חבל יוסף (חדרי דעה) עב

כש"כ בסצ"ח והוצרך לומר דבפסח גופי' יש בו איסור מחמת עצמו מיהו גם בל"ה ודאי דאיכא נ"מ טובא בקדשים אם האיסור מחמת עצמו או מחמת ד"א כגון לענין עיבור צורה וכה"ג ודבריו בזה צע"ג ומה שהקשה שם עוד בפלתי בדברי התו' גבי מקולס י"ל עפ"י דברי התו' זבחים (דע"ו) גבי אין לוקחין תרומה בכסף מעשר עיין שם:

סימן קו ס"א חתיכה שבלעה איסור שנפלה לקדירה כו' אבל החתיכה עצמה אסורה לפי שאין האיסור נפלט ממנה לגמרי עב"י בשם הרמב"ן דאפילו יטעמנו קפילא ויאמר דלית בה טעם אסורה דכיון דנאסרה כבר אינה נתרת עד שתפלוט לגמרי ע"ש. ונראה דזה להרמב"ן לשי' דפו' דאפשר לסוחטו דבש"ס דהיינו דאפילו נפלט לגמרי אסור למ"ד אפל"ס אסור. וא"כ אף דבשאר איסורין קיי"ל דלא נ"נ ואפשר לסוחטו מותר אין זה אלא דווקא כשנפרד לגמרי דבהא איירי פלוגתיי'. אבל כל שנשאר בה קצת י"ל דאסור. אבל לשי' הרא"ש ותו' דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור היינו ג"כ דווקא כשנשאר בו קצת ולא בנפרד לגמרי וכמש"כ בסימן ק"ה בארוכה ע"ש. א"כ ודאי בשאר איסורין דקיי"ל כמ"ד מותר ע"כ דגם בכה"ג מותר וא"כ הטור שמתיר בזה לא חלק מפי עצמו אלא הוכרח לזה משי' התו' והרא"ש בזה ודוק. אבל האחרונים הקשו עליו דהא קיי"ל דכ"ח אין לו היתר בהגעלה וכ"ש חתיכת אוכלין. ויש להוכיח דאפילו טעימת קפילא ל"מ דהא משמע ודאי דגם בכ"ח ל"מ זה שיטעמנו קפילא שאין טעם במים להתיר הכלי וע"כ כמש"כ התו' בחולין (דף ח) דכ"ח פליט והדר פליט ואף דלא הי' טעם בבישול ראשון יתן טעם בבישול שני וא"כ לכאורה דה"נ ל"מ טעימת קפילא בחתיכה בלועה מאיסור די"ל דאע"ג דלית בי' טעם במקום זה יש בו טעם במקום אחר. וא"א לעמוד על הדבר כלל עד כולה. והנראה בשי' הטור ז"ל דס"ל דהיתר הגעלה אינו מדין ביטול וכדין טעימת קפילא. דא"כ כיון דטכ"ע נ"ל לפי המסקנא מקרא אחרינא כל דיני הגעלה למ"ל. זה נודע מעצמינו דביטול בס' או דטעימת קפילא מתיר. כמו בכל האיסורים. וע"כ דהגעלה גזיה"כ הוא דכלי ה"ה נתרת לגמרי בהגעלה היתר ודאי ואפילו יטעמנו קפילא אח"כ וירגיש בו טעם לא אסרה תורה טעם הכלי לאחר הגעלה דטעם קלוש הוא. וא"כ י"ל בפשי' דהא דכ"ח לא התירה התורה בהגעלה אינו אלא לענין ההיתר הזה שבהגעלה דהוא אפילו כשמרגיש בו קפילא. זה לא שרי לי' רחמנא בכ"ח. וי"ל דהוא לפי דבליעתה מרובה ויוכל להיות בו טעם וכן בקדשים הצריכה בו תורה שבירה בשביל זה דהיינו דההגעלה אינו מתירתו בודאי ולא דברה תורה בקפילא. ול"מ בסתמא. אבל כשטועם קפילא ואומר דלית בי' טעם שפיר יש לומר דשרי אפילו בכ"ח והוה"ד באוכלין ודוק:

גם מה שמתיר הרשב"א בלח שמצטרף גם ההיתר הראשון להשני לס' קשה להבין לפ"מ דס"ל דביבש אסור אפילו לא נשאר בו אלא משהו. א"כ בלח נמי נהי דמתערב יפה מ"מ משהו ודאי דנשאר בו בתערובות הראשון גם עכשיו דהא נעשה עכשיו הכל תערובות אחת כמובן. וא"כ התערובות הראשון בודאי הי' לנו לומר לפ"ז דבאיסורו עומד ולפחות ליבעי בשל עכשיו רוב כנגד כל התערובות הראשון. ומש"כ הב"י דדווקא ביבש דאין התערובות נבלל היטיב ויש בהנאסר תחילה בליעת איסור יותר מבהנוסף עכשיו אסרינן. אבל בלח אין בזה יותר מבזה ע"ש. אין לו מובן כיון דאסור אפילו אין בו נו"ט בודאי מאי נ"מ במשהו אם יש יותר או פחות. והר"ן כ' גבי בי דוגא די"ל דמשקה אינו בולע כלל מחבירו ע"ש. ולפי"ז הוה א"ש. דא"כ כשנתערב אח"כ ביותר מס' יש לדונו כתערובות יבש ביבש ממש דלא שייך בו כלל נ"נ. כיון דגם בזה אין בו בלוע כלל. ולא נאסר אלא מפני תערובתו וכשנתוסף אח"כ ודאי דהותר כמו אם נתערב תחילה בס' אבל הוא דבר חדש מאוד וגם פשטות דברי הרשב"א אין מורין כן וצריך עיון גדול:

ס"ב חתיכה שיש בה חלב ע' טור וב"י וט"ז וכ"כ בסי' צ"ט דשי' רש"י ע"כ דאינו אוסר עוד בכה"ג באותה הקדירה כיון דכבר פלטה הטעם ע"ש. וא"כ פשוט דאין כאן פשיטות ודוק:

סימן קז ט"ז סק"ד וכ' רש"ל כו' והרוטב הנאסר בסוף העירוי אינו אוסר הדגים שבקערה שבטל בס' בש"ך הקשה ע"ז דעירוי אינו אוסר אלא כ"ק ולא שייך ס'. והח"ד יישב זה דהרש"ל לשי' דדבר גוש הוא רותח אפילו בכ"ש. וא"כ גם הדגים שלמטה הם רותחים. ושפיר אוסר העירוי לגמרי כמערה מרותח לרותח ושייך ס' ע"ש. ול"נ לענ"ד דכיון דהדגים דלמטה הם בתוך הרוטב בודאי דמצטננים גם הם ע"י הרוטב [וע' לעיל סוסצ"א מש"כ מחלוקת הרשב"א והתו' לענין רותח יבש שנפל לצונן צלול וצ"ע]. שוב ראיתי בפ"ת סצ"ד שכ' כן בשם סתה"א דכשהוא עם רוטב לא שייך דבר גוש ע"ש. ולענ"ד פשוט דהרש"ל לשי' דס"ל דכ"ש הוא מבליע ומפליט ככ"ר אלא דאינו מפליט ומבליע כאחד וא"כ לענין להוציא הבלוע מהדגים הנאסרים לזה ודאי ל"מ הרוטב שבהכ"ש ולא העירוי דהא אינו מפליט ומבליע כאחד. אבל הרוטב גופי' שנאסר בהקדירה ודאי הוא אוסר ומבליע בכולו אפילו בכ"ש ושפיר שייך ג"כ שבעל בס'. ואף דדעת הח"ד בסק"ה דאף בלוע ברוטב א"י אלא ע"י רוטב עיין שם נ"ל דמ"מ אין זה נקרא מפליט ומבליע כאחד ושפיר אוסר רוטב הנאסר בבליעה אף בכלי שני לשי' ודוק:

ס"א בהגה ויש מתירין בכ"ע היינו שסומך על הר"ש דאין מחזיקין איסור ואמרי באיסורא ברובא איתא והש"ך הקשה ע"ז דהא בשי' ר"ב כ' דבביצים יש לאסור דאין רגילות שיהי' רוב כנגד האיסור. וא"כ גם לר"ש ל"מ איסורא ברובא איתא ואינו מובן כלל דר"ב בעי דווקא ודאי רוב היתר וא"כ כיון שי"ל שנאסר במחבת עד ס' תו אין רגילות שיהי' רוב נגדם. אבל הר"ש מתיר דתלינן בהיתר דמסתמא נתן הרוב עם האיסור לקערה תיכף ולא נאסר בקערה דהוא כ"ש וסמך אחזקה כמו שהכל מודים דאין הכלי נאסר משום דסמכינן אחזקה וז"ב. עוד הקשה על מה שכ' הרב בת"ח שיש להקל כמו בספק נשפך וכל מה שנכנס לספק מצטרף לבטל. דכ"ז אינו בספק אי"מ דאו'. והמעיין בת"ח שכ' זה על חשש הגהות ש"ד דאם נשאר רוטב יש לחוש שהרוטב יאסור הכל. וזה לפי שי' ר"ב דחשש על הדגים שנאסרו. אלא שהם בטילים ברוב ביבש וברוטב חשש שיאסרו את הכל. וע"ז כ' הרב דגם על הרוב יש להסתפק בכ"ג דלא הי' בדרך שאוסר. וא"כ אפילו לר"ב דחשש שנאסרו הדגים והרוטב. פשוט דאין זה חשש דאו' אלא לחומרא בעלמא מדרבנן. וא"כ אין להוסיף עוד לחוש שיאסור הרוטב גם את הנשארים ואין להחמיר יותר מספק נשפך. וגם, שהכל מצטרף כמו מב"מ דרבנן. וכן הקילו בזה בריחא בסק"ח לפי שריחא דרבנן ע"ש. והוא ברור בכוונתו. ועט"ז סק"ד שכ' ע"ז דכל מה שנכנס בספק מצטרף. ול"י דהא בביצים אין רוב כנגד הנאסר. וכ' הח"ד דכוונתו דכיון דאפילו להקל תלינן דאיסורא ברובא כ"ש להחמיר. ולא שייך שיצטרף גם המיעוט לבטל דזה לא הוה כלל כנכנס בספק ואין דברי הט"ז מורין על זה כלל. וגם אין זה מוכרח כלל דלפי סברא דהשתא דנקטינן דהוא מדרבנן בדרבנן אזלינן להקל ולא להחמיר וראי' דהרי מצינו לענין דברים חשובים כיוצא בו דכל שפירש קודם שנולד הספק קיי"ל דשרי ותולין שמההיתר נפל דכל דפריש מרובא פריש. ואפ"ה קיי"ל דנפל אחד מהם ליה"ג בדבר חשוב דהוא דרבנן תולין דהאיסור נפל אע"ג דההיתר רוב. והש"ך לקמן סקי"א הביא תוספתא שתי מדוכות ונתן מתוך אחת מהן וא"י מאיזה מהם אני אומר מתוך חולין נתן ע"ש ומשמע אפילו המדוכה של תרומה הוא רוב אין אומרין בכאן מרוב נתן (ואפי' במקום דלא שייך קבוע אין הולכין אחר הרוב) וע"כ דבדרבנן תולין להקל וא"כ ה"נ י"ל דמ"מ מיקרי נכנס לספק ודוק:

ש"ד סק"א ורחוק שדג טמא יהי' ט"א עם דג טהור. לכאורה נראה ראי' מהא דאמרינן בחולין ק"ט כל דאסר לן רחמנא שרי לן כוותי' אסר חזיר שרי לישנא דכוורא אסר גירותא שרי מוחא דשיבוטא הרי דאפילו בטהורים אין טעמן שוה ובודאי היו אוסרין זא"ז בטעמן דהרי חשיב שם טעמי איסור משונים כ"ש דאין טמא שוה לטהור וז"ב. ומש"כ הרמב"ם בפי' המשניות סו"פ אין מעמידין גבי סולתנית של עו"ג. שאסרו מפני שמתערבין בה דגים טמאים. וכ' וניכר ליחידים מב"א. משמע דמשו"ה לא בטל לפי