חבל יוסף (חדרי דעה) סט

דבש כיון דע"כ דליכא טעם בשר אלא מתהפך לדבש. ודאי לא עדיף ממב"מ דבטל מ"ה ברובא. אלא דמ"מ מדרבנן כיון דהוא לח הרי בודאי הי' צריך ס'. וכיון דבדרבנן הוא שפיר י"ל דהקילו בזה למיזל בתר השתא. דהשתא הוא דבש ולא נבילה. ולמד מזה הר"י גם לענין המוס"ק דהא לא חשו עליו אלא משום דם כמש"כ דהרז"ה חשש לו משום דם וצ"ל ע"כ דבדם ליכא איסור טמאה וכמש"כ התו' רי"פ המוציא יין (דע"ז) גבי נבילה דבלא קרא לא הי' דם נבילה בכלל איסור בשר ע"ש. וע' ריש כריתות דאין דם מצטרף לבשר אלא בשרצים דאין דמן חלוק מבשרן. וא"כ לענין איסור דם נראה ברור דמדאורייתא ודאי דמוס"ק זה ל"ג מדם שבשלו דאינו אלא מדרבנן [ואף דזה גופא צ"ע לפ"ד המג"א דלמה גרע מיוצא מן הטמא וכבר נתקשיתי בר"ס ס"ט אבל הדין ברור מרו"פ] וכ"ש זה שנשתנה לגמרי למוס"ק. וכיון דגם כאן אינו אלא חשש דרבנן שפיר יליף מדבש דבדרבנן הקילו למיזל בתר השתא. ולא שייך כל היוצא מן הטמא טמא ולק"מ ודו"ק היטיב. ולפי"ז גם שי' הר"י ע"כ כהר"ן דבשר פוגם גם בדבש גופי' ואפשר שהרב סמך עליהם להתיר וצ"ע:

ס"ה כל קדירה שאב"י חשיב טעמה לפגם עמג"א סי' תנ"א סכ"א שכ' דאע"ג דקיי"ל דאין חריפות הראשון משוה טעמה לשבח. מ"מ בכלי יי"ש דחריף טובא חשיב לשבח אפילו אב"י ולכאורה צ"ע דא"כ למה קיי"ל דסתם כליהם אב"י משום ס"ס שמא לא נשתמש היום. ואפילו נשתמש שמא הוה בדבר הפגום. דא"כ איכא נמי ס"ס לאיסורא שמא נשתמש היום. ואפילו לא נשתמש היום שמא נשתמש יי"ש אסור ואפילו אב"י הוה לשבח. וצ"ל דזה ל"ש ול"ח לי' לספיקא. וא"כ בכלים שדרך להשתמש בו יי"ש ל"מ אב"י וצ"ע:

ס"ז קדירה שהיא בלוע מבב"ח וקודם שעבר לילה הוחמו בה מים כו' ובשאר איסורים יש להקל במקום הפסד בש"ך סצ"ד ערער ע"ז דאפי' אינו נ"נ מ"מ נו"ט בר נו"ט דאיסורא אסור. והפ"ח כ' דאע"ג דאסור מ"מ אי לא נעשה נבילה אין לחשוב המעל"ע אלא מזמן תשמיש האיסור. והשיג עליו הפלתי דכיון דאח"כ הי' בעין ואפילו הי' עומד כך ימים רבים לא הי' נפגם ודאי אין לחשוב אלא מבליעה שני' ע"ש. ולולי ד"ק הי' נלענ"ד להכריע בזה דהרי עיקר הדבר בזה קיי"ל דבלוע שעומד בכלי מעל"ע נפגם ובודאי פוגם מעט מעט. והכי קיי"ל דקדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא. וא"כ הבליעה איקלש מעט מעט בכל המעל"ע וא"כ בכה"ג שהוציאו להבלוע. וחזר והבליעו. הנה כל הזמן שעמד בעין ודאי נכון כדברי הפלתי דאין לחשוב זה בתוך חשבון המעל"ע אבל מ"מ נכון כדברי הפ"ח לחשוב גם את הזמן שעמד תחילה בלוע בכלי. ומצרפין זמן ששהה בבלוע קודם שהוחמו המים וזמן שאח"כ ומצטרפין בין שניהם למעל"ע וכן נכון לדינא ואע"ג דבל"ה אם אינו נ"נ הא' אין לחשוב אלא לפי חשבון טעם האיסור שמעורב במים ובודאי יהי' ס' במה שישתמש אח"כ. מ"מ נ"מ אם יהי' גם מעט איסור ממ"א בשעה שהוחמו המים. וכי מצרפינן עם הבלוע הראשון הוה פחות מס'. וצריכין אנו לדון עליו ודוק:

סימן קד ס"ב בהגה ואם עירו עליו מדי יום כו' ול"מ ששים האחרונים נדחקו דכיון דמעיקר הדין קיי"ל דבלח אינו צ"ל הו"ל להקל כאן (דיש צדדים להתיר לגמרי משום שפוגם] עכ"פ ביש ס' וכ' דהשומן הוא נקרש מיד ויש לו דין יבש ע"ש. ולפי"ז ביש יותר משני פעמים ס' ודאי יש להקל דהקליפות הנאסרות הם בטילות ברוב ואף דהאיסור אינו מינו כנגד האיסור יש ס' וכשהשומן עדיין נימוס ולח מותר גם בפ"א ס' לשי' ולכאורה לא משמע כן דברי הרב ובאמת כבר הקשה קושי' זו הש"ך בסי' ק"ה גבי מליחה דפסק שם המחבר דל"מ לצרף כולם לס' והקשה דמ"מ בשני פעמים ס' הוה לו למשרי ע"ש ותירוצו שם מחמת נ"נ. דחה בח"ד דאין זה לשי' המחבר. וכ' שם דנראה דלא שייך זה כלל דחתיכת איסור בודאי אוסרת לעולם. וכ"כ בזה במ"א סתמ"ז סקל"ח דחתיכת נבילה שנפלה לכמה קדירות בזא"ז. אין מצטרפות לבטל. וכן משמע לכאורה בדברי הטור סוס"י ק"ו דאף לשי' דמתיר אפל"ס מ"מ חתיכת האיסור עצמה ודאי אוסרת לעולם. ומשמעות דבריו ודאי איסור ולא ספק איסור. והמק"ח סתמ"ז סותר דברי עצמו שבח"ד ע"ש ולדינא צע"ג. ומיהו בנימוס והוא לח ודאי אין להחמיר ביש ס' ואף שאין משמעות הרב כן וצע"ג:

ש"ך סק"ז וכן אם ידוע שהי' רך יום שלם ונתקשה אח"כ. ול"י אם הי' בו העכבר כשהי' רך אסור. האחרונים העתיקו דבריו כהווייתן ולכאו' איני מבין למה ל"ח גם זה ס"ס גמור שמא לא נפל אלא כשהוא קשה. ואפילו נפל כשהוא רך שמא לא נשתהה בו יום שלם. וכמו בספק על ארי בין השוורים בסי' נ"ז דהוה ס"ס שמא לא על. ואפילו על שמא לא דרס וכה"ג בכ"מ וה"נ אם נפל כשהוא קשה הוה כלא על הארי. ע"כ נראה ברור דכוונתו היינו כשזה אין ספק דאם נפל כשהוא רך בודאי נשתהה בו גם יום שלם וכגון שהי' הכלי מכוסה היטיב מעל"ע קודם שנתקשה ואם נפל כשהוא רך ע"כ נשתהה בו מעל"ע. וקמ"ל דל"מ בודאי נפל כשהוא רך וספק אם נשתהה מעל"ע אסור אלא אפי' ספק אם נפל כלל יש לאסור בספק אחד דכיון דאם נפל כשהוא רך ודאי הי' מעל"ע אין כאן אלא ספק אחד ואסרינן לי' וצ"ע:

ס"ג דברים המאוסים כו' ונמחה גופן מותר כשההיתר רבה עליו עש"ך בשם הב"י דנראה דאף הר"ן החולק בסק"ג ס"ב בשאר פוגם דאם הגדיל המדה יש לאסור. בדברים הפגומים מודה ע"ש. ותמהני מאוד שהרי בהדיא כ' זה הר"ן בעצמו בסוף סוגי' דעכברא בשיכרא ע"ש:

סימן קה ס"א בהגה דע"י הכבישה שלמטה מפעפע למעלה כמו בבישול וי"ח הנה בסקל"ה ס"י כ' דכלי הצריך עירוי צריך לעשות גדנפא על פיו כו' ובש"ס גבי דודא דמ"ע אמרינן דגדנפא הוא משום נצוצות. ולכאורה בכבוש לא שייך זה. דהא הנצוצות אין נעשין כבוש וע"כ צ"ל דכבוש ג"כ מפעפע למעלה כמו בבישול ומשו"ה ודאי אוסר הכבישה גם את שפת העליון וצריך גדנפא להכשירו ומיהו בהגעלה דקיי"ל דכבולעו כך פולטו ודאי הוה סגי לזה גם בלא גדנפא בהכשר דלמטה לחוד דכבכ"פ אי לאו משום הנצוצות דיש לחוש בלא גדנפא דשמא בשעת ההגעלה לא יהי' נצוצות כמשכ"ש הפו' אבל במילוי ועירוי דאינה פליטה גמורה וכמש"כ הר"ן הובא בט"ז סוסצ"ט דאין הצונן מפליט אלא דמפיג הטעם בזה ודאי י"ל דל"מ אלא למקומו ממש ולא על הפעפוע שלמעלה ומשו"ה גם משום הפעפוע דלמעלה לחוד צריך גדנפא ומזה מוכח דקיי"ל דמפעפע למעלה בכבוש דלא כהחולקין וצ"ע שם כבוש בציר או בחומץ בש"ך האריך להשיג לענין חומץ ובעניותי לא הבנתי דהא מדבריו גופי' בסוהס"י שכ' גבי מש"כ המחבר בדברים חריפים יבשים אינן מפליטין ביבש שרי דבדיעבד גם בלח אינו מפליט מכלי ע"ש. משמע דהא. להבליע בכלים או להפליט מאוכל חריף לח מפליט וכן הוא ודאי. גם משמעות דברי האו"ח בזה שהביאו בסצ"א סק"ד ע"ש. וכן מצינו בבית שאור דקיי"ל שחמוצו קשה. וע"כ דאף שהוא צונן הוא מבליע בכלי משום חוזק החימוץ. וע' מש"כ בסי' ק"ג לענין שמן דכ' התו' דבשביל שהוא חריף הוא גם מפליט מהכלי ע"ש וצ"ע ובפלתי כ' ראי' מהא דחלא דאסמיק סס"ז ומהתם אין ראי' דטבע הדם הוא כך בחלא ע"ש ס"ב חום של כלי שני אינו מבשל בש"ך הביא ראי' מהא דחם לתוך צונן דאמרינן אדמוקיר לי' א"א דלא בלע כ"ק אבל אח"כ אינו בולע כלל. ובח"ד דחה זה די"ל דדווקא למטה אינו יורד הרתיחה יותר אבל למעלה ה"ה נשאר רותח ע"ש ולענ"ד יש להחזיק דברי הש"ך לפ"מ שהביא הט"ז בסצ"ה דברי האו"ה לענין עירוי דבעירויות הרבה בולע בכולו וכמה שבארתי שם דכיון דהרתיח הקליפה הראשונה שוב מרתיח אח"כ גם השני' וכן לעולם עד כולו ע"ש [וההיא דסצ"ב ס"ז בהגה גבי קדירה רותחת ע"ג צונן דאילו אוסר אלא כ"ק ע"כ צ"ל דיבש שאני בזה. והטעם פשוט למבין] וא"כ הכא דפשטות הש"ס בסתמא דאפילו בצלול רותח עלאה אינו אלא כ"ק (וכמו שלמדו משם הפו' גם לענין עירוי ודוק] וע"כ דהתתאה מצננו לגמרי לעלאה. דאי ל"ה בודאי הוה לעולם בזה כעיריות הרבה. דמבליע בכולו. וה"נ הול"ל דמחמם קליפה אחר