חבל יוסף (חדרי דעה) סא

פריך אר"ל מכל התורה דטכ"ע מדאורייתא ע"ש. ולולי ד"ק אדרבה סוגיא זו מחוורא טפי לשי' רש"י דבאמת לא קרי לי' שם כלל טכ"ע דבהא ודאי אדרבה קיי"ל דלאו דאורייתא. אלא התם דקאי בתערובות גוף הדבר והיינו דקרי לה נו"ט ברוב והוה ס"ל בס"ד שם דלר"ל אפילו בהא לאו דאוריי' ופליג אר"י דהביא רש"י בחולין שם. ומשו"ה לא פריך מכל התורה דבאמת לא קיי"ל טכ"ע בכל התורה מדאורייתא ולא פריך אלא מהא דעיסה ואין הקושי' מכח טכ"ע דזה הו"מ למפרך מכ"ד כמש"כ התו' ועוד דהא לק"מ די"ל דבריי' דהתם ר"ע היא דס"ל בודאי דטעם כעיקר דאו' ורבנן פליגי עליו כמש"כ רש"י בחולין. אלא דהתם לענין לצאת י"ח בפסח להקל ודאי דלא סגי בטעמא לחוד דאין לנו למילף מהא דג"נ לקולא וע' מש"כ בזה בסוס"י צ"א [ותדע דהא אפילו במצה מבושלת קיי"ל דאינו יוצא בה ידי חובתו] וע"כ דבגוף הדבר באי"מ כ"ז שהוא נרגש בל"ה אי"ב מדאורייתא. וכמש"כ דע"ז לא שייך דין ביטול כלל. וזהו שי' רש"י. וא"כ אין שום ראי' מדברי התו' לענין קמח בקמח דהוא תערובות הגוף כנ"ל ודו"ק:

ולענין חתיכה שנאסרה מאינה מינה ואח"כ נתערבה ברוב היתר שהוא ממין האיסור הראשון שהוא אי"מ של חתיכה זו דעת האחרונים הפמ"ג ופלתי נוטה דזה חשיב עכשיו כאינה מינה כיון דכבר נאסרה חתיכה זו והוא אי"מ. ועפמ"ג סי' ק"ט. ולענ"ד נראה דאפילו לשי' רשב"ם דלגבי מב"מ למ"ד דל"ב ס"ל דגם המים הנאסרים מבלועת חתיכה של איסור חשיב מינו לגבי מים דהיתרא היינו דווקא לענין מב"מ דקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן. ושמא דהני מיא. הוה מים אסורים. אבל לדידן באי"מ דהסכימו כל האחרונים כהש"ך דבתר טעמא אזלינן ודאי דאי"צ לבטל אלא את טעם האיסור. ותדע דהא קיי"ל לכו"ע דאיסור בלוע אינו אוסר בלא רוטב משום דבלוע א"י מחחיכה לחתיכה אלא ע"י רוטב וע"כ דטעם עצמו של חתיכת ההיתר אינו אוסר כלל אלא טעם האיסור. וא"כ כל שיש רוב היתר ממין טעם האיסור ודאי בטל הוא מדאורייתא. ויש לי לחזק סברא זו. עפ"מ שכ' ליישב קו' התו' על הרשב"ם מהא דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב דמ"מ הרי ודאי דהחלב היוצא הוא אסור משום בליעת טעם הבשר ואכתי הוה מב"מ לשי' רשב"ם ע"ש. דהנה כבר אמרתי לתרץ קושי' התו' לשי' האומרים חנ"נ גם בכל האיסורים דהאיך הגעילו יורות גדולות מכלי מדין דהא המים נ"נ ובשלמא למ"ד דלא נ"נ בשאר איסורים י"ל דהגעילו שני פעמים. ובפעם השני דלא הי' אלא איסור משהו שנכנס במים הראשונים כבר נתבטל. אבל למ"ד דנ"נ קשה ע"ש דהפלתי הקשה דאף למ"ד נ"נ מ"מ הא הטעם של האיסור ודאי אין בהם אלא לפי חשבון. וא"כ אף דהמים של ההגעלה הראשונה נ"נ מ"מ בהגעלה שני' הא גוף טעם של האיסור שהוא משהו הוא בטל כנ"ל וטעם המים של הגעלה הראשונה שנ"נ זה ודאי לא עדיף ממב"מ דבטל ברוב מ"ה וה"נ בטילים ברוב במי הגעלה השני'. וכ' דהקושי' לרב דס"ל חנ"נ וס"ל מב"מ ל"ב ע"ש. וא"כ י"ל בפשיטות דרב ס"ל לענין מב"מ כאביי דבתר טעמא אזלינן. וכיון דהאיסור של המים אינו אלא משום בליעת טעם האיסור ל"ח כלל מב"מ עם מי הגעלה ושפיר בטל במי הגעלה השני' וא"ש. וא"כ מיושב קושי' על הרשב"ם ג"כ בפשיטות דהא התם הסוגיא אליבא דרב ע"ש וכבר הוכחנו דבתר טעמא אזיל וא"כ איסור החלב משום בליעת הבשר אינו כלל מב"מ ושפיר משני גדי אסרה תורה כו' יעו"ש. אבל הרשב"ם אליבא דידן דקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן שפיר כ' דגם זה הוה מב"מ ודו"ק. וא"כ כ"ז לדין מב"מ ל"ב דשייך בתר שמא אבל לדינא דידן לענין אי"מ ודאי הכל הולך אחר הטעם וז"ב:

ועט"ז דנתערב תחילה באי"מ. ואח"כ נתוסף מינו אין להקל בספק נשפך דחנ"נ עפמ"ג. ונראה כוונת הט"ז דהיינו בהי' תחילה כשנתערב באי"מ ספק ס' דמעיקרא דהוה סד"א דטכ"ע כבר הוחזק לאיסור. וע"י גילגול דניתוסף מינו נעשה דרבנן לא מקילינן אבל כשיש להסתפק עכשיו בההוספת מינו. שאולי יש בו ס' כנגד כל מה שנאסר. ויש בו בודאי רוב כנגד האיסור הנה אם הי' כל התערובות דבר צלול ודאי דאין להחמיר כלל בזה דהא ברוטב מבואר לקמן סי' ק"ו דלא שייך אפשר לסוחטו אסור דרוטב נתערב יפה וא"כ אי"צ בזה אלא ספק ס' בהנטרפות האי"מ שנתערב בו תחילה ורוב מינו בודאי כנגד האיסור יש להתיר. (אלא שיש לדון משום חזקת האיסור ואכמ"ל). ואם הי' בתחילה בהתערובות דבר גוש שנאסר בבליעה ונתוסף רוטב היתר ממין האיסור הראשון והוא רוב כנגד האיסור. אין נראה להתיר את החתיכה לומר דעכשיו מדאורייתא נתבטל האיסור הבלוע בהחתיכה ברוב שממין ההיתר שנתוסף ונבלע עכשיו בהחתיכה. והיכי שיש ספק ס' הוה סד"ר לקולא. דהא קיי"ל אפשר לסוחטו אסור מדאורייתא וא"כ אפילו בס' אסור מדאורייתא וכ"ש דרוב היתר ממינו לא שייך כלל. ואפילו לשי' הטור דס"ל דאפשר לסוחטו מותר בשאר איסורין מודה כאן דבשלמא התם שנתבשל ברוטב בששים ע"כ דנתבטל הטעם. אבל בזה בשלמא כשהתערובות בפ"א שפיר י"ל דאמרינן סלק דתלינן דרוב הטעם הנבלע באי"מ הוא מהרוב היתר. אבל כשהאיסור כבר נבלע בו ונאסר מנין לנו כלל להתיר החתיכה האסורה כבר ברוב כנגד טעם האיסור וי"ל דזה הוה כהשביח ולבסוף פגם בסי' ק"ג דקיי"ל דאסור וע' בסי' קל"ד גבי נפל קיתון של מים לבסוף אבל יש לחלק בכ"ג ודוק:

ס"ד כנגד כל מה שתחב מהכף דל"י כמה בלע. ע' פלתי בסצ"ט בשם התו' חולין והאו"ה ולפ"ד נראה דבזה דהכא דהאיסור הוא משום תחיבת כף אם הקדירת היתר היא של מתכת. יש לצרף גם הבליעה שבתוך הקדירה גופה להיתר. אמנם הד"מ סוסי"ז הביא דברי האו"ה וגמגם עליהם. ואף שבפלתי נתיישב. מ"מ נראה דעת הד"מ שהתו' לא כ' אלא בבליעת הקדירה עצמה אבל כלי אחרת ל"מ ואף שיש לדון ע"ז מהא דנתערב במינו ואי"מ יש לחלק בין אוכלין לכלים ואין להקל. אמנם בכף עצמה אם יש בה בליעת היתר וידוע כמה בלעה הכף דהסכימו האחרונים דבכלי מתכת ל"א נ"נ יש לצרף גם הבלוע היתר שיש בכף להיתר ע"ש היטב:

שם בהגה חלב שנפל לקדירה ונתבטל בששים צריך ליתן מים צוננים להקפיא החלב כו' והנה בסי' צ"ט גבי חלב שנפל למים ונתבטל הביא שם הש"ך בשם הת"ח דרשאי ליתן לכתחילה עם בשר ולכאורה סתרי קצת דהא התם נמי אפשר שלא יערב בבשר ולא יהי' איסור. ואולי דהכא הוא לפי שאין זה ביטול כלל כיון שאפשר להפרישם אבל שם כיון דא"א להפריש וע"כ הוא בטל רשאי גם לערב בו בשר. אמנם יותר נראה דיש לחלק בזה דבב"ח כל חדא היתרא ולא אסרה תורה אלא דרך בישול וכל שאינו בנו"ט אינו איסור כלל ושרי לכתחילה משא"כ הכא שהרי הוא אוכל איסור שנתבטל ולפ"ז בשומן שנפל לחלב יש לחלק דאם הי' בשעה שנפל רותח וצלול א"כ כשנתבטל אי"צ להקפיא דהא לא הי' איסור כלל. אבל אם הי' קרוש בתחילתו וא"כ קיי"ל דכזית בשר שנפל ליורה גדול של חלב בשר אסור. א"כ אף שנימוח אח"כ תו לא הוה אלא כאיסור שנתבטל וצריך ג"כ להקפיא וע' מש"כ ברסצ"ב ודוק:

ט"ז סקי"א דקדק לענין שומן דנימא דלטעמא עביד כמו בביצה שלבנו בו תבשיל באו"ח סתק"ג ויש לתמוה עליו דשם כ' בעצמו דהטעם שם דכיון דעביד לטעמא הוה כמב"מ ע"ש. הרי דלא נתן בזה דין עבידא לטעמא דתבלין אלא חומרת מינו. ופשוט דלא שייך זה אלא במוקצה שם. דהוה דשיל"מ. וכמו שכ' התו' בביצה שם לענין מים ומלח דכל דלתקן את הקדירה הוא כמינו ע"ש. אבל בשאר איסורין לא שייך זה כלל. והמג"א שכ' שם דנראה לדקדק מדברי המחבר דדווקא טעמא וחזותא. מ"מ משמע בב"י שם דהרכיב ג"ז לדשיל"מ. וכן מבואר שם בד"מ בהדי'. ונראה בסברתם דס"ל דליכא למחשבינהו כמינו אלא עד דאיכא תרוייהו טעמא וחזותא. ותרויי' ג"כ ל"מ אלא דבזה חשוב כמינו ובדשיל"מ ל"ב. אבל בשאר איסורין לא שייך כלל. ואף דמדברי התוס' הנ"ל מבואר גם במו"מ דליכא אלא טעמא לחוד דג"כ חשיב מינו כנ"ל וכן הביא הב"י שם שדקדק כן המהרא"י ע"ש. אמנם, כבר כ' ברסק"ב דמו"מ עדיף דא"א כלל בלא מו"מ. וע"ש שכ' ראי' נכונה לזה. ובהכי א"ש דבסשצ"ז הביא שם המג"א דברי התו' הנ"ל וע"כ דאין המחבר חולק עליו. וע"כ כמש"כ דמו"מ שאני. וא"כ לכו"ע לא שייך כ"ז בשאר איסורים ודוק: