חבל יוסף (חדרי דעה) סז

אינו אסור אלא התוספות וא"כ אי בטלי נימא דקמא קמא בטל ואף התוס' לא ליתסר מדאורייתא. וע"כ דכ"ז שהוא גדל אינו בטל מ"ה. וכ"כ התו' בב"ק ד"ק ע"ש. וא"כ אין הביטול אלא בשעת לקיטה. וא"כ מעיקרא הי' האיסור ניכר. עוד הקשה בפלתי מדברי התו' סוף מעילה גבי פרוטה שתעלה בידי מן הכיס הקדש דמעל. והקשו התו' שם דלבטיל ברובא וכ' דאע"ג דיל"מ מ"ה בטל. וש"מ דהא מדרבנן ל"ב דמיקרי יל"מ אף בכה"ג שלא הי' ניכר קודם. וגם זה נראה דלק"מ. דהנה לכאורה עדיפא הו"ל להקשות מסוגיא מפורשת סו"פ כל האיסורים גבי ט' וכלב דכנגד הכלב אסורים ופריך בגמ' ונשקול ונברר חדא להדי כלבא ואידך לשתרי ע"ש. ולכאורה אפילו חדא לא ליתסר דהא בטלי ברוב ואי דבע"ח חשובין ול"ב הא כאן לא הי' ניכר קודם שנתערב. אמנם לענ"ד כבר כ' התו' שם דהקשו וכי שייך ברירה בכל האיסורים שנתערבו. וכ' דדווקא בדבר שלא הי' ניכר האיסור קודם שייך ברירה ע"ש. וא"כ נראה ברור דה"נ להיפוך דבכה"ג לא שייך כלל ביטול מ"ה דאין כאן תערובות כלל כיון דשייך בזה ברירה א"כ ע"כ צריך אתה לברור אחד לאיסור. וא"כ קושי' התו' במעילה שם אינו אלא אהא דנפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס דשם וכן הוא בפירוש בלשונם] ובזה כ' שפיר דהוה יל"מ דהי' ניכר קודם אבל בפרוטה בכיס זה הקדש לא מקשי מידי דהתם מ"ה לא שייך ביטול וע' בסי' ק"א מש"כ בשם הח"ד ודוק:

והנה הביאו האחרונים דזה דווקא שלא הי' האיסור ניכר וההיתר' הי' ניכר. אבל אם לא הי' גם ההיתר ניכר כ' המרדכי דלא בטל כלל. ונראה לי פנים לזה מהא דאילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל בגיטין כ"ב דהגדל בחיוב חייב ומשמע אפילו הוא מיעוט. ואפ"ה לא בטל. וע"כ משום דלא הי' ההיתר ניכר קודם ובודאי דלא שייך בזה לומר כמש"כ בסמוך דבתחילה ל"ב דגידולין ל"ב. ואח"כ כשנעשה טבל הוא דבר שיל"מ ול"ב. דנראה ברור דלא שייך סברא דגידולין ל"ב אלא כשאפשר דהאיסור יתרבה שלא יהי' עליו דין ביטול בזה אמרינן דמתחילתו חשוב כנתרבה ול"ב אבל כאן הרי אינו עתיד להתרבות לעולם יותר מכפי חלקו ויש בו כדי ביטול וכן בהא דהמרבה במעשרות בקידושין נ"א דאמרינן מעשרותיו מקולקלין. ומשמע ודאי אפילו הרבה כ"כ שהחולין יהיו רוב כנגד המעשרות וא"כ לבטל בזה המעשר ברוב. וע"כ כיון דמעיקרא הי' הכל טבל. והשתא נולד ההיתר בתערובות ל"ב האיסור ודוק היטיב:

שם דבר שיל"מ וחוזר ונאסר כו' הגר"א כ' ראי' מהא דסוף ע"ז דפריך וליתני חמץ בפסח ומוכרח דלפי האמת הוא בטל ולא הוה יל"מ דאי ל"ה למ"ל למיתני שם משום א"ה ת"ל דיל"מ. וע"כ משום דחוזר ונאסר לא הוה יל"מ. ובפשי' אין שום ראי' דהא תני התם בב"ח וא"כ ע"כ מתני' דלא כר"ש דלר"ש בב"ח מותר בהנאה כדאיתא בכל הבשר ולר"י חמץ לאחר הפסח אסור ולא הוה יל"מ. ומשו"ה פריך דמ"מ ליתני משום א"ה. אבל לדידן באמת בל"ה ל"ב דיש ל"מ. אבל עיקר הקושי' לשי' הרמב"ם ליתא כלל. דהנה צ"ל לשי' דחמץ הוה יל"מ דמותר לשהותו דאי ל"ה למה יל"מ. וע"כ צ"ל דלביעור דאין לו היתר בטל. אבל באכילה דיש לו היתר ל"ב. אבל אי הוה הטעם דל"ב משום א"ה וחשיבות. א"כ פשוט דאע"ג דמשום מצות עשה דביעור י"ל דאינו מחויב מספק לשרוף כולם [אע"ג דכ"א דינו בזה כספק וכמש"כ בסי' צ"ט מדברי רש"י בסנהדרין דבמקום שיש לו הפסד אינו מחויב לשרוף הכל] וכן מוכח בהדיא מן הירושלמי גבי חבילי תלתן של כה"כ דפריך וימכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו ע"ש וע"כ דאין בזה מצות שריפה [ואפילו בספק גמור במצות נתינה נסתפקו בזה התו' בב"ב פ"א וע' חי' ב"י] מ"מ משום איסור ב"י פשוט דלא גרע מאיסורי מזבח דמבואר ברי"פ התערובות דל"ב וכולם אסורין וה"נ ודאי לענין לאו דב"י ע"כ דאסור להשהותן כולן וצריך לשרוף הכל. ולא שייך כלל בזה יל"מ וז"ב לענ"ד. ובר"ן נתקשה לשי' הרמב"ם דכיון דהא דיש לו מתירין ל"ב הוא מדרבנן א"כ מדרבנן גוף החמץ אסור גם לאחר הפסח ולא שייך לומר יש לו מתירין. ונראה דהר"ן לשי' בטעם יש לו מתירין משום דהוה כמב"מ ומשו"ה שפיר קשי' לי' דבדרבנן לא שייך לקוראו מב"מ כיון דאסור מדרבנן. אבל לטעם דעד שתאכלנו ודאי כיון דלאחר הפסח אזיל לי' איסור תורה שייך לומר עד שתאכלנו ועוד כיון דבתערובות לא אסרו כלל לאחר הפסח גם מדרבנן ושי' הפו' שם דאי"צ אפילו דין ביטול פשיטא דשייך עד שתאכלנו. אלא דהר"ן לשי' דהוא משום מב"מ יפה טען דכאן כיון דגוף האיסור אין לו היתר לא שייך מב"מ ונכון. ועכ"פ לדידן לק"מ על שי' הרמב"ם ודוק:

סימן קג ס"א אפילו אינו פוגם אלא תערובתו מותר ע' ח"ד לענין בב"ח דאע"ג דאסור אפילו שלא כדה"נ מ"מ נו"ט לפגם לא מיתסר דנו"ט לפגם מקרא דאינה ראוי' לגר נפקא דנפקע מינה שם איסור לגמרי וזהו מותר אפילו בבב"ח ע"ש. והנה הא דמותר נו"ט לפגם בבב"ח מפורש בהדיא בסוהס"י לענין קדירה שאב"י דאפילו בב"ח מותרת ע"ש. אבל מש"כ להתירה בעצמה כשנפגמה ואינה ראוי' לגר לענ"ד צ"ע טובא. דהא קיי"ל באיסורי הנאה דאפרן אסור ומשמע בסוף תמורה דמדאורייתא אסור מדאסרינן לנקברין שלא ישרופו גזירה שלא יהנה מאפרן ע"ש. וכן התו' ברי"פ השוכר את הפועל הקשו דליחוש דילמא אתי לחטוטי בתריי'. וכן קי"ל באו"ח סי' תמ"ב דאע"ג דחמץ שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו מותר [והא דלא שרי שם באינה ראוי' לגר. יעור"ן דחמץ שאני דראוי' לחמע בה כמה עיסות] מ"מ כשהיתה ראוי' בזמן איסורה ונפסלה אח"כ ל"מ. וע"כ דגם חמץ אע"ג דקיי"ל לדידן דמצותה בשריפה וכשנתקיים בה מצות שריפה אפרה מותר. מ"מ כ"ז שלא קיים מצות שריפה אפילו היא עפרא אסורה ולא שייך שום היתר. וכ"ש בב"ח דאין בה מצות שריפה ולעולם עפרה אסור ומיהו בכל האיסורין ודאי דמ"מ אינו חייב על אכילתה דעכ"פ הוה שלא כדה"נ [אבל ב"י בחמץ איכא] אבל בב"ח דלוקה שלא כדה"נ גם בזה לוקה. ומ"מ נו"ט לפגם לענ"ד לא שייך לזה כלל דכל עיקר הלימוד מנבילה לענ"ד אינו אלא דכיון דמצינו דבנבילה התירה תורה א"ר לגר. תו אמרינן דאע"ג דרבי' קרא דטכ"ע ול"ב ברוב מ"מ היכי דהטעם פגום אינו חשיב טעם. וממילא ה"ה בטל ברוב. וא"כ ודאי דגם בבב"ח אע"ג דכשהוא בעצמו לוקה עליו אפילו כשנפגם מ"מ לאסור תערובות ע"כ אין אנו למידין אלא מדין טכ"ע בכל האיסורים. וא"כ ודאי דלא חמיר מכל האיסורין וטעם פגום אינו חשיב טעם והוא בטל ברוב. ומחלוקת הרשב"א והר"ן בס"ב בהגדיל המדה אינו אלא דלהרשב"ם מסתבר דיש ללמוד מנבילה שמותר בא"ר לגר. דלעולם פגום אינו חשיב טעם לאסור וממילא כיון דלא שייך טכ"ע ה"ה בטל ברוב ואע"פ דהגדיל המדה והרי נהנה ממנו. מ"מ הרי הוא כמב"מ דבטל ברוב. והר"ן ס"ל דלא מצינו למילף מיני' אלא כשאין לו שום הנאה מהתערובות וכמו בנבילה שא"ר לגר דאינו נהנה כלל אז לא חשיב ובטיל ברובא אבל כשיש לו הנאה בגודל המדה שפיר חשיב גם טעם פגום. כיון דנהנה ממנו. והרי הוא ניכר ואינו דומה למב"מ. ועכ"פ עיקר ההיתר בנוטל"פ לכו"ע הוא מדין ביטול ברוב וכן מפורש בהדיא בדברי הר"ן במסקנת הסוגיא שם. ועכ"פ לכו"ע אין לחלק בזה בין בב"ח לשאר איסורים דמ"מ הוא בטל ברובא ושרי וז"ב לענ"ד. ולפ"ד נדחה השגת הח"ד על הפ"ח דכ' דגבי שרצים דחידוש הוא דהם פגומים ואסרינהו רחמנא אסורים אפילו נסרחו יותר והשיג עליו דא"כ נוטל"פ נמי ליתסר (דהא מא"ר לגר ילפינן לה. וכאן אסור לפ"ד אפילו א"ר לגר] ובהדיא מסיק בש"ס דשרי נו"ט לפגם אפילו בשרצים ע"ש. ולפ"ד זה ליתא דאע"ג דאינהו גופייהו אסורין אפילו כשהן פגומים. מ"מ טעמן אינו אוסר בפגם. דלזה לא מצינו למילף מטכ"ע כנ"ל. וכן הוא בהדיא בלשון הר"ן שם דאע"ג דחידש רחמנא בגופן לא מצינו דחידש בתערובתן ע"ש. וזה נוטה בהדיא לענ"ד כדברי הפ"ח דבגופן חידוש הוא ויש לאסור אפילו נסרחו ומ"מ טעמן אינו אוסר וז"ב:

ס"ב אבל נערו התבשיל בכף כו' דעת הט"ז דאפילו הי' הכף בלוע איסור גמור אם תחבו לתבשיל שפוגם אינו אסור הקדירה דמ"מ השתא הוה נו"ט בר נו"ט דהיתרא. והנה"ך חלק עליו ועפמ"ג. ונראה דעפ"מ שכ' לעיל דהא דמקילינן בנ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא משום דבהיתרא לא מצינו למילף דטכ"ע מאיסורא ומשו"ה מקילין באיקלש ע"ש. וא"כ נראה דאם הי' הכף בלוע