חבל יוסף (חדרי דעה) סו

עליו שם היתר. ויפה תי' דהא גם לענין מב"מ אזלינן בהא בתר שמא. ומ"מ פשוט דזה שייך לטעם הר"ן בהא דדשיל"מ לא בטל במינו. דבהא נקטינן כר"י דמב"מ ל"ב. אבל לטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר פשוט דלא שייך זה. והנה כ"כ התו' בכ"ד דהא דמב"מ ל"ב לר"י אינו אלא בלח דאי ל"ה היכי תרומה עולה בק"א במינה ע"ש. וא"כ פשוט דה"נ לענין דבר שיל"מ לטעם הר"ן דהוה כמב"מ אינו אלא בלח. והנה סוגיא דריש ביצה ע"כ אזלא ביבש. כדמוכח שם באוקימתא דר"פ דמוקי לה משום דבר שדרכו למנות ע"ש. וע"כ יודע הר"ן דהתם ביבש הטעם משום דעד שתאכלנו כו' וא"כ כיון דהתם אין הטעם אלא משום עד שתאכלנו כ"כ דזה פשוט דלא שייך זה בביצת ס"ט דממ"נ אי אינה טריפה השתא נמי היתרא הוא ואי טריפה היא לא יהי' לה היתר ופשוט דאין זה דבשיל"מ. אבל המחבר כאן הא פסקי בספ"ו דביצה שלימה אינה בטילה כלל ע"ש. וע"כ קאי הכא בלח. וא"כ שייך בזה טעם הר"ן דהוה כמב"מ. וא"כ שפיר הו"א דעכ"פ יש לה שם יל"מ ואפילו היא טריפה אין לה ביטול כמש"כ הפלתי. ומשו"ה הוצרך לסברת הרשב"א משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי ומסוגיא דביצה לא הוה ידעינן לה דהתם ביבש והכא בלח ודוק:

ס"ד לא שייך דבשיל"מ היכי שהמאכל מתקלקל הנה לטעם דעד שתאכלנו הוא פשוט אבל הרי כ"כ גם הר"ן בריש ביצה. ולכאורה לשי' דהוה כמב"מ א"כ מאי נ"מ במה דמתקלקל וזה ודאי דוחק לומר דכיון דאין לו היתר עד שיתקלקל לא נקרא עליו שם היתר וכן קשה הא דכ' ר"ת דטבל לא הוה יש ל"מ היכי דאין הבעלים בעיר וכן היכי שצריך הוצאה גבי הגעלה. ע"כ נראה דבאמת לא אמרינן כל הני קולות אלא היכן דגוף האיסור אין לו מתירים דהא בטבל האיסור הוא תרומה שמעורב בו. וכן גבי כלים בבליעת איסור אין שום היתר לאיסור הנבלע בהם ולא שייך כלל דנקרא עליהם שם היתר אלא משום עד שתאכלנו והיכי שאין התיקון בידו לא שייך אבל היכי שיש להאיסור גופו היתר דהוה כמב"מ ודאי דאין לחלק בזה. ובזה א"ש דברי הט"ז בר"ס שכ"ג דהעלה בארוכה דקונמות דהוה יל"מ בשאלה אפילו עכשיו אינו מוצא פתח לנדרו הוה יל"מ כיון דנקרא ע"ז שם היתר ע"ש. ולכאורה וכי גרע מאין הבעלים בעיר או שהמאכל מתקלקל. ולפמש"כ א"ש דהתם דווקא לפי שאין האיסור ניתר בעצמו. אבל נדרים דנקרא עליהם שם היתר תיכף משום דמצוה לאתשולי עליו ולהתירא קאי והוה בזה גם לדידן מב"מ דל"ב שפיר ל"מ תו מה שעכשיו אינו מוצא פתח דמ"מ שם היתר עליו וכמב"מ דמי וכמש"כ בשם הפלתי לענין טריפה ונראה לי ראי' ברורה לדבריו מנדרים נ"ט דאקשי שם אהא דתרומה בטילה בק"א דליהוי יש ל"מ ומוקי בתרומה ביד כהן. והדר פריך מסיפא דתני דתמכר לכהן ומשני בישראל שנפלו לו מבית. אבי אמו כהן. ופריך עלה תו מדתני עלה חוץ מדמי אותה סאה ע"ש. והקשו רבים דכיון דניחא לי' ביורש. א"ש ממילא דכיון דהמפריש מת שוב אין היתר לנדרו. ושפיר מיירי ביד ישראל, אלא שמת המפריש. וכ"ש לשי' ר"ת דאף אם הבעלים אינו בעיר לא הוה יל"מ ולדברי הט"ז אתי שפיר. דבאמת כיון דנדרים מצוה לאתשולי עליו ונקרא עליו שם היתר שוב ל"ב אפילו עכשיו אין לו היתר ואפילו מת דכמב"מ דמי וכן תרומה לפי ס"ד דהש"ס דלא הוה ידע לחלק משום מצוה לאתשולי והוה כנדרים [ול"ד למש"כ לעיל בטבל דהכא ע"י שאלה משתנה מה שהוא יותר משיעור של תרומת עצמה להיתר גמור ודוק] אלא דביד כהן ס"ל להש"ס דכיון דאתי ליד כהן ונשתנה הרשות שוב פקע מינה שם ההיתר דמעיקרא, אבל כ"ו כשהיא כבר ביד הכהן ונשתנה שמה. אבל כ"ז שהיא ביד הישראל ס"ל בפשי' דלא פקע שם ההיתר ממנה והוה שפיר יל"מ וא"ש. ולפ"ז כ"ש דל"מ בנדרים אם המאכל מתקלקל ומ"מ כ"כ דזה דווקא בלח אבל ביבש ליכא כלל אלא טעמא דעד, שתאכלנו ובודאי דלא אמרינן לה אלא היכי דהמתיר בידו. וסוגיא דנדרים צ"ל דמשמע לי' אפילו בלח ע"ש ודו"ק:

שם בהגה הא דדשיל"מ אינו' בטל היינו דווקא כשהאיסור בעין עש"ך להתו' והר"ן דהקשו בהא דהנודר מן הבשר ונתבשל באחר בנו"ט דאמאי בטילה הא הוה דשיל"מ ע"ש ע"כ דס"ל דאפילו טעם אוסר [מיהו מהירושלמי שהביאו אין ראי' דאיהו פריך מדתנא ונתערב באחר וי"ל דבריי' היא ומיירי באיסור בעין ע"ש] ובאמת נראה לי דלטעם הר"ן דהוה כמב"מ א"כ הא במב"מ ודאי דאפילו בטעם בעלמא ל"ב כדמוכח בכ"ד ובחולין ד"ק גבי כיון שנתנה טעם בחתיכה ע"ש. וה"נ ודאי אפילו בטעם בעלמא דלגמרי מדמינן לה כמב"מ. אבל לטעם דעד שתאכלנו שפיר י"ל דטעם בעלמא דקיל בכ"ד ולית בי' מלקות י"ל דהקילו בו. ול"ח נקרא עלי' שם היתר. [מיהו גם להר"ן ע"כ הא דבשיל"מ ל"ב ע"כ אינו אלא חומרא מדרבנן כדמוכח בהדיא בב"מ נ"ג גבי מע"ש דיש לו מתירים בפדיה ואמר עלה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי] וכן מוכח לענ"ד מדברי הרי"ף גבי פת שאפאה עם הצלי דליכא אלא ריחא בעלמא וכ' עלה דהחמירו בה משום דהוה דשיל"מ ע"ש. וכ"ש לטעם. והיינו כמו שבאר הר"ן בנדרים נ"ב באורך בשי' הרי"ף דהוא משום מב"מ ולשי' זו ודאי ל"ב כמש"כ. ובפלתי ה"ר דטעם בטל ממתני' דבשר קק"ד וקק"ל שנתבשלו עם בשר חולין דאסור לטמאים ומותר לזרים ותיקשו לר"א דס"ל ביבמות דיש לו היתר לכהן הוה יל"מ א"כ אף שאין בקק"ד נו"ט ליתסר לזרים משום יל"מ וע"כ דבטעם ל"מ יל"מ. והקשו עליו דהתם בנתבשל איכא רוטב דאי"מ ובאי"מ בטל אפילו ביל"מ ואף הבשר שהוא מינו קיי"ל דסלק את מינו כמו שאינו. ופשוט דכוונת הפלתי למש"כ הגאון מהרש"ק דלטעם דעד שתאכלנו הא דמקילין באי"מ. אינו אלא משום דבזה לא חשבינן לה שיוכל לאוכלנו בהיתר דההיתר לא יהי' נקרא עליו ע"ש וא"כ בנתערב במינו ואי"מ ודאי לא שייך בזה סלק. דכאן כיון דאיכא גם בההיתר ממינו. שפיר נקרא גם על האיסור שם ההיתר ושפיר שייך עד שתאכלנו. והול"ל דל"ב. דלשי' זו ודאי דלא שייך כאן סלק. וע"כ דהוא משום דטעם בטל ושפיר יש הוכחה לשי' זו ממשנה זו דטעם בטל. אבל לשי' הר"ן דהטעם משום מב"מ ודאי דאמרינן בזה סלק כמו לר"י במב"מ דבטל בזה. וליכא ראי' ממשנה זו די"ל משום מינו ואי"מ דאמרינן בכל מב"מ סלק. ומשו"ה בטל דהרוטב מבטלו. אבל בל"ה שפיר י"ל דגם טעם ל"ב. וא"כ לדינא בדבר דלא שייך אלא עד שתאכלנו וכנ"ל בסמוך. ודאי דטעם בעלמא בטל. אבל בדבר דשייך שי' הר"ן משום שם היתר והוה מב"מ יש להחמיר גם בטעם ודוק:

שם כל דבר שלא הי' ניכר קודם שנתערב בטל אע"פ שיל"מ כ' האחרונים דהתו' בב"ק גבי כרם רבעי דצנועים שכ' דאע"ג דל"מ פדי' למה שגדל אח"כ ול"ב דהוה דשיל"מ כו' ע"כ חולקים ע"ז וס"ל דאע"ג דאינו ניכר ל"ב. ולענ"ד אינו מוכרח כלל. דל"מ למ"ד כל הנלקט והחילול חל לאחר לקיטה א"כ בשעת גדילתו באיסור הוא גדל. ושפיר הוה ניכר קודם שנתערב. אלא אפילו למ"ד כל המתלקט ולמפרע הוא מתחלל. וכל הפירות שנגמרו קודם אמירתו איגלי מילתא דהיו גדילים בהיתר וא"כ גם מה שניתוסף עליהם אח"כ לא הוכר האיסור קודם שנתערב [אף דג"ז אינו ברור כיון דמ"מ אין החילול בשעת אמירתו וע' ביצה ל"ז גבי בהמה של שני שותפים] מ"מ א"ש דכיון דאין פדי' למה, שגדל אח"כ ודאי דאיכא פירות ניכרין לאיסור שמתערבין דהא ודאי הא דלא מהני פדי' למה שגדל אח"כ הוה מטעם דבר שלא בא לעולם וע' קידושין נ"ד דמוכח בהדיא דפירות קודם סמדר חשיב לא בא לעולם. וא"כ פירי שלא הי' סמדר בשעת אמירתו ואח"כ נגמרה באותו היום ונלקטה ודאי דלא חל עליו הפדיון כלל והיא כולה איסור והרי מתערבת עם הפירות ויל"מ ואינה בטילה. ובודאי דזו מיקרי ניכר לאיסור דהרי בשעת חיבורה רוב הפירות היו אסורים וניכרים לאיסור ובשעת לקיטה הוא דנתערבה וא"כ ודאי הוה ניכר האיסור קודם ול"ב. ועוד נלענ"ד דלק"מ. דהנה לכאורה יש להקשות בפשיטות מהא דאמרינן גבי המעביר עציץ נקוב בכרם הוסיף מאתים אסור. וכן גבי מחיצת הכרם שנפרצה. והנה כבר הביאו האחרונים דברי האו"ה דבכל הדברים שאינם מתבטלים ברוב כשלא הי' ניכר קודם בטל. וא"כ לכאורה ה"נ למה בעי בכלאי הכרם מאתים. ולבטלא ברובא. וע"כ נראה כמש"כ הרא"ש בנדרים סו"פ הקונם גבי בעיא דגידולים דפשי' דגידולים ל"ב מן התורה ע''ש ובאמת הוא מוכרח בכאן בהדיא דהא ילפינן שם מקרא דרזרוע ובא