם הקדש שנתערב היום לצורך יו"ט. וא"כ אפי' אי בזה דאסור במשהו ר"מ. מ"מ אותו משהו הנבלע בהחולין יש לו היתר בפדי' ביו"ט גופא. וא"כ אכתי אפיית החולין היתר הוא לצורך יו"ט ואף שמעורב בה הקדש ודאי דכ"ז שרי בשביל שתאפה יפה כמו דשרי לאפות חלה טמאה עם הפת בתנור כנ"ל. אבל לענ"ד עיקר הקושי' אינו מוכרח כלל דדווקא שם בחלה טמאה דאין מצוה באפי' כ' התו' דשרי עם חולין כדי שתהי' הפת נאפת יפה אבל שה"ל דמצוה באפייתן גם עם חולין ודאי אסור דל"ג מנו"נ דאיכא גם צורך הדיוט. אפ"ה כ' התו' בכ"ד דבטל צורך ההדיוט למצוה ולא שרי ביו"ט. וכן אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אפילו נהנה בשריפתה. כמש"כ התו' דבטל, הנאתו לגבי המצוה. וכ"ש דמשום הא דנאפה יפה דלא הוה שרי דודאי הוה בטל לגבי מצוה וקיי"ל לכם ולא לגבוה וע' תו' ביצה, כ"א ד"ה עיסה ודוק:

ש"ך סקי"ב דל"מ ריח לכלי שיחזור ויפלוט למאכל הגר"א דקדק מזה דהכלי נאסרת אלא דהריח של כלי אינה אוסרת אח"כ והוקשה לו לפי"ז למה כ' הרב אם לא שהזיעו שניהם דאפי' הזיע בפעם הב' לחוד אוסרת הזיעה ולולי ד"ק פשוט דהאי לישנא לאו דווקא דהרי התיר המחבר בריש הסי' לכתחילה כשההיתר מכוסה ואם הי' הכיסוי נאסר ודאי הי' אוסר את המאכל וכן מראי' הש"ס דכמון הרי שם אופה את הפת על גוף התנור ואם הי' נאסר התנור הי' אוסר את הפת אלא דכלי גופה אינה מקבלת ריח כלל וכן משמעות כל הסי':

סימן קט ס"א מב"מ חד בתרי בטל כו' אבל לא יאכל שלשתן יחד זה שי' הרשב"א וס"ל דאם יבשלם כאחד שוב הוה כתערובות לח דקיי"ל דאפי' במינו צריך ס'. שבזה שיש ס' בטל לגמרי אבל כ"ז שאין ס' ס"ל דהא דמתירין ביבש אפי' בלא ס' ואפילו איסור דרבנן אין בו הוא דתלינן בכל חדא דהיתרא הוא אבל