חבל יוסף (חדרי דעה) נח

שום שיוי ודאי בטל לגמרי ואי"צ כלל) ולענין דמי הקדירה אין חילוק בין מאכל לחפיפת הראש וצ"ע ובמג"א סוס"י ת"נ משמע דהוא חומרא בעלמא כיון שהוא נאכל ע"ש. אבל באמת גם דבריו אינו אלא משום הבליעה ולכתחילה אבל בדיעבד משום הקדירה לא שייך לחלק. ומיהו לפי דברי הרב בסצ"ח ס"ה דבכלי חרס גם גוף החרס נ"נ וצריך לשער כנגדו א"כ ודאי דבאמת הקדירה גופה אסורה בהנאה. וגם ראיית התו' בע"ז להתיר מכלי יי"נ. צ"ע דהתם בזי"נ דגם כ"ח יש להם הכשר ע"י עירוי ג"י. א"כ לא שייך גם בכ"ח ל"נ. אבל בכ"א אסורין מבליעת חמים דאין להם הכשר ונ"נ. בודאי י"ל דהם אסורים. ומיהו נראה דגם לשי' הרב שם אינו אלא חומרא בעלמא כדמוכח מדבריו בד"מ סצ"ב סק"ה. ועכ"פ הגר"א שכ' ראי' מב"מ גבי מצא חבית יין ברוב עו"ג דהיין אסור והחבית מותר. ע"ש. אינו מובן דהא י"ל שם דהוא להכשירו כדין וצ"ע:

ס"ד אם אין הכף ב"י כו' והכף אסור בין עם בשר בין עם חלב הא לשאר דברים מותר מדינא ועסצ"ג. והטעם דכיון דהוא אב"י לא נעשה איסור. ולכאורה צ"ע לפמש"כ הר"ן בסוף ע"ז דאע"ג דלינת לילה פוגמת א"ש הא דהצריכה התורה מריקה ושטיפה אף דאינו נעשה נותר עד אחר עמוד השחר וכבר נפגם. משום דפגם דאב"י אינו פגום בעצמה ובפנים ודאי הוא לשבח. ומשו"ה חל עליו איסור נותר והצריכה התורה ביעור אלא דאין בכחה להוציא ממנה טעם גמור להשביח ע"ש. וא"כ לכאו' ה"נ הו"ל לחוש עליו בפנים לאיסור בב"ח כמו שכ' הר"ן דחל עליו איסור נותר. וכיון הוא איסור תו הוה ככל נו"ט לפגם דאסור לכתחילה. וא"כ הו"ל אסור לכתחילה מיהו אפילו בשאר דברים. ואולי יש לדחוק דכיון דתיכף כשנעשה איסור כבר לא הי' ראוי לתת טעם לשבח לא שייך לגזור בי' שאב"י אטו ב"י ולא עדיף מאיסור פגום הנבלע בקדירה דקיי"ל דאין הקדירה נאסרת כיון דהי' תחילתה לפגם ומשום זה מותר להגעיל כלי איסור שאב"י אפילו אין במים ששים כמבואר באו"ח סתנ"ב ע"ש ודו"ק. אבל נראה דאי"צ לזה אלא י"ל בפשיטות כמו דקיי"ל דאין נו"ט בנו"ט אוסר בבב"ח לפי שהוא טעם קלוש ואין ראוי לחול עליו שם איסור ה"נ בזה אף שהוא בפנים לשבח. כיון דאינו טעם גמור לצאת תו קלוש ולא חל עליו בב"ח. והא דכ' הר"ן דחל עליו איסור נותר י"ל דהר"ן לשי' דס"ל גבי חמץ דמחמירין בו אפילו בנו"ט בנ"ט דלא מיקרי נ"ט בר נ"ט דהיתרא משום דכיון דכמו שהוא הוא נעשה איסור שמו עליו. ודווקא בב"ח דאינו נעשה איסור עד שיתחבר עם דבר אחר. כמבואר באו"ח סי' תמ"ז ע"ש היטיב ובמג"א סקכ"ד. וה"נ נותר דהוא איסור כמו שהוא שמו עליו וחל אף ע"ז אף דהוא טעם קלוש בנ"ט בנ"ט. אבל בב"ח כמו שהקילו בנ"ט בר נ"ט גם טעם זה לא אלים להתחבר עם הבשר ולאסור דהוא ג"כ טעם קלוש כיון דאינו ראוי לצאת ודוק:

ואף דהתו' בחולין שם כ' להתיר גם בנותר נ"ט בנ"ט. התו' לשי' דס"ל גם בחמץ להתיר כמש"כ בהדיא בחולין ק"ח ובסוף ע"ז יעו"ש. אבל לשי' הר"ן דחולק בחמץ י"ל דהוה"ד בנותר. אלא שהוא נסתר מדברי הר"ן גבי סכיני דפסחא דכ' בפירוש דחמץ לא מיקרי היתרא בלע דשמו עליו. אבל שם נותר אינו חל עליו עד שיאסר ע"ש. הרי שכ' בפירוש דנותר הוה כבב"ח ולא כחמץ וא"כ כיון שכ' הר"ן לאסור טעם קלוש זה בנותר ודאי דיש לאסור גם בבב"ח אבל עדיין הוא מוכרח לפי שי' הר"ן מט"א. דהנה כבר הביא המג"א שם סקט"ז לתרץ הקושי' דמו"ש הנ"ל בשם הרא"ם דהבליעה והפגימה באין כאחד ע"ש. והנה, הר"ן וכל הראשונים לא מסתברא להו זה דכיון דהוא פגום מאי מהני מה שבא כאחד אבל לפ"מ שכבר כ' בשם הר"ן דאינו פגום בפ"ע אלא דפליטתו הוא טעם קלוש ואינו יכול לחול עליו שם איסור חדש גבי בב"ח. א"כ בזה בהדיא כ' הר"ן גבי הודחו כלי בשר עם כ"ח דאין מקילין שם אף שהוא נ"ט בר נ"ט שהוא טעם קלוש משום דתיכף כשבא הטעם שני שהוא קלוש בא באיסור. ולא שרינן אלא כשעמד תחילה בהיתר ע"ש. וא"כ ה"נ לענין זה הטעם קלוש שבכלי לאחר מעל"ע שפיר י"ל כמש"כ דבב"ח לא יכול לחול עליו שם איסור חדש. אבל כ"ז כשהי' תחילה בפ"ע בהיתר. אבל גבי נותר (אף דהוא נמי הבבב"ח כנ"ל] מ"מ הא ודאי דזה אמת כמש"כ הרא"מ דבאין כאחד. וא"כ לא עמד בהיתר אפילו רגע אחת ובזה הא לא מקילינן אפי' בטעם קלוש ואפי' בבב"ח כמש"כ הר"ן בהדיא לגבי נ''ט בנ"ט כנ"ל. וא"כ ה"נ בטעם קלוש זה אין להקל גבי נותר כיון דשם הוא בא כאחד כנ"ל:

ומשו"ה שם ודאי אסור. וא"כ לשי' הר"ן תרויי' צריכי דאינו פגם לגמרי ובאין כאחד ודוק היטב:

ס"ו ירקות הבלועין מבשר וכו' א"צ ס' אלא כנגד הבלוע ע' רסצ"ב מש"כ בישוב קושי', הפלתי וע"ש שכ' דהסכמת האחרונים לאסור הבצלים דלא כהש"ך ונראה לדקדק כדבריהם מהא דתוחב כף בריש הסי' דאפי' יש ס' הכף אסור וכ' הטעם דלא הוה הגעלה דדילמא לא הי' מעלה רתיחה ואי דגם באוכלין מותר. דאפשר לסוחטו דהיתרא שרי. א"כ גם הכף ל"ג מאפל''ס דהיתרא (ומיהו לפי הטעם דשמא לא הכניס כולו א"ש). וגם ממה שתמה הטור על העיטור בסצ"ג שהתיר קדירה של בשר שבשל בה חלב והי' בכלי ס' כנגד הבלוע דאין הגעלה לכ"ח כ"ש דלא יתיר זה באוכלין ואף דלשי' הטור ע"כ בל"ה מותר דהא ס"ל לקמן סי' ק"ו דאף אפשר לסוחטו דאי' מותר וע"כ לשי' דכלי חמור בזה מאוכל. דבכלי לא שייך הכשר דס' וראי' לדבר מהא דט"ח שנפל על הקדירה בסצ"ב. מ"מ לדידן דלא קיי"ל שם כהטור משמע דלא ס"ל גם להקל אפי' בדהיתר דלא ס"ל קולא דעל משהו לא קל איסור מדנאסרת הכ"ח. ומיהו לשי' העיטור נראה דמתיר בזה גם באוכלין. שוב מצאתי בח"ד סצ"ו שנתעורר קצת בזה וע' מש"כ בסצ"ג בפירוש דברי העיטור וצ"ע. וע' מש"כ בסצ"ו ט"ז סק"ה:

ס"ז בהגה וכ"ז בבשר רותח בכ"ר בט"ז הביא דהאו"ה ורש"ל חולקין בזה ונראה דזה תלי במה שנסתפקו התו' בע"ז הובא בט"ז סוסצ"ב אי כלי ששאבו מכ"ר והוציאוה אי אשובה כ"ר ולכאו' אין לך גוש יותר מכלי. וא"כ הוה ספיקא. ומיהו כיון דהכלי בפנים היא עם רוטב אפשר דגרע מחתיכה שהיא כולה אחת וצ"ע:

ש"ך סקכ"ט דמה שבקליפת הסכין דבר מועט הוא וסגי בהדחה. בח"ד כ' דהוא דחוק אבל סברא זו מוכרחת בדברי הר"ן גבי שוחט בסכין ש"ג דהאריך להביא ראי' דסתם סכין אינו מקונח מהא דצנון ולא הכריח מהתם גופא דאפילו רבב"א שם דמוקל אמר מדיח וע"כ דהו"א דההדחה אינו משום הבעין. אלא משום הבלוע בקליפת הסכין אגב דוחקא דסכינא וסגי לזה הדחה כדברי הש"ך וע' מש"כ בס"י בשי' הטור ודוק:

ס"ט מחבת של בשר שבשלו בה דבש. בט"ז תמה שהשמיט דברי המרדכי דבשר פוגם בדבש דנ"מ דאפילו בישל עם בשר בעין ועירו לכלי של חלב אינו נאסר ע"ש. ואני תמה עליו דהא מבואר בהדיא לקמן סי' ק"ג דאיסור שנפל לתבשיל שפוגם בו אף שאין התבשיל נאסר מ"מ הקדירה אסורה יעו"ש וא"כ אם בשלו בבשר בעין אף שהוא פוגם בדבש מ"מ אם עירוהו בכלי של חלב הי' טעם הבשר אוסר הכלי של חלב דהוא טעם הראשון ואם הי' הכלי חלב שעירו לתוכה רותחת הי' טעם החלב שבכלי שכבר נ"נ חוזר ואוסר גם את הדבש שחלב אינו פוגם לדבש עפמ"ג שם והמרדכי שם לא נקט הא דלפגם אלא לפי שאוסר נ"ט בל"ט בנתבשלו ומשו"ה הוצרך לזה גם בשביל טעם הכלי של בשר שנתבשל בה הדבש כדי להתיר בזה אפילו בנתבשלו ע"ש ודוק ש"ך סקל"ג וא"כ צ"ע מאי ראי' מייתי מתו' והרא"ש דאינהו לא אמרו אלא כשתחתון קר למ"ד תתאה גבר לענ"ד י"ל דראיית הב"י אינו מלשון קליפה שכ' התוס' אלא דהא דמוקי לה בהכי היינו לפי דס"ל דבנצלו אסור ע"ש. והרי משמעות דבריהם בהדיא דאתי ליישב דאפילו למ"ד דהקר גובר ניחא. דמ"מ בול כ"ק. וכ"ש דא"ש למ"ד דהחם גובר. ואי דבכלי ג"כ אוסר הכל בתתאה גבר א"כ גם בזה פשוט דהוה כנצלו ולמה שרי, וע"כ דאפילו לדידי' אין לו בליעה מרובה אלא כ"ק ומשו"ה מקילין ואע"ג דהב"י בסי' צ"ה ד"ה מ"כ כ' דבשניהם חמים. אסור היינו דבשניהם חמים חמיר אע"ג דאינו אוסר אלא כ"ק. אבל אם הי' הכלי אוסר כדין בליעה גמורה כדי נטילה ודאי הי' לנו לאסור אף תתאה גבר ע"ש שכן משמעות דבריו כדפרשתי סימן צה ס"א משום דהוה נ"ט בר נ"ט:

דהיתרא לענין אוכלין העלו האחרונים בפשיטות דליכא נ"ט בר נ"ט