חבל יוסף (חדרי דעה) סה

דלא חיישינן לינקה מחלב טריפה ע"ש. ונראה די"ל דמשם אין ראי' לזה דע"כ דאפי' לס"ד דשם דאסר קיבה מחלב טריפה נמי לא ס"ד אלא מדרבנן דאיל"ה מאי מייתי מהא דלוקחין מהן ביצים ואין חוששין לטריפה ע"ש. הא לפ"מ דקיי"ל דטריפה אינה יולדת. א"כ ליכא חששא גבי ביצים. אלא לעיברה ולבסוף נטרפה. וא"כ ודאי אית לה חזקת כשרות. ומאי מייתי ראי' לחלב דליכא חזקת כשרות וע"כ משום דשם בקיבה פשוט דליכא אלא חששא דרבנן ומייתי שפיר מביצה דאיכא חזקת כשרות בדאורייתא לקיבה דליכא חזקת כשרות בדרבנן ע"ש וז"ב ומוכרח. וא"כ כאן לגבינה מחלב גמור דהוה חששא דאורייתא וליכא חזקת כשרות אין לנו ראיה משם ודוק:

ש"ך סק"ו וראי' דהראבי"ה ס"ל דקליפה הוה חתיכה הר"ל כו' . לכאורה צ"ע קצת דהא הראבי"ה ע"כ ס"ל דאפילו באיסור בליעה אמרינן ר"ל דכיון דמודה דבקליפה אינו נ"נ ע"כ אינו אלא בלוע ואפ"ה ס"ל דאמרינן ר"ל וצ"ע וע' ר"ן סו"פ כל הבשר דבקליפה אפילו בבב"ח י"ל דלא נ"נ וצ"ע:

ס"ג תרנגולת בנוצתה אינה ר"ל ע' ש"ך דשי' הרב דמ"מ אם דרכו למנות ל"ב וחלק עליו והפלתי הוכיח דלא כהש"ך מרי"פ התערובות דאמרינן בחטאות שנתערבו דאי"ב ומפרש ר"פ משום דרכו למנות אע"ג דכבש בעורו וצמרו ל"ג מתרנגולת בנוצתה ולולי ד"ק לק"מ דהתם בחייהם ל"ג ודאי מטבעות ע"ז ועורות לבובים דחשובין דרכו למנות אף דאינן לאכילה כלל. אבל לאחר שחיטה דלא חזו אלא לאכילה תיכף. וחסירין תיקון גדול כזה. בטל חשיבותיי' ובטילו. אמנם בהג"א פגה"נ סל"ג מורין סתימת דבריו דתרנגולת בנוצתה אי"ב והי' נראה לפרש משום דבר שבמנין וכשי' הרב וצ"ע. וע' מש"כ הפמ"ג לענין כלי גדול של חמאה דהוה כחבית יי"נ ע"ש. הנה בש"ס מבואר דדווקא סתומות ולומר דדווקא ביין הוא דלא חשוב פתוחה כדר"פ אלו מציאות צ"ע דא"כ יותר נראה לומר להיפוך דדווקא ביין חשוב חבית סתומה ולא בש"ד. וכן משמע לענ"ד בהרמב"ם פ"ח ממע"ש דדווקא ביין קנה המעשר את החבית בחבית סתומה ולא בשאר כל המשקין ע"ש. ומש"כ לענין חלחולת שממלאים קמח כבר הביא הט"ז בסי' ק"י בשם הרש"ל דריקנית בטילה. ומש"כ דברי' לא משכחת במינו. וכ"כ הכו"פ. ל''י דהא בש"ס דאמרו ברי' לא בטילה קאי בגה"נ שנתערב בגידים דהוה מב"מ. וכן אבמה"ח באברי שחוטה ופשוט. ומה שדקדק הכו"פ מדברי פי' המשניות פ"ב דערלה דכ' דכל מה שמנו חכמים אינו אלא במינו המעיין שם יראה דקאי בהדיא גבי תערובות לח. וא"כ מה שמנו חכמים ודאי אין כוונתו אהא דסוע"ז אלא אהך דנדרים דנ"ח דמני שם טבל וחדש והקדש ויי"נ דהוא ג"כ במינו אפילו במשהו בלח וכעין שכ' התו' דהא דאביי ורבא גבי מב"מ הוא בטבל ויי"נ ודוק:

ד"מ א' הביא מ"כ דחתיכה שאינה מנוקרת מיקרי ר"ל דראוי' לנכרים וכ' ע"ז ואין אנו צריכים לזה דאפילו חתיכת א"ה מיקרי ר"ל כו' ע"ש. נראה שהבין דכוונתו דנתערב חתיכה שא"מ במנוקרת ואף דשא"מ אינה ראוי' לישראל ראוי' לנכרים ובודאי דאינו אלא תי' דהא אפי' הי' א"ה אינו בטל. וגם בל"ה קשה שיהי' שייך בזה תערובות. אבל פשוט דכוונת הכותב שנתערב חתיכת נבילה בין כשירות וכולם אינם מנוקרות וס"ל דכמו תרנגולת בנוצתה לא מיקרי ר"ל כיון דצריך טורח גדול ה"נ חסרון הניקור הוה טורח גדול ובשביל זה לא הוה לו למיקרי ר"ל אלא דכיון דאפי' כמו שהיא היא ראוי' לעו"ג שפיר הוה ר"ל ויש סעד לדבריו מדברי התו' חולין ד"ק ד"ה שאני דהוה ס"ד דתלי בר"ל קודם ביטול וס"ל שם בפירוש דראוי להתכבד לעו"ג הוה ר"ל. וכן במסקנא שם כ' לגבי חטאת דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה. משמע דגבי עו"ג שפיר מיקרי ר"ל וכן נראה לדינא וצ"ע. שוב ראיתי שכבר דברו בזה בחב"מ ובנוב"י:

ס"ז נחתכה חתיכה מותרת ממ"נ דאם האיסור נחתך כולן מותרות עט"ז. ובאמת לא נתברר לי סברא זו לפ"מ שהביא הגרע"א בסי' ק"ה תשו' הרשב"א גבי שני חתיכות אתת גדולה ואחת קטנה וא"י איזהו האיסור. דכ' דאין להתיר הקטנה ממ"נ דאם היא היתר ה"ה מותרת ואם היא אסור הרי הגדולה היא ההיתר ונתבטל הקטנה ברוב. דז"א דכיון דאתה מבררה לאיסור לא שייך שתתבטל יעו"ש שכן נראה ברור בכוונת דברי הרשב"א. וא"כ ה"נ לכאורה אם אתה תופס שהאיסור הוא נחתך לא שייך עליו ביטול והיא אסורה והט"ז נראה שכיון ליישב זה במש"כ פי' בספק איסור. וא"כ י"ל דהתם דווקא בשני חתיכות דאם השני' היתר היא איסור ודאי אבל מ"מ לאחר העיון אי"נ לחלק בזה. ואולי י"ל דהרשב"א שם לשי' דס"ל בסי' ק"ט דאיסור שנתבטל לא שרי אלא כ"א בפ"ע דאנו תולין על כל אחד דהוא מהרוב היתר אבל לבשלם ביחד לא שרי. וה"נ בזה לא שייך ביטול כיון דאתה מבררה לאיסור. אבל לשי' הרא"ש שם דשרי אפילו לבשל ביחד דכל שנתבטל נהפך האיסור להיתר גם בכה"ג שייך ביטול דכיון שרוב הוא היתר הכל נהפך להיתר ולהרשב"א לשי' באמת אי"צ בזה ממ"נ דבל"ה לכאורה הא כיון שנחתך הוה כפירש וקיי"ל דמרובא פריש כמש"כ הט"ז בשם המהרא"י בסמוך. אלא דבקבוע שאינו ניכר שי' ר"י והפו' לאסור אפילו פי' ממילא. ומשו"ה הוצרכו להתיר כאן מטעם ממ"נ דיש ע"ז דין ביטול. אבל הרשב"א הרי הסכים שם לשי' ר"ת דשרי כמבואר בסק"י ס"ו ע"ש. א"כ מותר כאן בפשיטות משום פי' ודוק:

ט"ז סקי"ד כי חלק זה הרוב נגד הקבוע השני. ולא זכיתי להבין פירוש דברים אלו. דבקבוע לא שייך רוב כלל. והמועט הוה כהמרובה וצ"ע:

עה"ד שהקשה בהא דפריך בריש חולין לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא דילמא במקום שחיטה נקב הוה. דמאי פריך והא מודה ר"מ בביטול ברוב. וא"כ אפילו הי' נקב היא בטילה ברוב כשירות. וכ' דכיון דאין הספק מצד התערובות. אלא הספק על כ"א בפ"ע לא שייך ביטול ע"ש. וכיוצא בו חקר הפמ"ג בפתיחה לתערובות יעו"ש. ולענ"ד משמעות הפו' גבי ארי שנכנס בין השוורים דיש חששא על כ"א דמ"מ תפסו בפשי' דמן התורה בטלו מיעוט הנדרסים ברוב אלא דמדרבנן ב"ח לא בטלו יעו"ש ובסצ"ו גבי לימונ"ש שמביאין העו"ג דאפילו נאסרו שנים או שלשה בטלו ברוב. ובסק"ו גבי דגים שנמצא בהם דג טמא דאפילו נאסרו כ' או ל' עד ס' בטילים ברוב וכן בכ"ד. ומצאתי בפמ"ג סי' ק"ה שהביא גבי ספק באיזה נגע החלב. דבכנה"ג כ' שם דבכה"ג לא בטל מטעם הנ"ל. והפמ"ג חלק עליו. ולענין קושי' הח"ד הנה לפ"מ שכ' האחרונים דכל שנודע לאחד לא שייך ביטול א"כ י"ל דחששת הש"ס דילמא הוה נקב ונודע לאחד. דלא שייך ביטול וז"פ. וגם בעיקר הביטול ברובא דעלמא אינו מבורר לי כלל. ולשי' הב"ח לקמן סי' ק"י דתערובות חניות הוה קבוע דאורייתא ע"כ דפשיטא לי' דלא שייך בזה דין ביטול מ"ה ע"ש:

בחי' הגרע"א כ' דבד"ח באיסור דרבנן י"ל דשרי לחתוך כדי שיתבטל דלא הוה אלא כמוסיף על התערובות דמותר באיסור דרבנן לשי' המחבר בסי' צ"ט. וצ"ע דא"כ בחבילי תלתן של כה"כ דכ' התו' דלא הוה אלא דרבנן כנ"ל א"כ למה כולן ידלוקו יחתוך החבילות ויתבטל וצע"ג סימן קב ס"א בהגה מיהו אם לבנו בה מאכל כו' עש"ך משום דלחזותא עביד. ולכאו' למ"ש בסמוך דכל דבר הבא לתקן הקדירה הוה כמב"מ לא הוצרך לזה. אבל באמת נלענ"ד דלא לכל דבר הוה כלל זה דהרי גבי מחמץ גבי תרומה אמרו דווקא מב"מ ע' פ"ב דערלה ובחולין צ"ט. אלמא דאע"ג דאתי לחמץ לא חשיב אינו מינו כמינו. וע"כ דדווקא מים ומלח בעיסה דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח חשוב מינו הא ל"ה אינו חשוב כמינו וכן הוא משמעות התו' שם ור"ן בנדרים נ"ב ע"ש וע' מש"כ בזה בסל"ח וצ"ע:

ס"ב כל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי ל"ח יש לו מתירין. עש"ך שהקשה דהא סוגיא מפורשת היא בביצה. ולענ"ד דהנה הפלתי הביא שכבר הקשו דהכא בביצת ספק טריפה היכי שייך כלל יל"מ דממ"נ דאם יתברר שאינו טריפה הרי לא הי' כאן, איסור מעולם. ואם הוא טריפה אין לו מתירין. ותי' דאם היינו אומרים דזה מיקרי יל"מ אף אם הוא באמת טריפה אינה בטילה כיון דנקרא