חבל יוסף (חדרי דעה) סח

מאיסור גמור ממילא קיי"ל דבאיסורא טכ"ע וא"כ חשובה אז כממשו של איסור והטעם הנפלט ממנה אפילו הוא בהיתר אינו חשוב נ"ט בר נ"ט אלא כטעם היוצא מן הממש והוה כאיסור ממש שפוגם בתבשיל. שהקדירה אסורה וצ"ע:

ס"ג אפילו אינו פוגם בעצמו כו' ואלמלא המלח הי' לשבח אפ"ה מותר עש"ך דהוה"ד אם חסירה מלח. ואם הי' בה מלח הי' לשבח כדאיתא בהדיא בש"ס. ולענ"ד יש מקום לומר דבכוונה השמיטו המחבר. דלענ"ד כמו באי"מ ביבש קיי"ל דצריך מיהו מדרבנן ביטול משום דאם יבשלו יתן טעם. ה"נ בסופו להשביח מעצמו או ע"י דבר שדרכו בכך כגון ליתן מלח ל"ג מיבש הנ"ט ע"י בישול וה"נ יתן טעם ע"י מלח ואסור ודאי מדרבנן מהשתא וכמו ביבש שלא במינו שם. והש"ס לא קאי אלא על עצם דין הפגם ומדאורייתא. אבל לדרבנן גם בסופו להשביח ע"י דבר שדרכו בכך ודאי אסור. דכשישביח ויוכר הטעם אסור מדאורייתא. וכן דקדק באפר תפל"מ מדברי הב"י דברותחין אסור שסופן להצטנן דלא כהש"ך סק"ז. אמנם לא הביא ראי' לדבריו ולפמש"כ הוא מוכרח ואף דהטור בריש הסי' כ' להתיר ברותחין צ"ל כמו שפירשתי דברי הש"ס דזהו לעיקר הדין אבל לדינא השמיט הא דחסירה מלח דזה אין להתיר ודוק ס"ד מפני שהבשר פוגם השמן כו' בש"ך סקי"ד האריך דהתו' ועו"פ חולקין בזה. וביותר לענ"ד תשו' הגאון בב"י סק"ד גבי עכבר בשמן דס"ל שם דאפילו עכבר משביח וכ"ש שאר בשר ואפילו החולקים שם משמע לכאורה שלא נחלקו אלא גבי עכבר. ובאמת גם לשון הרמב"ם גבי עכבר שכ' דבשמן פוגם ששמן צריך להיות מבושם משמע לכאורה דבשאר בשר הוה לשבח וסותר ד"ע וצ"ע. ומזה קשה גם על הח"ד שכ' דבשמן שלוק לא מצינו שום סתירה על הרב ע"ש. דהרי תשו' הגאון שם הוא בשמן רותח ע"ש. ובאמת מה שדקדק. דבשמן שלוק הוא דאמרו דל"ח לאיערובי משום שהוא פוגם ולא בשאר שמן לכאורה אדרבה לא הוזכר שלוק בש"ס אלא להחמיר עליו דאפילו לאחר שהתירו את השמן שקיל וטרי שם בשלוק ע"ש. (מיהו י"ל דעיקר חשש תערובות בשר לא חששו אלא בשלוק ומשו"ה לא הוה בכלל היתר סתם שמן ע"ש ודו"ק] ומ"מ דעכ"פ אין כאן דיקדוק וצ"ע. והפלתי התאמץ למצוא מקום סמיכה להרב להיתר דהקשה לרב דמבעיא לן בסוף ע"ז אי ס"ל נו"ט לפגם אסור א"כ היאך אכל שמן של עו"ג שם ולמה ל"ח לפליטת כלים. וע"כ הוכיח דבשמן אפילו בשר בעין ג"כ פוגם בו ואב"י שהוא בכ"מ לפגם הוה תרתי פגם ובהא ודאי מודה להקל. וסייעתא דבשמן גם בשר בעין פוגם. והנה גוף סברתו דחוק דאי"נ כלל לחלק בין חד לפגם לתרי והתו' לא אילקו אלא בין פוגם בעין לפגם דאב"י דזה שאב"י אינו פגם כ"כ כמש"כ הפו'. אבל בין חדא לתרי מאי נ"מ בזה. ועוד דגם זה גופי' ליתא לכאורה. דהרי הא דסתם כליהם אינו ב"י אינו אלא משום ס"ס שמא לא נשתמש היום ואפילו נשתמש שמא בדבר הפוגם. וא"כ עכ"פ בסתם כליהם אין כאן אלא היתר דדבר הפוגם. ולמ"ד נו"ט לפגם אסור ל"מ. ואי"נ לומר דמ"מ ה"ה קל יותר דיש בו מ"מ עכ"פ ספק אחד. דלא נשתמש כלל היום אלא אתמול. דז"א דהא משמע בש"ס דמאן דאסר פגם הוא מדאורייתא וספיקא לחומרא ולא מצינו מאן דאסר פגם מדרבנן להקל בספיקו [וכעין זה צ"ל לשי' הראשונים דס"ל דאב"י הוה עפרא בעלמא דתיקשי לכאורה מהא דאמרינן גבי חלתית דאסור משום דמפסקה לי' בסכינא ואע"ג דהוא נו"ט לפגם חורפא דחלתיתא מחליא לשמנונית והוה לשבח ע"ש. ולכאורה כיון דהוא עפרא בעלמא והותר כבר לגמרי א"כ אפילו החלתית מחליא לי' מ"מ למה יאסור דאין היתר חוזר להיות איסור וכדקיי"ל גבי אפרוח ביצת טריפה ועור חמור ששלקו בסו"פ בה"מ. דאין מטמא טומאת נבילות אע"פ שמטמא טו"א. ולשי' הר"ן דגם הטוח על פניו פוגם שפיר י"ל דזה ודאי עדיין אינו כעפרא ובאפי נפשי' אסורא הוא אלא דבכ"מ שרי דפוגם במה שנו"ט ומשו"ה בחלתית דמחליא ודאי ה"ה אסור אבל לפמ"ש דקיי"ל דהטוח אינו פוגם והכא באומנים שסכיניהם נקיים ואינו אלא משום בלוע ודאי תקשה לשי' דס"ל דהבלוע אפרח בעלמא ונפק לי' איסורא לגמרי. דא"כ א"י לאסור כלל כנ"ל. וע"כ כמש"כ דהא דכליהם אב"י אינו אלא משום ס"ס ספק לא נשתמש היום. וספק נשתמש בדבר הפוגם. וכיון דבחלתית דהוא חריף ה"ה משביח אפילו בדבר הפוגם א"כ משום חד ספק דשמא לא נשתמש כל היום אין להתיר וז"ב] וא"כ הדק"ל למה לא חייש רב לפליטת כלים ואין לומר דרב לא ס"ל פליטת כלים דהרי כ' הרא"ש גבי עובדא דרב בעכברא בשיכרא שם דהאיסור שם משום כבוש כמבושל וכ"ש שיש לחוש משום כבוש בכלים שמכניסן לקיום כדמוכח בשילהי ע"ז גבי מי שהי' גתו ובית בדו טמאין כו'. ע"ש היטיב ובתו' רי"פ תינוקת. אמנם התו' כ' בהא דפליטת כלים דהא דיש כאן פליטת כלים משום כח השמן שמפליט כדאמרינן חולטן במי זיתים. וצריך להבין באמת למה לא כ' בפשי' משום כבוש מעל"ע. ואף דהעלו האחרונים דבכלים הוה נוטל"פ דאין הפליטה אלא לאחר מעל"ע עש"ך סס"ט וט"ז סק"ה מ"מ השתא קודם שהתירו קיימינן שם בסברא דנו"ט לפגם דאב"י לא שרי ע"ש. ונראה דס"ל להתו' כמש"כ הט"ז ברס"י ק"ה דאין כבישה אוסר בכלים אלא כ"ק. ודלא כהש"ך בסקל"ה סק"ט. וע"ש סקי"ז דמדברי הרא"ש אין סתירה לזה וא"כ כ"ש שאין כבוש מפלטת מכלים אלא כ"ק. דהא מבואר בכ"ד דבליעה קל יותר מהפליטה. דיש מליחה לכלים להבליע ולא להפליט וא"כ אין לאסור כלל מחשש פליטת כליהם דכיון דאינן מפליטין אלא כ"ק קיי"ל דכל דבר יש בו ס' כנגד קליפתו. ומשו"ה הוצרכו התו' לפרש שם דווקא מחשש הפלטת כח השמן וס"ל דזה מפליט מכל הכלי וקיי"ל דאין במה שבכלי ס' כנגדה. ויש ראי' לזה מדשרי ציר של עו"ג ביש בה דגה ולא חיישינן לפליטת כליהם ושם לי"ל דהוא לפגם דהא ציר הוא חריף כדמוכח בהדיא בחולין צ"ט ע"ש. וע"כ דה"ט דכיון דקיי"ל דאין מליחה לכלים להפליט. ואין כאן אלא פליטת כבוש מעל"ע דאינו מפליט אלא מכ"ק כנ"ל ויש במה שבכלי ס' כנגדה וה"ה בטל וז"ב. ולפ"ז שפיר י"ל דרב חולק בסברא זו וס"ל דגם שמן אינו מפליט אלא מכ"ק. והא דלקמן חולטן במי זיתים התם ג"כ אין צריך הכשר אלא לכ"ק כמבואר בסקל"ה ע"ש. וזה בטל במה שבכלי ואין כאן איסור כנ"ל גבי ציר שיש בה דגה וצ"ע:

שם וכן לדבש עט"ז שכ' דאין להקל אלא במשקה מי דבש דהמרדכי כ' בהדיא גבי חתיכת נבילה שנמצאת בדבש לאסור. אמנם הר"ן פירש בהדיא דבדבש גופי' קאי סוגיא וע"ש שפי' בשם י"א דדרך דבש להחזיר כל מה שניתן לתוכו לדבש. ומ"מ שרי דמקודם שנעשה דבש מסרי סרי והוה עפרא בעלמא ואינו אסור גם אח"כ כמו אפרוח ביצת טריפה. ולפירוש זה נראה שכיון הר"י בפ"ו דברכות גבי מוס"ק שהוא מדם חי' דכ' דהרז"ה חשש לאוכלו משום דם וכ' הר"י דליתא דבתר השתא אזלינן כמו דבש שנותנין לתוכו נבילה ונתהפך לדבש דשרי. והרא"ש כ' דראייתו צריך ראי' והמג"א סרט"ז תמה עליו דמשמע גבי אפרוח ביצת טריפה דדווקא משום שנעשה תחילה גבלא ע"ש. וברור שהר"י כיון לדברי הי"א אלו דגם גבי דבש מסרי סרי כנ"ל שוב ראיתי שכבר נתעורר, בזה הגר"א ז"ל. אמנם כאשר נדקדק היטיב ע"כ צ"ל דאינו מפרש לגמרי כהי"א דמסרי סרי והוה כעפרא דא"כ לא שייך לה"ר מזה למוס"ק דמ"מ מנלן דגבי מוס"ק נמי נעשה גבלא. אלא דס"ל להר"י בפירוש מסרי סרי כשי' הר"ן בעצמו דהיינו דטעם בשר פוגם בדבש אלא דשי' בביאור הש"ס הוא כך דהי' דרכן ליתן בשר בדבש והי' מתהפך בדבש. וקאמר הש"ס דלא הוה איסורא דמסרי סרי. פי' שנו"ט לפגם. והיינו דבתחילה קודם שנתהפך הבשר לדבש ודאי דהוא נו"ט בדבש דהא כבוש הוא כמבושל. וא"כ תו הוה איסור לעולם אפילו אחר שנתהפך לדבש דמ"מ הדבש גופי' כבר קבל טעם האיסור וקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור מדאוריי' משו"ה קאמר בש"ס דבתחילה כ"ז שהי' בשר הוא מסרי סרי ונו"ט לפגם מעיקרא וממה שנעשה היתר עכשיו כשנתהפך לדבש זה לא איירי הש"ס מידי משמע דזה פשיטא לי' להש"ס דהוא שרי והיינו דכתב הר"י בפשי' דזה ודאי מותר. ולמד מזה לענין מוס"ק וליישב קושי' המג"א נראה דודאי באיסור דאורייתא מודה הר"י לאסור. וכההיא דאפרוח ביצת טריפה דאי לא הוה גבלא מעיקרא הוה אסור אף שהיא עכשיו אפרוח אלא דהכא מדאורייתא ודאי דאח"כ כשנעשה