חבל יוסף (חדרי דעה) ס

בס"ד משמע דלא תלינן דנתקנח אלא בלימינ"ש שם דמביאין הרבה ונראה דבספיקא סמכינן אשי' הר"ן בסק"ג דאף טיח הסכין נפגם באב"י וכן הוא שי' הרא"ש והטור בסי' י' וע' מש"כ שם:

שם סק"כ דודאי בצנון שהוא חריף טובא משוה גם שבפנים לשבח כו' מבואר מדבריו דחורפא ודוחקא בולע גם ממה שבפנים. וכן מוכרח מדבריו בסצ"ד סקכ"ח דלשי' האוסרים באב"י מקונח ע"כ דגם ממה שבפנים בלע יעו"ש. והקשה הגרע"א דא"כ למה קיי"ל לקמן דמהני נעיצה אפילו לדבר חריף דהא אין הנעיצה מכשיר אלא לקליפה החיצונה. וכבר נדחק בזה הפמ"ג בסימן י' ע"ש. ולענ"ד נראה ברור בפשיטות דהנה חורפא ודוחקא ודאי אינו שוה לרותח ודוחקא דרותח ודוחקא מרתיח גם את הסכין ופולט הוא עצמו גם מבפנים ובודאי ל"מ בזה אפילו הכשיר קליפה החיצונה של סכין דמ"מ מפליט מבפנים. אבל חורפא ודוחקא אינו עושה את גוף הסכין חריף. וגם זה לא הוה מהני כלל דכבר מבואר לקמן סי' קכ"א דל"מ נבלע חריף בכלי להפליט ע"ש. אלא דהחריף בעצמו מושך אליו הטעם אגב דוחקא. וא"כ ודאי י"ל דאינו אלא כשהד"ח נדחק ממש אל ממשות הבלוע בעצמו אבל כשהכשיר קליפת הסכין החיצונה שוב אין החריף נדחק אל ממשות הבלוע עצמה דמפסיק הקליפה הנכשרת ואינו בולע כלל וצ"ע:

ולענין מרקחת חריפים הנקרשים נראה דעדיין לא חשיב דוחקא כמש"כ הט"ז סוסצי"ד לענין מקפה מאורז ודוחן דלא מיקרי דוחקא יעו"ש:

שם או י"ל דזתים חריפים כמו צנון כדאמרינן בעירובין דאמרה יונה יהא מזונותי מרורין כזית. בתו' שם כ' דהאילן הוא מר ולא הפרי. אמנם בפסקי תו' ע"ז פרק אי"מ כ' דשמן זית עז וחריף ופולט כמו רותח. וכן משמע בסוף ע"ז. דאמרינן חולטין במי זתים ע"ש:

סימן צז ס"א בהגה ואם זב תחתיו דינו כאילו נילוש עמו הסכימו האחרונים דאפילו אינו תחת הפת ממש אסור דקיי"ל דספיקא הוא אם מפעפע בכל הכלי והפלתי השיג דכאן דהוא גזירה דרבנן אין להחמיר מספק. ולענ"ד דע"כ אסרו הכא בספק דהא כ' התו' בהא דתנור שטשו באלי' דל"מ קינוח דא"א לקנח יפה יעו"ש ובודאי דז"א ודאי דאינו מתקנח יפה. ואפילו הוא ודאי מ"מ בודאי דאינו בכל המקומות. וא"כ אינו אלא ספיקא ואפ"ה החמירו. והטעם פשוט כמבואר בכ"ד דכיון דעיקר הספק לאוכלו בחלב הוא דאו' וע"כ יש לאסור מספק. שוב אסור גם בלא חלב משום גזירה וז"פ. עוד הקשה דאם אינו תחת הפת אפילו מפעפע אינו אלא נ"ט בר נ"ט ואינו אסור לדידן אלא בחשש בעין כמש"כ התו' הנ"ל. אבל באמת לולי שאיני כדאי לענ"ד גוף דברי התו' קשים להולמם חדא דא"כ בדרבה ב"א דל"מ היסק נמי צ"ל דחשש לבעין אפילו לאחר היסק וכ"מ שם בדברי' בהדיא ולענ"ד הוא קשה מאוד עוד קשה טובא דמאי פריך שם ארב דאמר קדירות בפסח ישברו ול"מ היסק מהא דמהני היסק הכא בטש התנור באלי' הא יש לחלק בפשי', דהכא אין כאן חששא אלא לבעין. ומשו"ה ההיסק ודאי שורף את הבעין אבל החמץ דאיסורא הוא ואפילו הבליעה אסור שפיר י"ל דל"מ בכ"ח. ואע"ג דלרב לשי' גם כאן אסור אפילו הבליעה . דהא ס"ל נ"ט בנ"ט אסור מ"מ עדיין לק"מ דהא מחלקינן בסוף ע"ז דאפילו מה דצריך ליבון בהיתרא בלע סגי גם בהגעלה. וכן שי' בעה"ע בסצ"ג דבכה"ג מהני הגעלה אפילו בכ"ח. וא"כ כ"ש די"ל סברא זו על ליבון דמשו"ה סגי היסק בתנור שעשו באלי' [דהוה לענין בב"ח] דהוה היתרא בלע. אבל חמץ בפסח כבר נאסר ועוד דשי' הרבה פו' דחמץ מיקרי איסורא בלע ואף דבע"ז שם מסקינן דגם נותר מיקרי לענין זה היתרא בלע ואי"צ ליבון מ"מ י"ל דחמץ גרע מנותר כמש"כ הר"ן בפסחים והבאתי זה בסצ"ב. ועוד די"ל דבכ"ח דגרע ל"מ זה אלא בבב"ח דהוה היתרא גמור. כס"ד דהש"ס שם. ע"כ נראה כמו שכתבו האחרונים בשם המהרי"ט דמשמעות הבריי' דאסור בזה אפילו ליכא כדי נ"ט כלל ע"ש באריכות. ונראה בטעם הדבר דכיון דעשה זה בידים גזרו כדין לכתחילה דכל שיש בו מעט טעם אפילו המתבטל בס' אסור. ולא התירו ע"כ אלא בשהוכשר לגמרי ויצא כל חשש טעם אפילו משהו. וכ"ש דאין מקילין כאן בנ"ט בר נ"ט דאוסר באיסורא וכיוצא בזה כ' הט"ז בסי' קכ"ב סק"ח ע"ש. ומשו"ה פריך שפיר ארב דע"כ מוכח מהכא דבליבון ליכא שום חשש איסור כלל אפילו באיסורא דהכא ע"כ חמיר טפי כדברי המהרי"ט. והיינו נמי טעמא דרב"א דאסר בזה אפילו ע"י היסק אף דליכא ודאי חשש בעין משום דהכא החמירו לחוש אף לחשש בלוע משהו כנ"ל וא"כ מבואר דבזה אסרו נ"ט בר נ"ט ולק"מ ולפ"ז כל דברי הרב אינו אלא בעושה לכתחילה בכוונה. אבל במקרה בשוגג יש להתיר כדברי האחרונים ונכון:

הלכות תערובות סימן צח ט"ז סק"ב וראי' דקפילא מהני אפילו בלא מסיח לפ"ת דחזקה דלא מרע נפשי' והא ודאי ל"מ במידי דבעי עדות. לכאורה יש לעורר בפשיטות דברים אלו דהא אפילו גבי ממון דעיקר עדות בכ"מ ילפינן מיני' מצינו בריש גיטין גבי ערכאות דסמכינן עליי' לענין ממונא דחזקה דלא מרעי נפשייהו יעו"ש, ואולי ס"ל להרב ז"ל דחזקה דערכאות אלים טפי והוה חזקה אלימתא כעין חזקה דסוקלין ושורפין עליו אפילו בעריות. אבל הכא גבי אומן לא אלימא כו"ה וע' ט"ז סי' שט"ז וצ"ע וע' גיטין י"ט מקרי להו לתרי עו"ג זה שלא בפני זה במלפ"ת ודוק:

ש"ך סק"ב דע"כ דהא דבעי קפילא אינו משום דבזה חזקה דלא מרע נפשי' דהא מלפ"ת נראה שדעתו דהא דמלפ"ת אי"נ בדאו' היינו דאין סומכין על העו"ג דשמא טעה. אבל מה שאנו מחזיקין שהוא לפ"ת אין בו חשש. ומשו"ה מקשה דא"כ ל"מ גם לא מרע נפשי' כיון שהוא לפ"ת. אבל יותר נראה דע"ז גופא שהוא לפ"ת אין סומכין דאנו חוששין אף שנראה לנו שהוא לפ"ת מ"מ אין האמת כן. אלא שמשקר. וא"כ שפיר מהני לזה החשש שהוא משקר. סברא דלא מרע נפשי' ועפמ"ג:

ס"ב בהגה ולענין מב"מ אזלינן בתר שמא בש"ך השיג דלענין טכ"ע ודאי הולכין בזה אחר הטעם ע"ש. וכ"ה ודאי פשטא דסוגיא לכאורה שהרי הלכו בזה אחר קפילא שהוא אינו מרגיש אלא את הטעם. והח"ד החזיק מגן בעד הרב ז"ל ועיקר יסודו מדברי התו' רי"פ א"ע דקמח בקמח אוסר התערובות בא"מ מדאורייתא אע"ג דבצונן אין הטעם מתפשט בחבירו ע"כ העלה דהא דא"מ א"ב הוא מהל"מ ומ"מ בס' בטל דילפינן מזרוע בשילה וכל דבריו בזה תמוהין וכנגד פשטות הסוגיות ומש"כ דביטול בס' ילפינן, מזרוע בשילה הוא בפירוש היפוך הסוגיא דמסיק שם בהדיא בסוגיא דזרוע בשילה דלחומרא הוא דילפינן משם אבל לקולא לא מצינו למילף כלל דחידוש הוא ע"ש. ועיקר מה שאנו סומכין לבטל בס' כ' כל הראשונים שם דהוא משום דודאי בטל הטעם בכך ע"ש הרי ודאי, דעיקר בזה הנ"ט. ומה שהקשה מדברי התו' גבי קמח בקמח נראה לי ברור דהתם דאיכא ממש של דבר כל שהוא נרגש בעצמו בחבירו אין לו ביטול כלל ובאמת אינו מדין טכ"ע. אלא דבכה"ג דנרגש ממשו של דבר אין עליו דין ביטול כלל. וכיוצא בו כתב הט"ז סי' ק"ד בארוכה לענין יבש שנאבד בלח דלא שייך ביטול כלל אפילו באלף כיון דהוא נרגש וניכר במישוש היד אע"פ שאין אנו יכולים לבררו ע"ש. כ"ש בכאן בפחות מס' דגוף הדבר ניכר בטעמו דאין לו ביטול כלל [מיהו יבש ביבש אפיל באי"מ הוה דרבנן כמסקנת הש"ך בסי' ק"ט דהתם דכל חדא לחודי' קאי וע"כ ההיתר הוא בהתירו בפני עצמו. א"כ ע"כ דהאיסור הוא בטל ברוב אבל קב"ק כאן דהוא נבלל היטיב וכל משהו היתר איסור ניכר בו. ודאי לא שייך ע"ז דין ביטול כלל] ותדע דהא לשי' רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא כלל ואפ"ה בטעמו וממשו מודה כמבואר בהדיא בדבריו בחולין שם וכ"כ הר"ן בארוכה. והנה התו' בזבחים ע"ח גבי הא דר"ל דהפיגול והנותר שבללן זה בזה דפריך עליו מברייתא דהעושה עיסה מן חיטין ומן אורז ומסיק דמבא"מ בטעמא כו' כ' שם דקשה משם לשי' רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא [והיינו דהרי סתמא דסוגיא שם מסיק בתיובתא אדר"ל מהא ברייתא דבא"מ דאיכא טעמא הוא דאורייתא] ועוד הקשו שם דלמה לא